גרמא בנזיקין
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
גרמא בנזיקין משמעותו נזק הנעשה באופן עקיף, לפי ההלכה המזיק בנזק עקיף אין חיוב כספי שניתן לאכיפה בבית דין, אך ישנו איסור להזיק באופן עקיף - "גרמא בנזיקין אסור",[1] וכן חל על המזיק חיוב ב'דיני שמים' (בניגוד לחיוב בידי אדם - בית הדין) לשלם את הנזק, ועד שלא יעשה כן לא יימחל לו העוון.
במקביל לדין גרמא ישנו דין גרמי אולם נחלקו הדעות האם קיים הבדל מהותי בין שתי הגדרות אלו, מהו ההבדל, ובאילו מקרים מחייבים את המזיק אף בנזק עקיף.
ארבע דרגות בחיוב על נזקים - מזיק, גרמי, גרמא בנזיקין, גרמא דגרמא
בשונה ממערכות משפט מודרניות, ההלכה כוללת פטור מפורש על נזקים עקיפים. ההלכה מתייחסת לארבע רמות של נזק, על-פי מידת הישירות בין מעשיו של האדם לבין תוצאת הנזק:
א. אדם המזיק - אדם שעושה פעולה בידיו ותוצאות הנזק ישירות, כגון שובר חפץ השייך לחברו. אדם המזיק המחבל בגופו של אחר חייב בתשלום בגין הנזק עצמו ובנוסף בראשי נזק נוספים - צער, ריפוי, שבת ובושת. לדעת בעל הטורים רק באדם המזיק חל חיוב של ארבעה ראשי נזק אלו. בנזק מסוג גרמי - יוטל חיוב על הנזק בלבד.[2]
ב. גרמי - האדם גורם להיזק וודאי ומיידי, אך לא ישיר. דהיינו, הנזק לא בא ישירות ממעשיו, אלא כתוצאה מפעולה שעשה. כך, לדוגמה, מוכר או מלווה המקבל מטבעות מחברו, ובודק את איכות המטבעות באמצעות מומחה כספים. המומחה נותן חוות דעת חיובית על המטבעות, ועל בסיסה המוכר או המלווה מקבל את הכסף. כעבור זמן מתברר שחוות הדעת הייתה שגויה וערכן האמיתי של המטבעות פחות מערכן על-פי חוות הדעת. בנסיבות אלה הנזק וודאי אבל ההיזק לא נעשה ישירות על ידי המומחה, אלא נגרם בעקבות הסתמכות המוכר/המלווה על המלצתו של המומחה.[3]
ג. גרמא - האדם כלל לא עושה פעולת היזק, אלא רק עושה פעולת הכנה להיזק, כלומר מדובר בנזק עקיף.[4] לדוגמה: אדם פרץ גדר ובכך איפשר לבהמה לברוח ולהיעלם. בדומה לכך, אדם שכופף את תבואת חבירו, בעודה בקמה, בפני האש וכך קירב את האש לתבואה ואיפשר את שריפתה.[5] בנזק עקיף מסוג גרמא אין כל חיוב על ידי בית דין, אף על פי שישנו איסור להזיק בגרמא והמזיק חייב בדיני שמים.[5]
ד. גרמא דגרמא – מעשי האדם אינם מהווים הכנה לנזק, אלא רק הכנה להכנה. בנסיבות אלה הקשר הסיבתי, בין מעשי האדם לבין הנזק, הוא חלש. בגין ריחוק הנזק נקבע ש"גרמא דגרמא" בנזקין פטור אפילו מדיני שמים.[6] לדעת בעל שו"ת בית אפרים גם בדיני איסור והיתר (כאשר המעשה האסור נעשה בדרך של "גורם דגורם" - אין בכך איסור כלל.[7]
גרמא בנזיקין
מקור החיוב
התלמוד הבבלי מביא כמה מקרים של גרימת נזק באופן עקיף וקובע שיש עליהם פטור בדיני אדם:
"אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו"
1. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו: מדובר באדם המגיע לדיר נעול של חברו, פורץ את הדלת, משאיר אותה פתוחה וכתוצאה מכך הבהמה ברחה ואבדה. בפריצת הדלת עצמה לא נעשה נזק, אלא נעשה מעשה שעלול להוביל לנזק.
2. הכופף קמתו לפני הדליקה: מדובר באדם שמקרב את התבואה של חבירו אל האש כדי לשורפה. אם קירב את התבואה למקום שהדליקה אינה יכולה להגיע אליה בסיוע של רוח בעוצמה רגילה – פטור, משום שבנסיבות אלה אין לראות את האדם כגורם הנזק, וזהו גרמא בנזיקין.[8]
3. שוכר עדי שקר להעיד: גם כאן מדובר על נזק עקיף משום שלא השוכר עצמו מעיד עדות שקר, אלא הוא רק עושה פעולת הכנה (שכירת העדים) לקראת עדות השקר.
4. היודע עדות לחברו ואינו מגיד לו: גם במקרה זה האדם אינו מזיק בפועל אלא שתיקתו היא הגורמת לנזק, ולכן זהו גרמא בנזיקין.
ההשוואה לדיני שבת
התלמוד[9] שואל למה בדיני נזיקין אדם פטור על נזק שהוא יצר יחד עם אש, ובדיני שבת הוא חייב, למשל במקרה שבו אדם זורה בשבת בסיועה של הרוח. בהמשך היא מביאה ארבעה תירוצים, ששלושה מהם הם אוקימתות שמסבירות מדוע במקרה של נזיקין לא מדובר בהצטרפות של המזיק והרוח. ההסבר הרביעי – הסברו של רב אשי – הוא הסבר מהותי: בשבת אסרה התורה מלאכת מחשבת ואילו בנזיקין – גרמא פטור.
נזק בגרם שמחייב תשלום
בתלמוד[10] מובאות כמה דוגמאות לנזק עקיף, המכונה "גרמא" או "גרמי", מפי תנאים ואמוראים:
"אמר ר' יצחק: הדא אמר: המבטל כיס חבירו (המונע ממנו רווח עתידי) - אין לו עליו אלא תרעומת
מאידך, מצאנו מקרים שבהם אף על פי שהנזק נגרם בעקיפין, חל חיוב לשלם. לדוגמה:
- השורף שטרותיו של חברו, ועל ידי כך מפסיד חברו את האפשרות לגבות את חובו[11]
- מראה ממון חברו לגזלן שבסוף גזלו[12]
- דיין שטעה בפסק דין ממוני במצבים מסוימים[13]
בנוסף הובאו בתלמוד שתי הלכות. האחת: "רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי... וסבירא לן כוותיה".[14] ההלכה השנייה היא: "רב אשי אמר... וגרמא בנזקין פטור".[15]
היחס בין גרמי לגרמא
המונחים "גרמא" ו"גרמי" מתארים שניהם נזק עקיף[16]:
"גרמא בנזיקין וגרמי הם שתי לשונות שנאמרו על נזקים שהאדם או ממונו מסבבים לגופו או לממונו של אחר לא על ידי מעשה בידים, או כוחו ממש, באופן שיש לחייבו משום אדם המזיק או משום ממון המזיק, אלא בגרימתם.
— אנציקלופדיה תלמודית, גרמא בנזקין; גרמי, כרך ו, עמ' תסא.
עם זאת, בגרמא – פטור (בדיני אדם) ובגרמי - חייב. מהו אפוא השוני ביניהם?
בספרות התלמודית,[17] לא הובא קריטריון מבחין בין נזקי גרמי לבין נזקי גרמא. הראשונים נחלקו בהגדרת ההבדל, וניתן להצביע במחלוקת זו על שתי גישות עיקריות:
לפי דעת רבים מדובר בשני סוגי נזקים שיש ביניהם שוני מהותי. ראשונים אחרים סבורים שאין הבדל יסודי בין גרמי לגרמא, לא במהות גרימת הנזק ולא בדין, ובכל מקום בו נקבע שגרמא בנזיקין פטור הכוונה היא גם לגרמי, ומאידך מקום שמחייבים בו בגרמי מחייבים בו אף בגרמא.
המבחינים בין גרמא לגרמי
רשב"ם מדגיש כגורם מבחין בין גרמא לגרמי את הזמן בין האירוע הנזיקי להתרחשות הנזק בפועל: נזק שהתרחש באופן מיידי לאחר המעשה ייחשב כגרמי, ואילו נזק שהתממש בחלוף זמן מן האירוע הנזיקי ייחשב כגרמא.[18]
הרמב"ן והר"ן מיקדו את ההבחנה בעקרון הצפיות או בקשר הסיבתי בין המעשה להתרחשות הנזק ("ברי היזקא").[19]
הרא"ש משלב בין שתי העמדות הקודמות ולדעתו ההבדל בין גרמא לגרמי תלוי במיידיות או בוודאות הנזק.[20]
גם רבנו יצחק (ר"י) בתוספות משלב בין שני התנאים,[21] על בסיס דוגמאות רבות בתלמוד.[22] לדעתו, בנזק מסוג גרמי המזיק עצמו או ממונו עשה את הדבר שגורם לנזק. לעומת זאת בנזק מסוג גרמא האדם רק הכין את הגורם לנזק, ואדם אחר או גורם אחר ביצע את הנזק. בנוסף, גרמי הוא נזק הנגרם מיידית בעקבות המעשה, אבל אם הנזק בא רק לאחר זמן מאז שהמזיק עשה את מעשהו – הרי זה נחשב גרמא ופטור.
ראב"ד חולק על כך. לדעתו, היזק שהמזיק עצמו הזיק נקרא גרמי. אם ממונו הזיק – הרי זה גרמא ופטור.[23]
המאירי הולך בכיוון אחר ומבסס את ההבדל על יסוד הכוונה: אם המזיק מתכוון להזיק, והזיק לבדו – נחשב גרמי וחייב, ואם המזיק לא התכוון להזיק – פטור, שזהו גרמא בנזיקין.[24]
ריצב"א דוחה את העמדות הקודמות. לדעתו, אין הבדל מהותי בין גרמי לגרמא, אלא שחכמים ראו לנכון לחייב במקרים מסוימים, על פי שכיחותם, או על סמך שיקולי מדיניות משפטית.[25]
הרמ"א פוסק כדעת הריצב"א, ומוסיף, שלדעתו, במסגרת תקנת חכמים המחייבת בגרמי, יש לחייב בכל דור בכל נזק עקיף שהוא שכיח ומצוי באותה תקופה.[26] הש"ך מפרש את דעת הריצב"א באופן אחר, לפיו החיוב שהוטל בגרמי מתייחס לרשימה סגורה של מקרים המופיעים בתלמוד כגרמי. לפיכך, אין בכוחם של חכמים להוסיף ולחייב במקרים אחרים של גרמי.[27]
אין הבחנה בין גרמי לגרמא
רש"י סובר שאין הבדל בין גרמי לגרמא, לא במקרה ולא בדין, ובכל מקום בתלמוד שאנו אומרים שגרמא פטור, זה רק אליבא דחכמים שפוטרים גם בגרמי, אבל אליבא דרבי מאיר שמחייב בגרמי, הרי שיש לחייב גם בגרמא.[28]
הרמב"ם פסק בקצרה בסיכום דיני 'חובל ומזיק': "כל הגורם להזיק משלם נזק שלם".[29] לדעת הסמ"ע[30] והש"ך[31] כוונת הרמב"ם בדבריו אלה הייתה שאין כל הבדל בין "גרמא" ל"גרמי" (ואכן בארמית "גרמי" היא צורת הרבים של המילה "גרמא").
על פי פרשנות זו, ישנה מחלוקת כבר בימי התנאים והאמוראים האם לחייב על נזק עקיף. המקורות שבהם נפסק שהמזיק חייב הם כדעת המחייבים, והמקורות שבהם נפסק שפטור הם כדעת הפוטרים.
להלכה, אף שהרמב"ם פסק ככלל, שהמזיק בנזק עקיף חייב, במקרים מסוימים פסק שפטור:
1. כשהנזק אינו תוצאה ודאית של מעשה המזיק. כגון אדם שפורץ קיר בפני בהמת חברו, ואין וודאות שהבהמה תלך ותזיק.
2. כשהנזק היה יכול להיגרם ללא מעשה המזיק. כגון, כאשר פרץ קיר רעוע בפני בהמת חברו, שייתכן והיה נופל מעצמו.
3. כאשר המזיק לא התכוון להזיק.
מהו היקף המחלוקת ?
כאמור התוספות בבא בתרא [32] הביאו הוכחות לשיטתם שיש חילוק בין דין גרמא לגרמי מכמה מקורות בתלמוד, אולם נראה כי למעשה גם אלו שגורסים שאין הבדל בין גרמא לגרמי כגון הרמב"ם פסקו חלק גדול מהלכות אלו הלכה למעשה כך שלמעשה ההבדלים בין השיטות אינם גדולים.
נחלק לכמה קטגוריות:
1. דיני האש כגון: כופף קמתו בפני חבירו, שולח בערתו ביד חרש שוטה וקטן וליבה וליבתו הרוח. בכל אלו פוסק הרמב״ם שחייב שהרי מעשיו הם שגרמו[33]. ומה שרשמו שפטור היינו שבזמן שכופף את הקמה לא היתה הרוח מביאה את האש לשם, ומה ששלח ביד חרש שוטה וקטן היא גחלת שנכבית מיד אך אם שלח שלהבת חייב, ומה שליבתה הרוח הכוונה לרוח שאינה מצויה. כל אלו מבוארים בסוגיות התלמודיות עצמן ובכולם או שחייב כי מעשיו גרמו או שאין כאן אפילו סרח של גרימה וממילא אינם מחלוקת למעשה בין שתי השיטות.
2. דינים הקשורים לאחריות מקצועית[34] כגון: מראה דינר לשלחוני, טיהר את הטמא וטמא את הטהור וכו - גם כאן למעשה אין קשר לדינא דגרמי מאחר ואלו הלכות שקשורות ל״ביטוח״ של בעל מקצוע לעבודתו וגם כאן נראה שיש הסכמה בין התוספות לרמב״ם שבעל מקצוע המקבל כסף תמורת שירותיו חייב באחריות מיקצועית[35].
3. נזק שאינו ניכר[36] כגון: המטמא פירותיו של חבירו או העושה מלאכה במי חטאת או שורף שטרותיו של חבירו או מכר ומחל לו או פוחס מטבעו או דחפו לים. ניתן לומר בכל המקרים דנן שאין כאן ענין של גרמא אלא שהנזק אינו ניכר ויכול לומר לחבירו הרי שלך לפניך. כגון שזרק מטבע לתוך שלולית ומסבירים התוספות שאין הכוונה לזוטו של ים אלא לתוך שלולית רדודה שניתן לחלץ את המטבע במאמץ מסוים או עם קצת להתלכלך ובעל המטבע נגעל להכניס את היד. בכל אלו פסק הרמב״ם שמעיקר הדין פטור אך חכמים חייבהו[37]. נראה שגם התוספות מסכימים לכך לפי הירושלמי שזהו כקנס שגזרו חכמים שלא יהיה אחד הולך ומזיק את חבירו בעין. אמנם בכל מקרים אלו פסק השו״ע שחייב משום גרמא והרמ״א פסק שפטור משום גרמא אך נראה שיש מקום לחלק בין דיני גרימת הנזקים ובין גרימת נזק שאינו ניכר כלומר גם למי שמחייב בגרימת נזק יש צד לומר שהנזק צריך להיות מוחשי אחרת פטור וגם לפוטר בגרמא הרי שאם נזק שאינו ניכר אכן נחשב לנזק ממשי הרי מכיון שנעשה בכוונה תחילה וללא גורם מתווך אלא בידיים ממש שיהיה חייב[38].
3. מזיק ממון חבירו[39]: פורץ גדר בפני בהמתו ונותן סם המוות לפני הבהמה גם כאן פסק הסכים הרמב״ם שאם היתה גדר בריאה הרי חייב באחריותן ואם היתה הגדר רעועה למעשה, לא מעשיו הם שגרמו מכיון שהיתה הבהמה יוצאת גם ככה ולא ברור שבכלל הועיל משהו במעשיו וקשר הרמב״ם דין זה לדין נותן סם המוות מאחר והיה על הבהמה להריח ולהרתע ולא לאכול וכן המבעית את חבירו הרי איהו דאבעית אנפשיה כלומר הנבהל גרם לעצמו מאחר ורוב ההבעתות מסתיימות בקריאת בהלה קטנה ולא במוות, הרי שלא ברור בכלל שמעשה זה הוא בבחינת גרימת נזק[40] ואין כאן אחריות בלעדית של המזיק.
4.נזקי ממון[41] : המשסה את הכלב בפני חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים ובעל הכלב חייב מאחר והכלב הידוע ככזה שמועד לתקיפה, היה עליו לשומרו וגם כאן יש הסכמה מוחלטת בין הפוסקים שאין כאן אפילו גרמא מאחר והאחריות כולה מוטלת על בעל הכלב שיקשור אותו כך שגם הצקה לא תוציא אותו ממקומו וברור שאם היה קשור והתיר אותו המשסה שהוא עבר לאחריותו של המשסה [42].
5. הזורק כלי שלו מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות[43]: נראה שכאן זהו המקום היחיד שבו באמת יש חילוק בין הדעות שלדעת התוספות כולם פטורים לדעת הרי״ף חייב המסלק שגרם לנזק הסופי ולדעת הרמב״ם כולם חייבים.
6.המבטל כיסו של חבירו או המזיק לחברו בעצתו שיעץ לו נראה גם כאן שכולם יסכימו שפטור מאחר ולא מובטח לו כלל שעצתו זו או השקעה זו בפועל באמת היתה מניבה פירות בלי קשר לדיני גרימה (אלא אם כן זהו מקצוע בתשלום של נותן העצה בתחום מומחיותו שאז חזרנו לסעיף 2).[44].
7.דיני מוסר לגוי : מראה ממון חברו לגוי והגוי גזלו או ראובן שמכר מקח לעכו"ם ובא שמעון ואמר לעכו"ם שאינו שווה כל כך חייב לשלם לו גם הוא דין המוסכם על כולם מדיני מוסר לגויים. ראובן שהלוה מעות לעכו"ם ובא שמעון ואמר לעכו"ם להלוות לו בפחות והחזיר לראובן מעותיו פטור - גם כאן נראה שזהו פשוט דרכו של מסחר שהרי גם לקונה יהודי מותר לתת הצעת קניה נמוכה יותר.[45].
פסיקת האחרונים
רוב האחרונים סברו שכל נזק שבא בגרימת המזיק בחוזק, בוודאות גבוהה ונראה כאילו עשה את הנזק בידיים, נקרא גרמי (לדבריהם, הדבר רמוז במילה 'גרמי' - הפתח שתחת הגימ"ל היא תנועה קטנה והרי"ש שאחריה מודגשת – דבר המציין נזק 'כבד').[46] אולם, נזק שנעשה בגרימתו של המזיק ברפיון ובוודאות נמוכה נקרא גרמא.
שולחן ערוך פסק להלכה כדעת הרמב"ם.[47]
בסופו של דבר, שאלת ההבדל בין גרמי לגרמא, הן בדין והן במציאות, נותרה במחלוקת בין הפוסקים. בנוסף, אף המבחינים בין גרמי לגרמא, מציעים הבחנות שונות.
לדוגמה: הזורק כלי מראש הגג, ואדם סילק את הכרים שהיו יכולים למנוע את שבירתו, לדעת השולחן ערוך, המסלק חייב בתשלום הנזק:
"הזורק כלי שלו מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר, וקדם אחר וסלקם, ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב המסלק".[48] לעומתו, הרמ"א בהגהתו על השו"ע, מקרה זה נכנס לגדרי גרמא בנזיקין, ועל כן המסלק את הכרים ואת הכסתות פטור: "וי"א דזה מקרי גרמא בנזיקין ופטור". אולם כאמור לעיל המחלוקת בפועל מסתכמת במקרים בודדים וברוב המקרים יש הסכמה.
גרמא בנזיקין כיום
ישנו פער נורמטיבי במקרה של נזק עקיף, בין היקף החיוב הנזיקי, על פי ההלכה, בבתי דין ובין היקפו של חיוב זה בבתי המשפט האזרחיים. הפער בולט על רקע המודרניזציה, שיצרה מגוון רחב של אפשרויות לנזקים עקיפים המחוללים פגיעה משמעותית. דוגמה בולטת לכך הם נזקים הנגרמים באמצעות לוחמת סייבר.
הרב אהרן ליכטנשטיין ביטא זאת כך:[49]
"במציאות הטכנולוגית המתפתחת גוברת בהתמדה היכולת להסב נזקים של ממש, פיזיים ואפילו וירטואליים, בלי להתחייב על פי הקריטריונים של הרמב"ן או של הר"י... הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פרצה חברתית של ממש, ואף ישכילו בד בבד להרים קרנהּ של תורה.
— שיעורי הר"א ליכטנשטיין, 'דינא דגרמי', עמ' 200.
בתי הדין הדנים בסוגיה זו בזמננו, דורשים מן הצדדים הסמכה מפורשת בשטר הבוררות ולפיה בית הדין יוכל לחייב גם בגרמא, על פי שיטות הראשונים (רמב"ם וריצב"א) המחייבים באופן רחב יותר על נזקים עקיפים. בנוסח ההצהרה הצדדים מתחייבים לשאת בחיוב שיוטל עליהם על ידי בית הדין בגין נזקי גרמא או בגין הפסדים הנובעים ממניעת רווח, בהתאם לנסיבות, כפי שייקבע על ידי בית הדין ולפי שיקול דעתו.
הצדדים מתחייבים לשלם בגין נזקי גרמא והפסדים של מניעת רווח בהתאם לנסיבות, כפי שיקבע על ידי בית הדין ולפי שיקול דעתו
— הסכם הבוררות, באתר ארץ חמדה גזית
הרב אשר וייס התייחס לפער הנורמטיבי שבין החוק לבין ההלכה, בדיון בבקשת היתר פנייה לערכאות שהגיש מטופל המעוניין לתבוע את רופאו ואת קופת החולים בבית המשפט על נזקים עקיפים שגרמו לו.[50] לדברי הרב וייס, על אף חומרת הפנייה לערכאות של גויים, יש להתיר פנייה לבית-המשפט כאשר בית-הדין הרבני מָנוּעַ מפסיקת פיצויים במקרה של נזק עקיף. זאת משום שבית-המשפט האזרחי נוהג לפסוק פיצויים במקרה כזה.
למעשה, ניתן להצביע על שלושה פתרונות רווחים המכוונים לצמצום הפער שבין ההלכה לבין החוק בעניינם של נזקים עקיפים:[51] הפתרון הראשון והמקובל הוא בדרך של סיווגם של נזקים העקיפים כנזקי "גרמי". כפי שראינו לעיל, בנזקים המסווגים כ"גרמי" ניתן להשית חיוב על המזיק מעיקר הדין.
פתרון שני מבוסס על דיני "עשיית עושר ולא במשפט". במקום שבו נזק בגרמא מסב למזיק הנאה מחסרונו של הניזק, רובצת על המזיק חובת תשלום בדיני אדם. פתרון זה מניח שדין "גרמא בנזקין פטור" לא נאמר אלא במקום בו לא הפיק המזיק תועלת אישית מנזקו של הניזק.
דוגמה לשימוש בפתרון כזה ניתן למצוא בפסק דין שניתן על ידי בית הדין לדיני ממונות במעלה אדומים.[52] התובע תבע את הנתבע בנזקיו בגין הפסד פרמיית ביטוח, בעקבות תאונת דרכים שהנתבע נשא באחריות מלאה לה. אחד הדיינים (דעת מיעוט) פסק כי במקום בו המזיק הפיק הנאה כלכלית מנזקו של הניזק, הרי שגם אם הנזק אירע בגרמא, על המזיק לשאת בתשלומים מעיקר הדין. הואיל והתובע לא נקט בהליך כנגד חברת הביטוח של הנתבע. הנתבע נהנה מכך, משום שע"י כך הוא לא נדרש לשאת בהעלאת הפרמיה ושאר העלויות הכרוכות בתביעת הביטוח של הנתבע. אחד הדיינים סבר אפוא שעל אף שמדובר בנזק עקיף, יש לחייב את הנתבע מדין הנהנה מנכסי חברו.
פתרון שלישי מתבסס על פגם בהתנהלות המזיק, על בסיס הלכת "רץ שלא ברשות".[53] לפי הלכה זו אדם שהזיק אגב ריצה למי שהלך לאיטו ברשות הרבים, חייב בנזקיו. דוגמה לשימוש בפתרון זה ניתן לראות בעניין שנידון בבית-הדין ארץ חמדה (בית שמש).[54] באותו עניין תבע מתנדב במשמר האזרחי אזרח שנעצר על ידו בחשד שנהג בהיותו תחת השפעת אלכוהול. במהלך הניסיון לעוצרו, גרם הנתבע לתובע נזקים שונים במהלך התנגדותו להיעצר. המתנדב תבע לחייב את הפוגע בתשלום בגין אובדן ימי עבודה, הוצאות פנייה למרכז רפואי פרטי ועלויות ההליכים המשפטיים. בית הדין חייב את הנתבע בתשלומים שנתבעו, ובין נימוקיו נשען על דין "רץ שלא ברשות". נמצא שאם אדם התנהג ברשות הרבים בצורה מקובלת וראויה ("ברשות") ואילו חברו התנהג בצורה חריגה ("שלא ברשות"), האחריות לנזקים שנגרמו על שני הצדדים חלה על האדם שהתנהג שלא כראוי. כך שגם אם "הרץ" הזיק שלא בידיים ובאופן עקיף ניתן לחייבו בדין הרץ ברשות הרבים ולמעשה מאפשריים לחייב את המזיק גן במקרה שגרם נזק בדרך של גרמא בלבד.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה תלמודית, ערך "גרמא, גרמי", כרך ו עמ' תסא, בעמ' תפב-תפה.
קישורים חיצוניים
- מאמר: חילוק בין דינא דגרמי לגרמא, הרב ישועה רטבי
- דיון ב"דינא דגרמי" באתר נקודת חיבור.
- הערך "גרמא וגרמי", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- ספר משפט המזיק מאת הרב דוד בריזל
- אסופת מאמרים בנושא גרמא בנזיקין, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב עמוד ב'.
- ^ טור חושן משפט, סימן שח, אות ח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ט עמוד ב'
- ^ הרב ישועה רטבי, "חילוק בין דינא דגרמי לגרמא", ישיבת מצפה יריחו
- ^ 5.0 5.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ה עמוד ב'
- ^ קצות החושן, סימן שפו, ס"ק ג.
- ^ שו"ת בית אפרים יו"ד, סימן סב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק י"ד, הלכה י"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ה עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ח עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קט"ז עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ח עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס' עמוד א'
- ^ אנציקלופדיה תלמודית, גרמא בנזקין; גרמי, כרך ו, עמ' תסא.
- ^ המשפט העברי אינו נדיב במתן הגדרות למוסדותיו, והמבקש לדעת את טיבם ינסה ללמוד על כך מכללא, מתוך פרטי ההלכות השייכות להם. ברכיהו ליפשיץ, עובד וקבלן - בין קניין לבין התחייבות 33 (תשנ"ג-1993).
- ^ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף צ"ד עמוד א'.
- ^ רמב"ן בדינא דגרמי; ר"ן סנהדרין עו ב ד"ה ההוא גברא.
- ^ רא"ש בבא בתרא פ"ב, סימן יז.
- ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב עמוד ב'.
- ^ שו"ת מהרשד"ם, חו"מ שלב.
- ^ חידושי הראב"ד על בבא קמא עמ' רנא, הוצאת "העיתים".
- ^ מאירי בבא קמא נה, ב.
- ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב עמוד ב', ד"ה זאת.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ו, סעיף ג'.
- ^ ש"ך, חושן משפט, סימן שפ"ו, ס"ק כ"ד.
- ^ רש"י, מסכת בבא קמא, דף כ"ג עמוד ב'; ש"ך, חו"מ תיח, ד.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ז', הלכה ז'.
- ^ סמ"ע, חושן משפט סימן שפו, א
- ^ ש"ך חו"מ תיח, ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק י"ד, הלכות ה'–י"ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק' עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק י', הלכה ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ח עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, פרק ז'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ו, סעיף ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ה עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק ד', הלכה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ג עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות נזקי ממון, פרק ב', הלכה י"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ו עמוד ב'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ו, סעיף ג'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ו, סעיף ג'.
- ^ אנציקלופדיה תלמודית כרך ו, גרמא בנזקין; גרמי, עמ' תסא והע' 7.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ו. וראה סמ"ע, שם ס"ק א; ש"ך חו"מ תיח, ד.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שפ"ו, סעיף ג'.
- ^ שיעורי הר"א ליכטנשטיין, 'דינא דגרמי', עמ' 200.
- ^ הרב אשר וייס "היתר לפנות לערכאות" דרכי הוראה ה צט (תשס"ו).
- ^ צבי דורות, ערכאות של תורה: היבטים חוזיים, נזיקיים ודיוניים בפסיקות בתי הדין לממונות, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ה.
- ^ בית-הדין הרבני לממונות, מעלה אדומים, פורסם, ט' בשבט תשס"ז.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שע"ח, סעיף ח'.
- ^ תיק 71061, ארץ חמדה, בית-שמש, פורסם, 9.10.2011 (בפני הדיינים הרבנים אליעזר שנקולבסקי (אב"ד), ניר ורגון ומנחם קופרמן).
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
36926956גרמא בנזיקין