חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו
| תלמוד בבלי | מסכת שבועות, דף ל"ח עמוד ב', מסכת בבא מציעא, דף ג' עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות טוען ונטען, פרק ג', הלכה א' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן פ"ז |
חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו היא חזקה הלכתית המחזקת את טענתו של אדם התובע מחברו ממון. החזקה היא הבסיס לתקנת חכמים המחייבת את הכופר בכל סכום התביעה – להישבע.
מקור הכלל
במשנה[1] נאמר שהתובע מחברו חוב והנתבע מכחיש, פטור. כלל זה ידוע בכינוי "כופר הכל פטור". רב נחמן בכמה מקומות[2] קובע ש”משביעין אותו שבועת היסת”. בטעם תקנתו של רב נחמן, הוא הסביר ש”חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו”, כלומר אדם אינו תובע מבלי שיש יסוד לתביעה.
ביאור הכלל
האחרונים נחלקו על מה מבוססת החזקה. לפי הפני יהושע החזקה מבוססת על הכלל "אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן"[3], כלומר שאין לחשוד באדם שהוא רשע התובע ממון שאינו שלו כל זמן שלא הוכח לנו כך, כעין חזקת כשרות[א]. כאשר הנתבע מכחיש, לא ניתן להוציא ממון על סמך החזקה שכן כנגדה עומדת ללווה החזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. עם זאת, החזקה מועלת לחייב את הנתבע שבועה מדרבנן, משום שייתכן שאין כוונת הלווה להכחיש באופן מוחלט, אלא הוא משתמט עד שישתפר מצבו הכלכלי.
לעומת זאת לדעת החתם סופר לא ניתן לקבוע כי אדם אינו תובע ממון שאינו שלו. לדעתו, החזקה משתייכת לקבוצת חזקות המכונות "חזקה דהעזה", והמתבססות כולן על ההנחה שאין לאדם כח נפשי להעיז את פניו ולתבוע חוב שלא קיים או להכחיש חוב קיים באופן מוחלט, אולם לא ניתן מכח חזקה זאת להוציא ממון מחזקתו, מכיוון שהוצאת ממון אפשרית רק על ידי ראיה ממשית ולא על ידי השערות[4]. החתם סופר מוסיף שהחזקה נובעת מהמצב בו התורה פטרה כופר הכל – וממילא אדם לא יתבע את חברו לחינם משום שברור שהוא יכחיש ויפטר[5].
יישום
המשנה עוסקת בשני מקרים, ונחלקו האמוראים על איזה מהם נאמרו דברי רב נחמן המחייב את הלווה בשבועה:
- כאשר הנתבע מכחיש מכל וכל.
- כאשר הנתבע הודה בעצם החוב, אולם לאחר מכן טוען שפרע.
ההבדל בין שני המקרים נעוץ בכך שבמקרה הראשון אין יסוד מוקדם לחיוב (דררא דממונא), לעומת המקרה השני שאין ויכוח על קיומו של החיוב אלא על פריעתו. במקרה השני לכל הדעות הנתבע מחוייב להישבע, ואילו במקרה הראשון נחלקו אמוראים בדעת רב נחמן.
להלכה, לדעת הרמב"ם[6] גם באופן הראשון שאין בסיס לטענת התובע ניתן לחייב את הנתבע שבועה, וכך נפסק בשולחן ערוך[7], ולדעת רבינו תם [8] רק באופן השני ניתן לחייב שבועה[9].
חריגים
במקרה בו כנגד החזקה עומדת באופן ברור חזקה אחרת, היא לא תועיל אף להוציא ממון. כך, בעל שטוען כלפי אשתו שהיא אינה ממלאת את חובותיה הממוניות כלפיו, לא יהיה נאמן מול הכחשת האשה משום שכנגד חזקת 'אין אדם תובע' עומדת חזקה אין אישה מעזה פניה בפני בעלה[10].
מנגד, כאשר כנגד חזקת אין אדם תובע אין שום חזקה נגדית, כגון שהנתבע מגיב לתביעה בטענת שמא[ב], החזקה תועיל אף להוציא ממון[11].
ביאורים
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ח עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ' עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ג' עמוד ב'
- ^ רבי יעקב יהושע פאלק, פני יהושע, על תוספות, מסכת כתובות, דף י"ב עמוד ב', ד"ה רב הונא ורב יהודה.
- ^ חתם סופר על גיטין כד, א.
- ^ רבי משה סופר, חתם סופר - שבועות, על דף מ' עמוד ב', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ג', הלכה א'.
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"א עמוד ב'
- ^ הגהות מיימוניות על הלכות טוען ונטען, פרק ג', הלכה א' אות ח
- ^ רבי פנחס הלוי הורוביץ, ההפלאה, קונטרס אחרון למסכת כתובות, סימן פ' סעיף ט"ז.
- ^ עיין פני יהושע בבא קמא, דף מ"ו עמוד א'