ספק ממון
במסגרת הלכות ספקות, מתקיים עיסוק עצמאי בספקות בדיני ממונות. בניגוד לשטחי הלכה אחרים שבהם ניתן להשתמש בכללים ספקא דאורייתא לחומרא וספקא דרבנן לקולא, בספקות בדיני ממונות המושגים האלו אינם תקפים, כי כאשר ישנם שני צדדים לדיון, מה שחמור לצד אחד הופך לקל בצד שני, ולהפך. לכן למצבי ספק בדיני ממונות ישנם כללים אחרים להכרעה במצבי ספק.
הכלל העיקרי בספק ממון הוא המוציא מחברו עליו הראיה. מעבר לכך, יש שני סוגים של כללים שנאמרו בעניין:
- כללים המורים במקרים ייחודיים על הכרעות שיש בהן הימנעות מהעדפת אחד הצדדים: יחלוקו, כל דאלים גבר ויהא מונח עד שיבוא אליהו.
- כללים המורים על סיבות להעדיף את טענת אחד הצדדים על פני טענת הצד השני, כגון: חזקה, "ברי ושמא – ברי עדיף" ו"אין ספק מוציא מידי ודאי".
המוציא מחברו עליו הראיה
ערך מורחב – המוציא מחברו עליו הראיה
משמעות הכלל היא כי במקרה של דין שבו שני הצדדים טוענים שדבר מסוים שייך להם, ואין לאף אחד מהצדדים הוכחה טובה יותר מלצד השני, ברירת המחדל היא שהדבר ישאר בחזקתו של בעליו כעת, והוא לא יצא מידו עד שהצד השני יצליח להוכיח בהוכחה טובה יותר משל בעליו כעת שהדבר שייך לו.
כלל זה אינו יכול להתקיים כאשר הדבר אינו נמצא תחת בעלות בלעדית של אחד הצדדים בעת הדיון.
הכרעות שאינן מעדיפות את אחד הצדדים
קיימים שלושה כללים הנוגעים למקרים ייחודיים בהם ההלכה היא שאין להעדיף את אחד מהצדדים:
- יהא מונח עד שיבוא אליהו – הדיינים מקפיאים את הבעלות על חפץ הנידון. דוגמה לביצוע כלל זה הוא דין שבו ברור שאחד מהמתדיינים מרמה (ולא ידוע מי), וחלוקת החפץ הנידון בין שניהם תוביל לכך שהרמאי ירוויח מרמאותו והצד השני ייפגע. אי ההכרעה נועד להפעיל לחץ על הרמאי לחזור בו, מתוך ציפייה שהבעלים האמיתי לא יוותר על בעלותו.
- יחלוקו – הדיינים מחלקים את החפץ שווה בשווה (או ביחס אחר, תלוי במקרה) בין המתדיינים. דין זה מתבצע במצב המכונה 'דררא דממונא', ולפי חכמים רק במצב בו ייתכן שהחפץ באמת שייך לשני הצדדים וייתכן שהחלוקה אינה רק פשרה אלא גם צדק, כגון במקרה של שניים אוחזין בטלית, שייתכן שבאמת היא שייכת לשניהם בשותפות. לפי סומכוס, אם יש דררא דממונא, חולקים גם כאשר ודאי שהחפץ לא שייך לשני הצדדים בשווה.
- כל דאלים גבר – תרגום הכלל מארמית הוא 'החזק גובר'. כלל זה מתבצע בדינים שבהם אין לאף אחד מהצדדים ראיה שהדין איתו או שהחפץ היה ברשותו. על פי כלל זה הדיינים בוחרים שלא להתערב ולא קובעים כל פסק, ומותירים את החפץ לשניהם (ומניחים שהחזק מביניהם ישתלט עליו).
להלן טבלה המראה באלו מקרים משתמשים בכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ובכל אחד משלושת הכללים האחרים:
| יש מוחזק | יש דררא דממונא | אחד מרמה | ייתכן שהחלוקה היא אמת | |
|---|---|---|---|---|
| המוציא מחברו עליו הראיה |  |
 |
 |
|
| יהא מונח עד שיבוא אליהו | |
|
|
|
| יחלוקו | |
|
|
|
| כל דאלים גבר | |
|
|
|
כללים להעדפת אחד הצדדים
חזקה
- ערך מורחב – חזקה (הלכה)
חזקה היא כלל שבדרך-כלל מתקיים בעולם[1]. על פי כלל זה אנו מניחים שהמקרה הנתון בספק התבצע על-פי הכלל שקובעת החזקה.
דוגמה לחזקה: חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. כלומר אנו מניחים שאדם לא יעיז לשקר, ולטעון שאינו חייב כסף, בפני האדם שלו הוא חייב את הכסף. לכן אם יהיה דין ובו צד א' יטען שהשני חייב לו כסף וצד ב' יכחיש, נניח שאכן הצדק עם צד ב' והוא לא חייב כסף, שכן אם הוא היה משקר הוא היה 'מעיז פניו בפני בעל חובו' בניגוד לכלל הנקבע בחזקה.
ברי ושמא
- ערך מורחב – ברי ושמא
בכל ספק בדיני ממונות הדרך הראשונית לבירור הספיקות היא טענת המתדיינים עצמם. אם למשל, אחד מבעלי הדינים טוען שהוא יודע שהוא הצודק, ואילו השני טוען שאינו יודע אבל ייתכן שהצדק דווקא אתו, טענתו של זה שיודע עדיפה והוא זה שיזכה בדין.
נחלקו ראשוני האמוראים מה קורה כאשר זה שטוען שהוא יודע בא להוציא ממון מהשני, וכך טענתו מתנגשת עם הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה". לפי רב הונא ורב יהודה במצב כזה יש לטענת הברי - טענתו של זה היודע - עדיפות מול השמא - טענת זה שלא יודע - אפילו כשהוא "מוציא מחבירו", ואילו לפי רבי יוחנן, ההלכה היא שהכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" גובר גם במקרה כזה. גם רב נחמן, שידוע היה כגדול המומחים בדיני ממונות סבר כך, וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך[2].
נחלקו הראשונים האם יש לחלק במעלתה של טענת הברי מול טענת השמא, מצורפת גם ה"ריעותא" (רעיעות משפטית) המעניקה עדיפות למי שאומר שהוא יודע מה התרחש, ואינו מתבייש לטעון שהוא צודק, לבין זה שמתחמק מלטעון את דינו. לפי התוספות, מחלוקת זו היא דווקא במקרה בו יש ריעותא לבעל ה"שמא" מול בעל הברי, אך במקרה שטוען טענת השמא היה במצב בו לא יכול היה לדעת מה הייתה המציאות וזו הסיבה שהוא טוען שמא (וברור שאין הסיבה מכיוון שאין הוא מעיז פניו לשקר), או לחלופין במקרה שטוען טענת הברי יודע שבעל דינו אינו יודע מה הייתה המציאות המשפטית ולכן יש לו העזה לטעון את טענותיו גם אם הוא שקרן, אין עדיפות לבעל הברי מול בעל השמא[3].
אין ספק מוציא מידי ודאי
- ערך מורחב – אין ספק מוציא מידי ודאי
הכלל "אין סופק מוציא מידי ודאי" קובע שכשיש לנו שתי אפשרויות שאחת מהן מסופקת והשנייה ודאית, נבחר באפשרות הוודאית ונתעלם מהמסופקת.
לדוגמה: אדם מת, ומיד אחרי מותו אשתו נישאה לאחיו (כדין ייבום), ושבעה חודשים לאחר החתונה האישה ילדה בן. במצב זה יש ספק אם הבן שנולד הוא הבן של האח הראשון ונולד לאחר תשעה חודשי הריון, או שהוא בנו של האח השני ונולד לאחר שבעה חודשי הריון. לאחר מכן מת האבא של שני האחים (הסבא של הבן שספק מי אביו). כעת, אם הבן שנולד הוא בנו של האח הראשון (המת) הרי שהוא שותף בירושה, שכן הוא יורש במקום אביו המת, אך אם הוא בנו של האח השני (החי) הוא אינו שותף בירושה ואביו יורש הכל - לכן יש ספק אם הבן שותף בירושה. לעומתו האח החי ודאי שותף בירושה, שכן הוא בנו של הנפטר. לכן, כיון שאין ספק מוציא מידי ודאי, האח, הודאי, יירש את אביו לבדו והבן, הספק, לא יירש דבר.
הנהגה ובירור
באחרונים התעורר דיון לגבי התפקיד של הכללים המסייעים במצב של ספק ממון. התפקיד יכול להיות בירור או הנהגה.
- בירור
תפקידם של פסקי ה-'בירור' הוא לגלות מתחת לפני השטח עם מי הצדק במצבים בהם במבט ראשון נראה כי לא ניתן לגלות את האמת. למשל הפסק של שלמה המלך במשפט שלמה הוא בירור, כיון שוודאי שאין זה הגיוני לחתוך תינוק, אך הפסק, שמטרתו הייתה להעמיד במבחן את הקשר של הנשים אל התינוק, בירר מי מהנשים היא האם האמיתית.
- הנהגה
בניגוד לבירור, פסק שהוא 'הנהגה' מגיע כאשר לא קיימת האפשרות לברר עם מי הדין ולא ניתן לתת החפץ לזה שאליו הוא שייך. במצב כזה אנו בוחרים באדם שנתינת החפץ לידיו היא מצידנו הדבר הטוב ביותר שבידינו לעשות.
בין הכללים המוגדרים כהנהגה ניתן למנות את המוציא מחבירו עליו הראיה (כיון שאנו לא יודעים שהחפץ שייך למחזיק בו, אך זה פחות מוסרי להוציא חפץ מידי אדם המחזיק בו מאשר להימנע מלתת לאדם חפץ המגיע לו), את יהא מונח עד שיבוא אליהו ואת יחלוקו. לגבי רוב, "חזקה" וכל דאלים גבר נחלקו האחרונים אם הם בירור או הנהגה.
תוקף הפסק במקרה של ספק
שאלה דומה, התלויה בחלקה בשאלה האם פסקי המשפט העברי למיניהם (למשל המוציא מחבירו עליו הראיה) הם "הנהגה" או "בירור", היא השאלה האם פסקי המשפט העברי שנפסקו מכורח המצב, כמו למשל "המוציא מחבירו עליו הראיה" פסק המבוסס על העובדה כי אחד מהצדדים אוחז באובייקט הנתון במחלוקת ונחשב ל"מוחזק" שידו על העליונה, או פסק ה"יחלוקו" המבוסס על העובדה ששני אנשים אחוזים בחפץ, הינם פסק סופי שלא ישתנה גם המצב ישתנה, או שמא הפסק תלוי ועומד במצב הזמני, אך אם החפץ יעבור לרשות אחרת יתהפך גם פסק הדין שהיה מבוסס על העובדה שצד מסוים הוא זה שאוחז באובייקט. יש המפרשים שזו היא יסוד שאלת הגמרא בסוגיית תקפו כהן.
יש המפרשים שהשאלה היא אחרת: האם דין התורה - שמבוסס על ספק - מכריע את ההלכה בתורת וודאי, כלומר שמעתה והלאה החפץ הנתון במחלוקת שייך למי שבית הדין פסקו שהוא שלו - גם אם האמת היא שאינו שלו, וזאת מכח פסק בית הדין, או שמא הפסק הוא רק בירור באמת, אך אינו משנה את דינו של החפץ, והבעלות אינה נפקעת, ואם כן יכול בעל הדין השני לתפוס את החפץ אם הוא יודע שהחפץ שייך לו.
דין וודאי ודין ספק
בתלמוד מובאות שתי סוגיות בנושא זה: האחת, בדור השלישי לאמוראי בבל, סוגיית תקפו אחד בפנינו, תקפו כהן, וסוגיית קם דינא[4]. בסוגיית תקפו אחד בפנינו[5], קיימת שאלה - לפי הסברו של רבינו ניסים, -לגבי שנים אוחזין בטלית, שנפסק כאשר שנים אוחזים בחפץ יחלוקו, הוא פסק וודאי, ואם כן גם אם תהיה ראיה חלקית הנחשבת ל"ספק" הסותר את ספק ה"יחלוקו", ישאר הפסק קיים שהרי אין ספק מוציא מידי וודאי, או שמא מדובר בפסק ספק בלבד. להלכה נפסק כי מדובר בדין וודאי.
כך גם סוגיית תקפו כהן חוקרת בשאלה האם מועלת תפיסה מידי הבעל דין, כדי לשנות את פסק הדין לאחר שהוחלט בבית הדין כי המוציא מחבירו עליו הראיה או ממון המוטל בספק חולקין, ובכך לגרום לכך שאדם אחר יחשב ל"מוחזק" שעל פי הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, יהיה החפץ המוטל במחלוקת - שלו. לפי הסבר האחרונים,[6]. יסוד השאלה היא האם פסק הדין של בית הדין הוא וודאי וסופי כך שלא ניתן לשנותו על ידי תפיסה, או שמא מדובר בפסק ספק.
נחלקו הראשונים במסקנת חקירה זו: ישנם ראשונים הסבורים שהשאלה נותרה בספק, ולמעשה תלויה הלכה זו בשאלת הספיקא דדינא, מה ההלכה כאשר דין התורה נותר בספק[7]. לפי ראשונים אחרים, המסקנא היא שלא ניתן לתפוס את החפץ לאחר שנפסקה ההלכה, לפי ראשונים מסוימים (למשל התוספות) התשובה מורכבת: לא ניתן באופן עקרוני לשנות את פסק הדין על ידי תפיסה בכוח (אלא אם כן התפיסה התקיימה ברשות או לפני שנולד הספק), למרות שפסק הדין אינו סופי, ובעיקרון הוא יכול להשתנות (למשל על ידי תפיסה ברשות, כאמור). לפי שיטתו הרמב"ם (הנחשב ליחיד בפסקו זה) הפסק הוא שניתן לחזור ולפתוס את החפץ מידי בעל הדין לאחר פסק הדין ובכך לשנות את ההלכה לאחר הפסק.
קם דינא
- ערך מורחב – קם דינא
שאלה דומה הייתה נתונה במחלוקת כבר בדור השני לאמוראים - בין רבי אבא לרבי ירמיה, והיא מה תהיה ההלכה בפסק בית דין, לאחר שהמצב השתנה (מעצמו), ואף ידוע היה בפסק הדין שהמצב השתנה, ולפי המצב החדש ניתן לחזור ולתבוע סכום כסף מאדם, לאחר שכבר נפסק שהוא פטור מלשלמו. לפי רבי ירמיה, ניתן אכן לחזור ולתבוע את סכום הכסף הדין תורה חוזר, אך רבי אבא פוסק - וכן נפסק להלכה - שלאחר שדין התורה נפסק, הוא סופי, ואם האמת הייתה שסכום כסף מסוים שייך לאדם אחר, הוא לא יכול לחזור ולתבוע אותו[8].
ראו גם
לקריאה נוספת
- קונטרס הספקות - מאת הרב יהודה כהנא מסיגט (נדפס בסוף ספרו של אחיו - "קצות החושן"). המהדורה הישנה, והמהדורה החדשה
קישורים חיצוניים
- אסופת מאמרים בנושא ספק ממון - מוחזקות ותפיסה, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ למושג יש משמעויות נוספות
- ^ ראו בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ב עמוד ב' או בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ז עמוד ב', ובעין משפט שם.
- ^ בכתובות שם.
- ^ ביבמות ל"ז ע"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו' עמוד א'.
- ^ ראו הסברו של רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות על מסכת יבמות סימן ע"א, ובברכת שמואל על מסכת בבא מציעא סימן ו'.
- ^ שיטת הר"ן בבא מציעא ו ע"ב.
- ^ יבמות ל"ז ע"ב, על פי הסברו של רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות סימן ע"א.
