יהא מונח עד שיבוא אליהו
יהא מונח עד שיבוא אליהו הוא פסק הלכתי הקובע כי במצבי ספק שנוצר מוויכוח עובדתי אודות בעלות על חפץ כשנושא הדיון אינו בר הכרעה, קיימת עמדה הלכתית לפיה אין לתיתו לאף אחד מהצדדים כל עוד אין ראיות נוספות, כלומר, יש לשמר את המצב הקיים עד זמן התבררות הספקות על ידי אליהו הנביא, שעל פי המסורת היהודית יבשר את ביאת המשיח: ”הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא” (ספר מלאכי, פרק ג', פסוק כ"ב).
מקור הביטוי
המקור הספרותי הראשון בו מופיע ביטוי זה אינו בהקשר של דיני ממונות, אלא בענייני איסור והיתר. המקור הוא הסכוליון למגילת תענית, על תאריך "עשרין ותלתא (23) למרחשון", שם כתוב שאבנים טובות שנמצאו בתקופת החשמונאים, ולא היה ידוע האם הן טמאות או טהורות, נגנזו "עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן".
בספרות חז"ל, אליהו, מבשר בואו של המשיח, הוא הגורם אליו נדחות הכרעות בשאלות שאינן ניתנות להכרעה באמצעות הכלים הקיימים. כך מופיע הביטוי 'יהא מונח עד שיבא אליהו' בספרות התנאית בכמה תרחישים שונים.[1]
הסברים שונים ניסו לקשור בין ההלכות השונות ולהצביע על מכנה משותף אחיד בגינו הוחלט כי הספק במקרים אלו ייפתר בצורת "יהא מונח". למעשה, קשה להצביע על תחום ספציפי המבדיל בין הלכות אלו להלכות אחרות, מלבד העובדה שבהלכות אלו אף לא נמצא 'קצה חוט', ואין אפילו תחילת דיון מבורר (זאת לעומת תיקו, המבטא דיון ברור בעל צדדי הכרעה שונים שלא הוכרע).
דיני ממונות
הביטוי "יהא מונח עד שיבוא אליהו" הוא גם בעל משמעות בדיני ממונות בהלכה. במסכת בבא מציעא (פרק ג' משנה ד') נכתב במשנה:
שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.
כלומר, במקרה של ספק כששני אנשים הפקידו סכומים שונים, ושניהם טוענים בעלות על הסכום הגדול, סובר תנא קמא שמעניקים לכל אחד את החלק הקטן (שבו הם שווים בטענתם) והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. רבי יוסי חולק וטוען כי מטרתנו היא לגרום לרמאי להודות, ואם ניתן לו את מה ששייך לו ממילא - לא תהיה לו סיבה להודות באמת, ולכן הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו, וכך הרמאי שירצה את מעט כספו - יודה.
רש"י[2][3] וריב"א[4] מסבירים כי הדין זה נפסק רק כאשר וודאי אחד מהטוענים רמאי, ואילו תוספות[5] מסבירים שדין זה נאמר רק באופן שאין הדיינים יכולים לפסוק יחלוקו, מכיוון ש"אין החלוקה יכולה להיות אמת" - כלומר שהפסק באופן ודאי יגרע מחלקו האמיתי של אחד מבעלי הדין, (בשונה ממקרה של שניים אוחזין בטלית שבו אפשר ששניהם תפסו ביחד ולכן הדין הוא שיחלוקו). כלל נוסף כתבו תוספות והרא"ש[6], שרק במקרה ששניהם מוחזקים בכסף הדין שיהא מונח (וכאן נחשבים למוחזקים, על ידי השומר שמחזיק בשביל שניהם), אך באופן שאינם מוחזקים יהיה הדין כל דאלים גבר. אמנם שיטת הריב"א[4] שגם באופן שאינם מוחזקים הדין הוא שיהא מונח עד שיבוא אליהו, אם בהכרח שאחד מהם רמאי.
ישנה מחלוקת בין הרמב"ם למרדכי האם מניחים את הממון בבית הנפקד או בבית דין.
ראו גם
לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה התלמודית כרך כ"ב תשנ"ה מעמ' כ"ו
קישורים חיצוניים
- הערך "יהא מונח עד שיבוא אליהו", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
הערות שוליים
- ↑ במשנה בחמישה תרחישים שונים: מסכת שקלים פרק ב', ה'; מסכת בבא מציעא, פרק א', ח', בפרק ב', ח', ובפרק ג', ד'-ה'; פעם אחת בתוספתא: מסכת שקלים, פרק א', י"ב; מסכת בבא מציעא, פרק ג', ו'; ופעם אחת במדרש תנאים: ספר דברים, פרק כ"ב, ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב' עמוד ב' ד"ה במקח וממכר
- ↑ על פי פירוש רבי עקיבא אייגר ועוד אחרונים. אבל הרשב"א והריטב"א בבא מציעא דף ב' ע"ב מבארים את שיטת רש"י, שרק באופן שניתן לומר שהשקר של אחד מהטוענים נובע מהוראת היתר, אפשר לומר יחלוקו בשבועה, אבל באופן שהרמאות היא בכוונה זדונית, אז הדין יהא מונח, משום שאז לא תקנו חז"ל שבועה, ולכן באופן שכל אחד טוען אני ארגתיה, הדין יהא מונח.
- ^ 4.0 4.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד עמוד ב' תוס' ד"ה ההוא ארבא
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב' עמוד א' ד"ה ויחלוקו, תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ד עמוד ב' ד"ה ההוא ארבא
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב' עמוד א' בתוס' ד"ה ויחלוקו, וברא"ש סימן א'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
יהא מונח עד שיבוא אליהו29365580Q6703620