כל לא ידענא פשיעותא היא
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ה עמוד א' |
|---|---|
בהלכה, כל לא ידענא פשיעותא היא (מארמית: כל איני יודע - פשיעה היא) הוא עיקרון הקובע כי שומר פיקדון ששכח היכן הניח את הפיקדון - נחשב כפושע ולא כשוגג, ועל כן הוא מחויב לשלם את שווי הפיקדון גם אם היה שומר חינם, זאת מאחר שהיה מוטל עליו לתת את דעתו ולזכור.
מקור הדין
מקור הדברים בסוגיה בתלמוד הבבלי[1] הדנה במקרה בו הפקיד אדם תכשיטים ביד חברו, ושומר הפיקדון שכח היכן הניחם. רב נחמן פסק על פי כלל זה שעל שומר הפיקדון לשלם את שוויו מאחר שפשע בשמירתו. דין זה נתקבל להלכה בדברי הרמב"ם:
המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות, ואמר לו תן לי פקדוני, ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה, או באי זה מקום קברתי הכספים, המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד
— משנה תורה - הלכות שאלה ופקדון פרק ד' הלכה ז'
בנוסף לחיוב בעבור הפיקדון שאבד, השומר אינו יכול לבקש זמן נוסף כדי לחפש אחר הפיקדון, והוא מחויב לשלם מיד עם התביעה (אם יימצא הפיקדון בעתיד, עליו להחזירו לבעליו ולקבל תמורתו את הסכום ששילם).
הסבר הדין
כתב בנתיבות המשפט שאין הכוונה לדין פשיעה רגילה שמתחייב בה ככל דיני שומר. שאם כן, אם היה שומר בבעלים היה נפטר מלהחזיר לבעלים אף אם אינו יודע איפה הניח החפץ. אלא הכוונה שמחמת פשיעתו הרי הוא כמזיק בידיים בכך שאינו מחזיר לבעלים את החפץ. ולפי דבריו הוסיף הנתיבות שאף אם החביא את החפץ בלא שנהיה שומר, יתחייב לשלם אם שכח איפה החביא את החפץ[2].
השוואה לדינים הלכתיים אחרים
יש מהאחרונים שהקשו על סתירה לכאורה בין ההתייחסות לשכחה כפשיעה במקרה זה, מול מקרים אחרים בהלכה בהם שכחה נחשבת כשגגה או כאונס, לדוגמה, לגבי נזקי אדם[3], לגבי שבועת ביטוי[4], ולגבי עירוב תבשילין[5] (במקרה אחר, דווקא מתייחסים לשכחה שמנעה הנחת עירוב תבשילין כאל פשיעה[6]).
בשו"ת נחפה בכסף[7] ביאר שחמורים דיני ממונות מאיסורים, משום שקבלת השמירה על הפיקדון היא על דעת שלא יבא לידי שכחת המקום בו הטמין את הפקדון ולכן השכחה היא פשיעה. עקרון זה משתמע גם מלשון המאירי שכתב: שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך עד ששכח אין לך פשיעה גדולה מזו, שאין לך מקום המשתמר שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד. וכן כתב הריטב"א[8], ששומר הפיקדון היה מחויב להניחו במקום שיוכל לקחתו ממנו כשיתבענו ממנו.
בספר אמרי שפר הסיק מדין זה שאם השכחה לא הייתה נוגעת לעצם השמירה, לדוגמה שומר ששכח למכור את החמץ שהופקד אצלו קודם הפסח - פטור, משום שעצם השמירה הייתה כראוי, רק שכחה מלמכור גרמה לדבר לאבד את ערכו, אך לא היה זה פשיעה בטיב השמירה, כאמור.
זמן הפשיעה
רבי עקיבא איגר[9] הסתפק ממתי מתחילה הפשיעה, אם משעה שנמסר ליד השומר, דבר שלכאורה לא ייתכן משום שעדיין לא פשע, וייתכן, הוא אומר, שבזמן שהניחו במקום שיוכל להיות שישכח את מקומו נחשב מעשה כזה שכתוצאה ממנו עלול לקרות נזק, כפשיעה ולמרות שהנזק עדיין לא נגרם. אך האור שמח[10] הסיק אחרת שאין כל פשיעה בזמן ההנחה, אז נהג כשורה, אלא בשעת השכחה, וזהו שומר שפשע וחייב.
במשפט הישראלי
הדין הישראלי קובע כי כל רשלנות בשמירה מחייבת את השומר[11]. הדין הישראלי משתמש במונח רשלנות כדי לא לערבב את המושג "פשיעה" עם הדין הפלילי, אך למעשה כל דיני הפשיעה, ובתוכם הכלל "כל לא ידענא פשיעותא היא", חלים גם מדין רשלנות במשפט הישראלי[12].
הערות שוליים
- ^ מסכת בבא מציעא דף לה, א, וכן בדף מב, א.
- ^ נתיבות המשפט רצא ס"ק י"ד
- ^ נפסק שאם הייתה מונחת אבן בחיקו של אדם ולא הכיר בה וכאשר עמד נפלה ופגעה באדם אחר, האדם חייב בתשלומי נזק, (היות שאדם מועד לעולם), אולם לעניין תשלומי צער ריפוי שבת ובושת פטור, מאחר שאין חייבים עליהם אלא במזיד ולא בשוגג, הרי ששכחה נחשבת לשגגה ולא למזיד (תלמוד בבלי בבא קמא דף כו, א.)
- ^ בדברי התלמוד מובא (שבועות דף כו, א) כי הנשבע בדבר נכונות טענה מסוימת היות שהיה משוכנע באמיתותה - אינו מתחייב משום שבועת שקר, לדוגמה שני תלמידים החולקים בדבר דעת רבם, ונשבעו כל אחד על אמיתות דעתו.
- ^ בדברי התלמוד מובא (ביצה דף טז, ב.) כי בפעם ראשונה שאדם שכח מלערב הוא יכול להסתמך על עירוב תבשילין שהניח רב העיר לטובת אלו ששכחו לערב, ורק אם שכח בפעם שנייה הוא נחשב לפושע, ואינו יכול להסתמך עוד על עירוב זה.)
- ^ ביצה טו, ב.
- ^ חו"מ סימן כג.
- ^ החדשים, ב"מ שם הובא בשיטמ"ק.
- ^ ספר הזיכרון 'וזאת ליהודה' הגהות רע"א ב"מ דל"ה.
- ^ שו"ת אור שמח ח"ב סי' ט"ו בעניין הנ"ל.
- ^ סעיף 2(ב) לחוק השומרים, ה'תשכ"ז-1967
- ^ ברוך כהנא (פרופ' נחום רקובר עורך), שומרים, עמ' 157 ו-205, בתוך סדרת חוק לישראל. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"ט-1999.
34610098כל לא ידענא פשיעותא היא