שודא דדייני

שׁוּדָא דְּדַיָּנֵי היא הכרעה במשפט העברי, הנעשית במקום שממון מסוים מוטל בספק, ולא ניתן לברר של מי הוא, וככל הנראה גם לא יהיה ניתן לברר עוד של מי הוא.

אופן ההכרעה

דין זה אומר, כי בספק כזה, ההכרעה נתונה בידיו של הדיין.

• לפי שיטת הרשב"ם על הדיין לשער לפי יכולתו של מי הממון, למרות שלפי המשפט העברי השערות הן בגדר של אומדנא חלשה מאוד, שלא ניתן להכריע באמצעותה דיני ממונות. רק במקרה כזה, בו אפשרות זו היא מוצא אחרון מכיוון שאין עדים, שטר או כל כלי אחר לברר את הספק, משתמשים באפשרות זו. לפי שיטת התוספות הדיין אף לא זקוק לשער של מי הממון, אלא הוא מכריע של מי הממון לפי רצונו, ובמקרה שאחד מהצדדים הוא תלמיד חכם למשל, הוא רשאי להכריע כמותו. הכרעה זו אינה בתור בירור של מי הממון, אלא היא מוצא אחרון כאשר לא ניתן לברר של מי הכסף, ובמקום להגיע למצב לא כשר של כל דאלים גבר בו כל מי שאלים יותר יקח את הכסף לעצמו, מוטב שהדיין יכריע בספק לפי רצונו.

• לפי שיטת התוספות, חלות הכרעה זו היא על ידי הכלל הפקר בית דין הפקר, מכיוון שאין מדובר בהכרעה כל שהיא לפי סברא, אלא הדבר מסור בידו של הדיין לעשות כרצונו, וכן כתב הר"ן.

שודא דדייני מול חלוקה

ראשוני האמוראים נחלקו האם אכן עדיף לבצע דין זה במקום בו יש ספק, או שמוטב להכריע באמצעות חלוקה. בעוד שרב היה סבור שמוטב להכריע באמצעות חלוקה שווה של הממון, מכיוון שבכך ברור שלפחות חלק מהכסף יגיע לבעליו האמיתיים, שמואל היה סבור שמוטב לתת הדבר להכרעת הדיין, מכיוון שכך ייתכן שבעליו האמיתיים יקבל את כל הכסף; בעוד שבפסק של חלוקה ההכרעה תהיה בוודאי שלא בצדק, וחלק מהכסף יאבד מבעליו האמיתיים.

אחד מהנידונים בגמרא בו סבור שמואל כי יש לתת את הדבר להכרעת הדיינים, הוא בשני שטרות, שנכתבו על אותה קרקע, על שמם של שני אנשים שונים בתאריך שווה, ולא ידוע למי גמר הנותן בדעתו להקנות את הקרקע. רב סבור שיש לחלוק את הקרקע בשווה, ואילו שמואל סבור כי יש לתת את הספק להכרעת הדיינים. לפי פרשנות אחרת הניתנת בגמרא למחלוקת זו, מחלוקתם של רב ושמואל יסודה בשאלה שורשית בהלכות שטרות, לפי רב עדי חתימה כרתי - כלומר חלות השטר נעשית על ידי הנכתב בשטר והעדים החתומים בו, ואם כן אם מתוך השטר עצמו לא ניכר למי משניהם הוקנה, קנו שניהם את הקרקע במידה שווה. לעומת זאת, שמואל היה סבור כי עדי מסירה כרתי, כלומר חלות השטר היא על ידי המסירה בה מוסר המוכר או הנותן את השטר למקבל ולא לפי הנראה מתוך השטר עצמו, ואם כן מי שקיבל את השטר ראשון הוא זה שזכה בשטר.

להלכה פוסק הרמב"ם כשמואל: ”שני שטרות שזמנן ביום אחד והן כתובין על שדה אחת, בין במכר בין במתנה. אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה. ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים. כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו”

כללי ההכרעה

רבינו חננאל סבור כי הכרעה זו של שודא דדייני לא ניתנת לכל דיין, אלא רק לדיין מומחה, ההוכחה לכך היא ממעשה שהיה, בו אמר רב נחמן לרב ששת, מגדולי האמוראים, כי הכרעתו ב"שודא דדייני" אינה תקפה, מכיוון שאינו נחשב לדיין.

בידו של רבינו חננאל מקובל, כי דין "שודא דדייני" הוא רק כאשר הספק הוא על קרקע, ולא כאשר הספק הוא על כסף או על מטלטלים. אך ר"י הזקן חלוק עליו, ומביא הוכחה מתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ד עמוד ב' בו מובאת הכרעה זו לעניין ספק ממוני.

קישורים חיצוניים

• שודא דדייני באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
• הערך "שודא דדייני", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• קידושין דף עד – שודא דדייני, מאת הרב אודי שוורץ, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

21519401שודא דדייני