שומר שמסר לשומר
| משנה |
מסכת בבא קמא, פרק ו', משנה ב' מסכת בבא מציעא, פרק ג', משנה י' |
|---|---|
| תלמוד בבלי |
מסכת בבא קמא, דף י"א עמוד ב', דף נ"ו עמוד ב' מסכת בבא מציעא, דף ל"ו עמוד א' |
| משנה תורה |
הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד' הלכות שאלה ופיקדון, פרק ד', הלכות ח'–ט' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן רצ"א, סעיף כ"ו |
| ספרי מניין המצוות | סמ"ג, עשין פט |
שומר שמסר לשומר הוא מושג הלכתי בדיני שומרים העוסק באדם שהעביר פקדון שהופקד בידו לאדם אחר שישמרהו והפקדון ניזוק. הגמרא דנה האם יש לחייב את השומר הראשון, או שהעמדת שומר בן דעת במקומו פוטרת אותו מלשלם על הפקדון.
בהלכה נאמרו חילוקים רבים מתי יש לחייב את השומר הראשון, כשהדין משתנה לפי סיבת הנזק, רמת הקשר בין השומרים, סוג השמירה של כל אחד מהשומרים, מהימנותו של השומר השני כלפי הבעלים, ועוד.
מחלוקת האמוראים
האמוראים נחלקו האם יש לחייב שומר שהעביר את השמירה לשומר אחר כשהפיקדון ניזוק. לדעת רב הראשון פטור גם אם הראשון היה שומר שכר והשני שומר חנם, כי די בכך שמסר לבן דעת שדרכו לשמור כראוי[1], ולדעת רבי יוחנן הראשון חייב אף אם היה שומר חנם ונתן לשומר שכר שמוסיף בקבלת אחריות על החפץ. בדעתו של רבי יוחנן נאמרו שני נימוקים בגמרא: לדעת אביי הנימוק הוא בגלל שהמפקיד רשאי לטעון שאין רצונו שהפקדון ישמר על ידי שומר אחר[א], ולדעת רבא הנימוק הוא שהמפקיד טוען שהוא לא הפקיד אצל השומר השני כי אינו מאמין לשבועתו (הדין הוא ששומר חייב לשלם אם הוא לא נשבע שבועת השומרים), והראשון בדרך כלל אינו נוכח בזמן שהפיקדון ניזוק ואינו יכול להישבע ומחויב לשלם.
להלכה נפסקה דעתו של רבא[3][ב]. ולכן, אם אכן החפץ ניזוק באונס, יהיה השומר הראשון פטור, משום שאין המסירה עצמה נחשבת לפשיעה, אבל כדי להפטר יהיה על השומר הראשון להשבע בעצמו, או להביא עדים על האונס, ואינו יכול להסתמך על שבועת השני שאינו נאמן על הבעלים.
התוספות כתבו כי לכל הדעות אסור לשומר להעביר את השמירה לשומר אחר שלא מדעת הבעלים[7] וכך נפסק להלכה[8].
כשהשומר השני פשע
שומר שמסר לשומר והשומר השני פשע בשמירה, יש מהראשונים[9] שכתבו שאפילו לדעת רב, יכול הבעלים לתבוע גם מהראשון, שהרי הפקדון הופקד אצלו והוא חייב בפשיעה, ואילו לדעת הריטב"א, הרמב"ן והרשב"א[10] אין השומר הראשון חייב לשלם כי כיוון שמסר לבן דעת, ולכן אין המסירה נחשבת לפשיעה, יכול לומר לו: "אוקמית לך גברא בחריקאי", כלומר: העמדתי לך שומר אחר במקומי, ולהסתלק מהשמירה[11].
להלכה כתב הש"ך[12] שהראשון חייב,[13] וביאר החזון איש[14], שגם לפי הראשונים הפוטרים, מכיוון שמסר לאדם שעלול לפשוע בשמירת הפקדון ואיש לא יוכל לדעת ולברר זאת בשבועה (שהרי אינו מאמינו בשבועה), אין הבעלים מסכים לפוטרו מחיובי השמירה והאחריות.
במקרה אונס
בהלכות שומרים נקבע כי שומרים אינם חייבים באחריות הפקדון במקרה של אונס. לפי זה אם היה השומר השני אנוס צריכים שני השומרים להיות פטורים. אמנם אם השני טוען שהיה אנוס אבל אין לו הוכחה לטענתו, אף אם הוא נשבע על טענתו ופוטר את עצמו בכך אין הראשון נפטר בכך, כי הבעלים אינו מחויב לקבל את שבועתו של השני, אך במקרה שיש עדים על טענת השני, או במקרה שהראשון היה עד למקרה האונס ויכול הוא להישבע על כך, פטורים שני השומרים מלשלם לבעלים[15].
דין זה נאמר גם אם השומר הראשון הוא שומר שכר והשני שומר חנם, כי הראשון מסר לבן דעת ואין זה נחשב כתחילתו בפשיעה וסופו באונס[16][ג].
אם השומר השני היה חרש שוטה או קטן, נתינת הפקדון לשמירתו נחשבת כפשיעה ודינו ככל תחילתו בפשיעה וסופו באונס שאם יש אפשרות להניח שבלי מסירת הפקדון הוא לא היה ניזוק השני פטור והראשון חייב, ואם הנזק היה קורה גם אם היה נשאר ביד הראשון שניהם פטורים[20].
כשרגיל להפקיד אצל השני
הראשונים[21] כתבו שכיוון שנפסקה ההלכה כשיטתו של רבא ששומר שמסר לשומר חייב רק בגלל אי אמונו של המפקיד בשבועתו של השומר השני, אם היה המפקיד רגיל בעצמו להפקיד אצל השומר השני, נשללת ממנו האפשרות לטעון שאינו מאמין לשבועת השומר השני, ואם ישבע השומר השני שהיה אנוס יפטר בכך אף השומר הראשון.
לדעת השולחן ערוך הרב[8] והקצות החושן[22] מותר לשומר הראשון לתת את הפקדון לכתחילה לשומר השני כשהמפקיד רגיל להפקיד אצלו, אבל הסמ"ע כתב[23] שלכתחילה לא יעביר השומר את הפקדון לשומר השני.
אם השומר השני מסרב להישבע דעת הרמב"ן[24] והרשב"א[25] שהשומר הראשון חייב, ולדעת הרא"ה[26] הראשון פטור. הפוסקים נחלקו להלכה בדין זה: דעת הקצות החושן[27] והנתיבות המשפט[28] שאין מחייבים את השומר הראשון מספק, ולדעת הש"ך[29] השומר הראשון חייב.
אם ידוע שהשומר השני פשע בשמירתו, לדעת הסמ"ע[23] הט"ז[30] הערוך השולחן[31] ורבי עקיבא איגר[32] חייב הראשון לשלם למפקיד, ולדעת המהרש"ל[33] הראשון פטור מלשלם, ולדעת הש"ך[34] הנתיבות המשפט[35] והקצות החושן[36] הדין תלוי במחלוקת הרא"ש והרמב"ם האם חייב לשלם כשמסרם לבני ביתו ופשעו ואין להם לשלם.
בדין זה נאמרו מספר תנאים:
- המפקיד רגיל להפקיד אצל השומר השני פיקדונות שערכם הכספי אינו פחות מערך פקדון זה.
- רוב המקרים בהם המפקיד נותן פקדונות לאחרים הוא נותן אותם לשומר השני[37][ד].
- השומר השני לא ירד מנכסיו ואמינותו לא התערערה מהפעם האחרונה שהמפקיד הפקיד אצלו[38].
- גם אם הפקיד אצל השני רק פעם או פעמיים, ובלבד שלא היה מקרה בו התאפשר לו להפקיד בידו ונמנע מכך[39].
מיעט בשמירתו
אם היה השומר הראשון שומר שכר והשני שומר חנם דעת הרמב"ם[40] שהשומר הראשון חייב לשלם, אלא אם כן יש עדים שהשומר השני היה אנוס, רבינו ירוחם[41] דוחה דעה זו, וכותב ש"תמהו עליו רוב הפוסקים" וכן פסקו גם הבית יוסף[42] מהר"י לבית הלוי[43] והש"ך[44] לעומת זאת השולחן ערוך[45] פוסק כדברי הרמב"ם, שצריך הראשון להשבע בעצמו או להביא עדים שהיה אונס, וכן פסקו הקצות החושן[46] המגיד משנה[47] הסמ"ג[48] והב"ח[39] כדעת הרמב"ם[ה].
גם לסוברים[ו] ש"מיעט בשמירתו" אינו פושע, במקרה שיביא עדים שהפקדון נגנב מביתו של השומר חינם ישאר הראשון חייב כדינו, שהרי לגבי גניבה לא העמיד לבעלים שומר אחר ונשאר עליו דין שומר[52][ז].
מסירה לבני ביתו
בחיוב שומר שמסר לשומר ישנו חריג ששומר המוסר לבני ביתו פטור מתשלום, מפני ש"כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד", כלומר ההנחה היא שהמפקיד מסכים שיוכל השומר להעביר לבני ביתו את השמירה[53].
בכלל בני ביתו הם אשתו, בניו הגדולים, וכן כל הסמוכים על שולחנו ומשרתיו היהודיים[54] פועליו ושותפיו[55].
דין זה אינו קיים במקרה שהשומר מעביר את השמירה לילדיו הקטנים כי אין בהם דעת לשמור, וכן אם נתן לעבדו ושפחתו הכנעניים לשמור כי הם בחזקת גנבים, ומסירה כזו נחשבת כפשיעה בשמירה[56] ודינו גרוע אף משומר שמסר לשומר ויהיה חייב אף באונסים שאפשר לתלות שלא היו קורים אם היה משאיר את הפקדון ברשותו[20].
כשאין להם לשלם
הראשונים נחלקים האם שומר שנתן את הפקדון לשמירת משפחתו ופשעו בשמירה פטור מתשלום אף במקרה שאין למשפחתו מה לשלם, לדעת הרמב"ם[57] הרמב"ן[58] והרשב"א[59] השומר פטור מלשלם בכל מקרה, ולדעת הרא"ש[60] תוספות[61] המרדכי[62] והתרומות[63] אם אין להם כסף לשלם חייב השומר עצמו לשלם[ח], הרמ"א מביא את שתי הדעות להלכה[65] והערוך השולחן[66] כתב שמנהג הבתי דין לחייב את השומר הראשון לשלם כדעת הרא"ש.
הש"ך[67] טוען כי במקרה שהמפקיד יודע שאין השומר רגיל לשמור בעצמו בכלל אלא רק למסור לבני ביתו לכל הדעות יהיה השומר פטור.
בבעליו עמו
ערך מורחב – בעליו עמו
בתורה נכתב כלל בהלכות שואל ”אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ד), חז"ל פרשו את כלל זה להלכה אף בשאר השומרים[68] שאם בזמן קבלת השמירה[69] היה המפקיד עסוק בעבודה אצל השומר פטור השומר מלשלם במקרה שהפקדון ניזוק או אבד – פטור זה נקרא "בעליו עמו".
הרמב"ם[70] כותב ששומר שכר שמסר לשומר חנם שרגיל המפקיד להפקיד אצלו, ולשומר הראשון היה פטור בעליו עמו, וניזוק הפקדון ביד השומר השני, חייב השומר הראשון בתשלום הפקדון ואין לו פטור של בעליו עמו.
במפרשים ישנם כמה אפשרויות להסביר את דברי הרמב"ם:
- המגיד משנה[71] והסמ"ע[72] כתבו שדעת הרמב"ם שפטור בעליו עמו נאמר רק על שמירתו של השומר הראשון ולא על שמירה אחרת, ולכן אין השומר הראשון פטור על מה שנעשה בשמירת השומר השני. לשיטתם דין זה נאמר בכל שומר שמסר לשומר[ט].
- הכסף משנה כתב[73] שדעת הרמב"ם היא ששומר שכר שמסר לשומר חינם זה יותר דומה למזיק ולא לפושע, ופטור בעליו עמו פוטר רק על פשיעה ולא על מזיק, לדבריו דין זה מיוחד לשומר שכר שמסר לשומר חנם.
- הנתיבות המשפט[74] מסביר שבגלל שקבלת השמירה של השומר הראשון הייתה על דעת שלא יעביר לשומר אחר, העברת השמירה לשומר אחר מהווה קניין חדש ובזמן הקניין החדש לא היו "בעליו עמו", לדעת הנתיבות דין זה הוא בין בשומר שכר שמסר לשומר חנם, ובין כל שומר שמסר לשומר שאין בעל הבית רגיל להפקיד אצלו, הנתיבות המשפט כותב שאפשר להסביר את דעת המגיד משנה על פי שיטתו.
שומר שמסר פקדון לשומר אחר בזמן שהיה "עמו במלאכתו", השומר השני אינו מקבל פטור של "בעליו עמו" כי השומר בראשון אינו בעליו האמיתיים של הפקדון[75].
בחיוב נזיקין
בדיני התורה ניתנו ארבעה אבות נזיקין בהם מחויב אדם, בכלל נזקים אלו נאמר כי כל אדם מחויב לשמור את ממונו שלא יגרום נזק לאנשים אחרים ולממונם. אדם שמתרשל בשמירה על ממונו חייב לשאת בתוצאות הנזקים כשהדין משתנה לפי צורת הנזק והמקום בו הוא נעשה. שומר על בעל חיים שמסרו לשומר אחר שלא כדין והזיקה הבהמה בפשיעת השומר השני ממון של אחרים, יכול הניזוק לתבוע את הנזק מהשומר הראשון, והשומר הראשון יכול לתבוע מהשומר השני שישפה אותו על מה ששילם[76], אמנם זכותו של הניזוק לתבוע במישרין את השומר השני על נזקו[77][י]
שומר שמסר בהמה לשומר אחר בהיתר כגון לרועה שלו, למשפחתו, או למי שהמפקיד רגיל תמיד למסור לו, והזיקה הבהמה בפשיעה בהמות אחרות, נכנס השומר השני במקום השומר הראשון ויכול הניזוק לתבוע את השומר השני[81] אבל לא את הראשון[82].
בעבדים שטרות וקרקעות
עבדים שטרות וקרקעות הוחרגו מחיובי השומרים הרגילים[83], ומי שקיבל שמירה על אחד מהם ונגנב הפקדון או אבד אין השומר חייב להישבע שבועת השומרים שלא פשע, ושומר שכר שוכר ושואל פטורים מלשלם. במקרה שהשומר פשע בשמירת הפקדון נחלקו הראשונים האם חייבים או פטורים[84].
שומר על עבדים שטרות או קרקעות שמסר את השמירה לאחר וניזוקו בפשיעת השני, לדעת הרמ"א[84] יש מחלוקת ראשונים אם השומר הראשון חייב[85] או פטור[86], חלק מהפוסקים[87] כתבו שדברי הרמ"א הם טעות ולכל הדעות השומר הראשון פטור, אך יש שהצדיקו את דבריו[88][י"א].
קישורים חיצוניים
- שומר שמסר לשומר, מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
- שומר שמסר לשומר אתר דין.
ראו גם
ביאורים והרחבות
- ^ הטענה היא לא שהשינוי מדעת הבעלים מהווה עילה לחיוב ממון בכל מקרה בדומה לשליחות יד או גזילה, אלא שיש התניה מובנית של המפקיד שהעברת הפקדון לשומר אחר תחשב כפשיעה, ולפי זה אם היה השומר השני אנוס שלא מחמת הפשיעה השומר הראשון אינו חייב אף ששינה מדעת המפקיד[2].
- ^ תוספות[4] והרא"ש[5] כותבים שדעת רבינו חננאל שרבא סבר ש"תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור" ואם כן אין הלכה כדעת רבא, אבל הם ושאר הראשונים חולקים עליו וסוברים שרבא לא פטר ב"תחילתו בפשיעה" אלא סבר ששומר שמוסר לבן דעת אין זה פשיעה, ובפירוש רבינו חננאל עצמו[6] מפורש שפוסק להלכה את דעת רבא
- ^ הלחם משנה[17] והש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ו לומדים בדעת הרמב"ם[18] שדין זה הוא דווקא באונס מיתה שתולים שמלאך המוות היה הורג את הבהמה גם בביתו של השומר הראשון, אבל באונס שאפשר לתלות שלא היה קורה בבית הראשון מחייבים את הראשון כי מסירה לשומר אחר כאשר על ידי כך מתמעטת השמירה, המסירה עצמה נחשבת כפשיעה ולכן חלים עליה כללי "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", וכן סובר המהרש"ל, (הובא בש"ך). והרבה אחרונים חולקים עליהם, ופוטרים את הראשון בכל אונס, ומבארים את דברי הרמב"ם בצורה אחרת (עיין בהרחבה באות ה'). רבי איסר זלמן מלצר[19] מסביר שכאן אין את דיני "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" כי החפץ היה שמור כל הזמן שמירה מעולה, ודין תחילתו בפשיעה נאמר רק כשהחפץ לא שמור לגבי משהו.
- ^ לדעת הב"ח חושן משפט סימן רצא חילוק זה אינו תקף
- ^ רבי חיים סולובייצ'יק[49] והקצות החושן[46] מסבירים שכאן שבועתו של השומר השני אינה מועילה לפטור את השומר השני, למרות שהמפקיד סומך עליו ורגיל להפקיד אצלו, כי אין לו חיובי שבועה שלא נגנבה או נאבדה, וכיוון שאינו מחויב להישבע על זה שבועתו אינה מועילה כי אינו בעל דין לגבי שבועה זו אלא אדם זר ששבועתו אינה מועילה, אבל אם לא "גרע בשמירתו" זכותו של השומר הראשון להעמיד שומר שיקבל את חיוביו וממילא שבועתו היא שבועת בעל דין ומועילה בדומה לזה מבאר הנתיבות, 'שאין השני נחשב כלל' שומר לעניין גניבה ולעניין גניבה נשאר דין שומר על הראשון, ולכן אין שבועתו שבועת השומרים. לפי הסברים אלו אין המסירה נחשבת פשיעה אפילו שמיעט בשמירתו. לעומת זאת הלחם משנה[50] והש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ו לומדים בדעת הרמב"ם[51] שמסירה לשומר אחר שממעטת את השמירה נחשבת כפשיעה וחלים עליה כללי "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" ומה שכתב הרמב"ם שיכול להפטר בעידי אונסים זה דווקא בסוג אונס כמו מיתה, שאפשר להניח מסברא, שמלאך המוות היה הורג את הבהמה גם בביתו של השומר הראשון, אבל באונס שאפשר לתלות שלא היה קורה בבית הראשון מחייבים את הראשון, וכן סובר המהרש"ל, (הובא בש"ך). לפי שיטה זו, יכול גם השומר השני (ולא רק הראשון) להשבע שמתה כדרכה, ובכך לפטור את השומר הראשון.
- ^ עיין הערה קודמת
- ^ ואמנם ברשב"א כתוב ש"מסתברא" שאם מסר לבני ביתו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו, יהיה פטור גם מגניבה אפילו מיעט בשמירתו. אך בב"י סימן רצ"א סעיף כ"ו הביאו בשם תלמידי הרשב"א שהביאו את שיטת הרמב"ן ומסיימים וכ"כ הרשב"א, והמגיה ברשב"א-הנדפס כותב שם, "שמא תלמיד טועה כתבו" .
- ^ הרא"ש מנמק את חיוב השומר בכך שאם נפטור את השומר מתשלום כל שומר יעביר את הפקדון למשפחתו שיעשו בו כרצונם והוא יפטר מלשלם ולהם בדרך כלל אין כסף שלהם, הקצות החושן[64] מבאר שהראשונים נחלקו במשמעות הכנסת בני משפחתו במקומו: לדעת הרמב"ם השומר מסיים את שמירתו ונחשב הדבר כאילו החזיר את הפקדון לבעליו, ולדעת הרא"ש הדבר נחשב רק כהנחה במקום המשומר היטב אבל אין זה סיום השמירה ואם פשעו בני ביתו חייב לשלם
- ^ רבי איסר זלמן מלצר[19] מבאר שאין כוונת המגיד משנה שהשומר הראשון חייב בגלל חיובו של השומר השני, כי אם כן הוא צריך להיות פטור כשהשומר השני נשבע שהיה אנוס, אלא כוונת המגיד משנה שהפטור של "בעליו עמו במלאכתו" זה דווקא בשמירה זו אבל שמירת השומר השני אינה אותה "מלאכתו" עליה היה בעליו עמו.
- ^ הרמב"ם[76] פסק שהניזק תובע את השומר הראשון, והראב"ד טען על דברי הרמב"ם שהניזוק יכול לתבוע את השומר השני. המפרשים נחלקו מה סבר הרמב"ם ומה הראב"ד:
- הלחם משנה[78] כותב בשם הטור וכן דעת האבן האזל[79] שלדעת הרמב"ם הניזוק אינו יכול לתבוע את השומר השני, והראב"ד חולק וסובר שאפשר לגבות גם מהשני.
- הבית יוסף[80] כתב כנ"ל אלא שהקשה שהרמב"ם בוודאי גם מודה שיכול הניזוק לגבות מהשומר השני ואין בזה מחלוקת.
- הלחם משנה עצמו סובר שלדעת הרמב"ם אין הניזוק יכול לתבוע את הבעלים עצמו, ועל זה השיג הראב"ד שיכול הניזוק לתבוע אף את הבעלים והם יתבעו את השומרים שישפו אותם על הנזק.
- ^ הנתיבות המשפט[89] טוען שאין מחלוקת בין הראשונים כי הרא"ש המחייב עסק במקרה שיש חשד שהפקדון ברשות השומר השני והראשון חייב מדין "מזיק" ולא מדין "שומר", והמהרי"ק עסק במקרה בו ברור שהפקדון כבר אינו קיים
הערות שוליים
- ^ בתוספות, מסכת בבא מציעא, דף צ"ג עמוד ב', ד"ה אי ביארו שדרכו לשמור שמירה מעולה יותר מן החיוב
- ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו עמוד א', ד"ה אין רצוני.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"א, סעיף כ"ו. - ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו עמוד ב', ד"ה את.
- ^ פסקי הרא"ש בבא מציעא פרק ג סימן ו
- ^ רבינו חננאל מסכת בבא קמא דף יב עמוד א
- ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו עמוד א', ד"ה רב אמר. על פי תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ט עמוד א' במשנה.
- ^ 8.0 8.1 שולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף ל
- ^ כך כתוב בחידושים המיוחסים לריטב"א, וכן משמע ברש"י ב"מ דף ל"ו ע"א ד"ה רב אמר פטור,
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו עמוד א'
- ^ במקור, המחלוקת היא לפי רב שפוטר בשומר שמסר לשומר משום שמסרה לבן דעת, וכתבו הראשונים שהוא הדין לפי רבי יוחנן באופן שמסר למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו, או שמסר לבניו ובני ביתו הגדולים או לאשתו.
- ^ חו"מ סי' רצ"א ס"ק מ"א
- ^ ורצה מזה גובה רצה מזה גובה, וכמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ושברה, אך עי' נתיבות שם.
- ^ חו"מ סימן ה' אות י"א
- ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו עמוד א', ד"ה את
רי"ף בבא מציעא דף יט:-כ.
משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'. - ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף צ"ג עמוד ב', ד"ה אי, נפסק להלכה בקצות החושן סימן רצא ס"ק יג
- ^ לחם משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
- ^ 19.0 19.1 אבן האזל הלכות שכירות פרק א הלכה ד
- ^ 20.0 20.1 ש"ך חושן משפט סימן רצא ס"ק מח
- ^ רא"ש בבא מציעא פרק ג סימן ו
משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'
רי"ף בבא מציעא דף כ עמוד א על פי הגמרא בב"מ ל"ו ע"א הנהו גינאי. - ^ קצות החושן סימן שמ ס"ק ד
- ^ 23.0 23.1 סמ"ע חושן משפט סימן עב ס"ק צו
- ^ חדושי הרמב"ן מסכת בבא מציעא דף לו עמוד א ד"ה שומר שמסר
- ^ חדושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף לו עמוד א ד"ה ןמיהו שומר.
- ^ מובא בנימוקי יוסף מסכת בבא קמא דף לט עמוד א ד"ה חייבין.
- ^ קצות החושן סימן רצא ס"ק יא
- ^ נתיבות המשפט סימן רצא ס"ק כח
- ^ ש"ך סימן רצא ס"ק מד
- ^ ט"ז חושן משפט סימן עב על דברי הרמ"א סעיף ל
- ^ ערוך השולחן חושן משפט סימן רצא סעיף נ
- ^ הגהות רבי עקיבא איגר חושן משפט סימן רצא סעיף כב ד"ה "ש"ך אות לב"
- ^ ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק א סימן לב
- ^ ש"ך חושן משפט סימן עב ס"ק קלד
- ^ נתיבות המשפט באורים סימן קכה ס"ק ד
- ^ קצות החושן סימן רצג ס"ק ג
- ^ סמ"ע סימן רצא ס"ק מו
- ^ ריטב"א מסכת בבא מציעא דף ל. נפסק בקצות החושן סימן רצא ס"ק י'
- ^ 39.0 39.1 ב"ח חושן משפט סימן רצא ס"ק כה
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
- ^ רבינו ירוחם ספר מישרים נתיב ל חלק ב
- ^ בית יוסף חושן משפט סימן רצא אות כו(א)
- ^ שו"ת מהר"י לבית לוי כלל עשירי סימן פז [לה]
- ^ ש"ך חושן משפט סימן רצא ס"ק מו
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"א, סעיף כ"ו.
- ^ 46.0 46.1 קצות החושן סימן רצא ס"ק יב
- ^ מגיד משנה על הרמב"ם הלכות שכירות פרק א הלכה ד
- ^ ספר מצוות גדול עשין סימן פט
- ^ חדושי ר' חיים הלוי הלכות שכירות פרק א הלכה ד
- ^ לחם משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
- ^ רמב"ן ב"מ ל"ו וכן פסק הנתיבות רצ"א ס"ק ל"ח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ו עמוד א'.
- ^ סמ"ע חושן משפט סימן רצא ס"ק לג
- ^ מרדכי בבא מציעא סימן רעד, הובא בב"ח חושן משפט סימן רצא אות כד
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ג', משנה י'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שאלה ופיקדון, פרק ד', הלכה ט'.
- ^ חידושי הרמב"ן בבא מציעא דף לו. ד"ה "שומר"
- ^ חידושי הרשב"א בבא מציעא דף לו. ד"ה "הא דאמר"
- ^ רא"ש בבא מציעא פרק ג סימן כג
- ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף מ"ב עמוד ב', ד"ה כל, בשם ר"ת.
- ^ מרדכי מסכת בבא מציעא סימן רפא
- ^ ספר התרומות שער מ"ט חלק ג סימן ג
- ^ קצות החושן סימן רצא ס"ק ח
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ"א, סעיף כ"ד.
- ^ ערוך השולחן חושן משפט סימן רצא סעיף נה
- ^ ש"ך חושן משפט סימן קצא ס"ק לז, על פי המרדכי בבבא מציעא סימן רפא, האגודה בבא מציעא פרק ג סימן נט, והב"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ה עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ה עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד'.
- ^ מגיד משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד' ד"ה ומש"כ ואע"פ.
- ^ סמ"ע סימן רצא ס"ק מ"ח
- ^ כסף משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות, פרק א', הלכה ד' ד"ה ומ"ש והוא.
- ^ נתיבות המשפט סימן רצא ס"ק ל
- ^ פתחי חושן חלק ג פרק ד סעיף יג, ומתבסס על הרמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שמ"ו, סעיף י"ז.
- ^ 76.0 76.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ד', הלכה י"א
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שצ"ו, סעיף ט'. - ^ סמ"ע חושן משפט סימן שצו ס"ק כא וכ"כ הבית יוסף סימן שצו
- ^ לחם משנה על הרמב"ם נזקי ממון פרק ד הלכה יא
- ^ אבן האזל הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה יא
- ^ בית יוסף חושן משפט סימן שצו
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שצ"ו, סעיף ט'.
- ^ באר הגולה חושן משפט סימן שצו ס"ק ס
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה ט'.
- ^ 84.0 84.1 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ש"א, סעיף א'.
- ^ שו"ת הרא"ש כלל לט סימן ב
- ^ שו"ת מהרי"ק שורש ו
- ^ כך דעת הגר"א והש"ך בפירושם על דברי הרמ"א
- ^ ערוך השולחן חושן משפט סימן שא סעיף ו, שער המשפט סימן שא ס"ק ב
- ^ נתיבות המשפט סימן שא ס"ק ב
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.