חזקה שאין עמה טענה
| תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא, דף מ"א עמוד א', |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות טוען ונטען, פרק י"ד, הלכה י"ב |
חזקה שאין עִמה טענה הוא כלל בהלכות חזקת ממון, הקובע שכל החזקות המשפטיות המשמשות כראיה או כהכרעה מסוימת, כוחן קיים רק כאשר בעל הדין אכן טוען את הטענה שלה מסייעת החזקה, אך אין החזקה יכולה לשמש כראיה או כהכרעה לטענה שלא נטענת על ידי בעל הדין.
מקור
המשנה במסכת בבא בתרא[1] קובעת את הכלל ”כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה” שפירושו שהשימוש בטענת חזקת ג' שנים מותנה בכך שהמחזיק מספק הסבר לבעלותו על הקרקע שעליו מוטל הספק, כגון שהשדה נמכרה לו או שקבלה בירושה. המקרה המובא במשנה הוא של אדם המחזיק בקרקע שלוש שנים ובא בעל הקרקע הקודם וטוען כנגדו ”מה אתה עושה בתוך שלי?!” והוא משיב לו ”שלא אמר לי אדם דבר מעולם”. על כך קובע התנא שחזקה זו אינה חזקה.
הראשונים[2] מפרשים את המילה "כל" חזקה שאין עמה טענה כמתייחס לכל החזקות שהמשנה דיברה עליה עד משנה זו[3], הכוללות גם חזקת קרקעות וחזקת תשמישין, וגם בשניהם אם לא טוען שמכר לו או שנתן לו במתנה את הזכות להשתמש בקרקע או בשימושי החצר אין חזקתו מועילה. הנתיבות המשפט[4] מוסיף שכן ההלכה בכל החזקות הממוניות.
הגמרא[1] מפרשת שלא היה צד לומר שחזקה מועילה בלא טענה כלל, אלא שכאשר המוחזק יושב בקרקע שלוש שנים וטוען לא אמר לי אדם דבר מעולם יש מקום לטעון שבאמת המחזיק קנה את הקרקע ואיבד את שטרו, אלא שהוא חושש לטעון את טענתו האמיתית ולכן דוחה אותו בטענה הסתמית של "לא אמר לי אדם דבר מעולם". משכך, היה מקום לומר שעל בית הדין מוטל לטעון במקומו, ואת זה באה המשנה לשלול בקביעתה שטענה כזו חסרת תוקף.
טעם הדין
רבינו יונה[5] מנמק את הכלל בכך שאם המחזיק טען רק "שלא אמר לי אדם דבר מעולם", טענתו נחשבת כהודאה בכך שאין בידו טענות מהותיות - כלומר הוא לא קנה את הקרקע או ירשה, ומחמת כן אין חזקתו מועילה. אולם, אם הוא יחזור ויטען שקנה ממנו אך שטרו אבד, והוא חשש לטעון כך מתחילה שמא התובע ידרוש שיראה את שטר המכירה - טענתו תתקבל, כיוון שסיבה זו היא מספקת להודאתו.
טענות נוספות שאינן מועילות
מלבד הטענה המוזכרת במשנה בראשונים מוזכרות טענות נוספות המוגדרות כאין עמה טענה:
טענות אלו אינם מפרשות את הדרך בה הגיע הקרקע לידו של המחזיק ולכן אינם מוגדרות חזקה.
בראשונים ישנם שתי גישות לפרש דין זה:
כלומר שהרי א"א שיזכה בקרקע זו אלא א"כ לקחה וכיון דאיהו לא טעין הכי הורעה חזקתו שאלו לקחה בודאי שהיה טוען כן בפירוש וכיון דאיתיליד [ריעותא] בהך חזקה לא מהניא
כלומר שחזקה בלא טענה הינה חזקה אלא שכשאינו טוען ישנה ראיה נגדית כנגד החזקה במה שאינו טוען מאיזה סיבה באה לידו הקרקע.
לעומתו רבינו יונה[6] מציג גישה אחרת
לפי שאין כחה של חזקה אלא בטענה וכל חזקה שאין עמה טענה קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת
כלומר שחזקה בלא טענה אינה יכולה להוות ראיה כלל ולא שיש ראיה כנגד החזקה בשתיקתו, ובחידושי רבי מאיר שמחה הכהן[9] פירש את דברי רבינו יונה שחזקה נוצרת על ידי שהמחזיק בקרקע נראה כבעלים במשך שלוש שנים ומסיבה זו אנו דנים אותו כבעלים על הקרקע אך אם אינו טוען לבעלותו אין ישיבתו בקרקע מוגדרת לחזקה מכיון שישיבה זו אינה ישיבה כבעלים.
האם צריך התובע להישבע
הטור[10] מחדש שהתובע שבא להוציא את הקרקע מהמחזיק באופן שאינו טוען כנגדו עליו להישבע ככל שבועת הנוטלין, ובסמ"ע[11] התקשה מנין לו שבועה זו והוכיח מהרמב"ם והשולחן ערוך שחלוקים על דברי הטור, אך הש"ך[12] כתב ליישב את דברי הטור שאף שהמחזיק אינו טוען מכל מקום אם הוציא את הקרקע מידו דינו כמוציא מחבירו ועליו להישבע. נמצא שנחלקו בשתי הגישות המובאות לעיל שלדעת הרמב"ם והשולחן ערוך כפי שפירש אותם הסמ"ע כשהמחזיק אינו טוען אין חזקתו חזקה וממילא התובע לא חייב להישבע כשנוטל ממנו, אך הטור סבר כדעת הר"ן שחזקתו חזקה אלא שהטענה מהוה ראיה כנגד החזקה לכן כשהתובע זוכה בקרקע הרי הוא מוציא מהמוחזק ועליו להישבע.
חזקת חרש שוטה וקטן
הרמב"ם[13] מחדש שאכילת חרש שוטה וקטן אינה חזקה ”מפני שאין להם טענה כדי שתעמד הקרקע בידן אלא תחזר לבעלים”. המגיד משנה פירש את דבריו שאין שום טענה שיכולים לטעון שמחמתה באה הקרקע לידם שהרי קניינם אינו קנין. ובקצות החושן[14] פירש שחזקתם אינה חזקה מכיון שאינם יכולים לטעון בבית דין וממילא חזקתם היא כחזקה שאין עמה טענה.
הבא משום ירושה
המשנה[1] קובעת שהבא משום ירושה אינו צריך טענה כלומר שמחזיק היושב בקרקע מחמת שירש אותה אינו צריך לטעון מנין באה הקרקע למוריש, וטעם דין זה פירש הרשב"ם[1] שהוא מדין טענינן כלומר שבית הדין טוענים עבור היורש שהמוריש קנה את הקרקע מהמערער מכיון שאין אדם מעורב בעסקי אביו או כל מריש אחר, ואינו יכול לטעון כנגד המערער, חסרון הידיעה של המערער מצריך את בית הדין לטעון במקומו. והר"ן פירש על פי שיטתו שחזקה שאין עמה טענה אינה חזקה מכיון שאי טענה מערערת את החזקה אך הבא משום ירושה ”והיינו דכי ליכא ריעותא אע"ג דלא טעין מידי מהניא כגון יורש” באופן שאי הטענה אינה מהוה ראיה כנגד המחזיק מכיון שלא היה אמור לדעת מנין הקרקע באה לידי אביו חזקתו חזקה. רבי יחזקאל אברמסקי[15] דייק מלשון הרמב"ם[16] ”שאכלה הוא שלש שנים מחמת אביו מעמידין אותה בידו” שהבא משום ירושה אינו צריך לטענה כלל ולא כדברי הרשב"ם שבית הדין טוען במקומו מכיון שהירושה היא טענתו לבעלות על הקרקע.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 דף מ"א עמוד ב'
- ^ ראה רשב"ם ותוספות שם
- ^ חזקות אלו מובאות במשניות הקודמות במסכת בבא בתרא
- ^ חושן משפט סימן ע"ח ס"ק א'
- ^ עליות דרבינו יונה, דף מא עמוד א' ד"ה מתני'
- ^ 6.0 6.1 עליות דרבינו יונה בבא בתרא כ"ח ב' ד"ה אלא
- ^ חידושי הריטב"א בבא בתרא דף כח: ד"ה לא
- ^ ב"ב כח: ד"ה והיינו
- ^ בבא בתרא מא: ד"ה אי אית
- ^ חושן משפט סימן קמו סעיף יד
- ^ סימן קמו סעיף קטן יח
- ^ סימן קמ"ו סעיף קטן ה
- ^ הלכות טוען ונטען פרק יג' הלכה ב'
- ^ סימן קמט' סעיף קטן ו
- ^ בבא בתרא השמטות פרק ב הלכה א
- ^ הלכות טוען ונטען פרק יד הלכה יג