שטר חוב (הלכה)
במשפט העברי, שטר חוב הוא מסמך התחייבות עליו חותם אדם הלווה כסף מחברו, ומשמש כראייה לחבותו של הלווה. הרמב"ם פוסק שאסור להלוות בלא עדים, ומי שמלווה כסף לחברו בשטר, הרי זה משובח[1]. דין זה אמור לא רק באדם החשוד על הגזל, אלא גם באדם נאמן. בתלמוד מסופר על אמורא שלא הסכים להלוות לאמורא אחר ללא שטר, מחשש שמא ישכח את ההלוואה על ידי טרדתו המרובה ועיסוקו העצום בלימוד התורה, וכאשר יבוא לתבוע את ההלוואה, הוא יוציא שם רע על עצמו, שכן הבריות יאמרו עליו שהוא תובע את החכם לחינם, ולא היו דברים מעולם.
בשעת פירעון ההלוואה יקח הלווה את השטר לרשותו, או שייפרע בנוכחות עדים, שאם לא כן בעת שהמלווה יציג את השטר לפירעון והלווה יטען פרעתי שטר זה, לא יהיה הלווה נאמן, אלא יגידו לו, או הבא עדים, או שלם למלווה את חובו[2].
תהליך גביית החוב באמצעות השטר
אדם המחזיק בשטר חוב, וביקש מן הלווה את כספו, והלווה מסרב לפרוע. פונה המלווה לבית הדין עם השטר כדי לגבות את חובו.
שטר ההלוואה
המלווה מוציא את שטרו בבית הדין ומקיימו, ואז מחייב בית הדין את הלווה לפרוע את החוב. אם הלווה מצהיר בפני בית הדין כי הוא מסרב לפרוע את החוב, אזי בית הדין כותבים ונותנים בידי המלווה שטר אדרכתא מיד. אך אם הלווה טוען כי השטר מזויף והוא זקוק לזמן להביא עדים להוכחת דבריו, או אם הלווה טוען שאין לו מזומנים, והוא זקוק לזמן עד שיארגן את הכסף, נותן בית הדין ללווה זמן תשעים יום עד לביצוע הפירעון[3].
שטר אדרכתא
ערך מורחב – אדרכתא
שטר האדרכתא, הוא כתב הרשאה מאת בית הדין למלווה לעקל את נכסיו של הלווה. אם הלווה לא פורע את החוב בתקופה שקיבל מבית הדין, קורעים הדיינים את שטר החוב, וכותבים למלווה במקומו שטר אדרכתא המאפשר למלווה להיפרע מנכסי הלווה.
נוסח שטר האדרכתא הוא: ”איש פלוני (הלווה) נתחייב לפלוני (המלווה) בדין, כך וכך, ולא נתן לו מעצמו, וכתבנו לו אדרכתא זו, על שדה פלונית שלו”.
אם אין בידי הלווה נכסים בני חורין (שאינם משועבדים), נוסח שטר האדרכתא יהיה: ”איש פלוני (הלווה) נתתייב לפלוני (המלווה) בדין, כך וכך, ולא נתן לו מעצמו, ונתנו לו רשות לדרוש ולחקור, ולהיות ידו נטויה על כל הנכסים שימצאו לו”.
כלומר: בית הדין מאשר למלווה לבצע חקירה פרטית אודות נכסים של הלווה[4].
שטר טירפא
שטר הטירפא גם הוא הרשאה הניתנת בידי המלווה, רק הפעם הוא רשאי לטרוף נכסים של הלווה הנמצאים בידי אחרים, בין שקנו אותם ובין שקיבלו אותם בירושה, במתנה, או בכל דרך אחרת .
על פי רשותו של בית הדין, המלווה הולך ומחפש נכסים של הלווה, ואם מצא נכסים משועבדים, ששועבדו, או נמכרו, או ניתנו במתנה, לאחר הזמן הנקוב בשטר שבידיו, קורע בית הדין את שטר האדרכתא, ונותנים לו שטר טירפא.
נוסח שטר הטירפא הוא: ”איש פלוני (המלווה) זכה בדין, לטרוף בחוב שפלוני (הלווה) חייב לו, שהוא כך וכך (הסכום), משדה פלונית שלקח פלוני (הקונה) בכך וכך, מזמן פלוני(תאריך השטר) וכבר קרענו האדרכתא שהיתה בידו, והרשינוהו ליטרוף מזה בכך וכך”[5].
שטר שומא
לאחר כתיבת שטר טירפא, בית הדין ממנה שלושה אנשים בקיאים המבצעים שמאות, כלומר: אומדים את שוויה של השדה, וקובעים איזה חלק ממנה, מכסה את חובו של הלווה על פי השטר.
לאחר מכן מכריז בית הדין שיש כאן קרקע העומדת למכירה, וממתינים תקופה של 30 יום. אם נמצא קונה במחיר שבשומא, הקרקע נמכרת, והמלווה מקבל את חלקו. אם לא נמצא קונה, מורידים את המלווה לנכסי הלוקח (שקנה את הקרקע מן הלווה לאחר תאריך השטר), הוא מקבל את החלק היחסי לחובו ושטר השומא מהווה הוכחה לבעלות על הקרקע.
בשמאות יש שני חלקים: שמאות - וזו יכולה ליעשות גם על ידי בית דין של הדיוטות[6], ורשות לגבות את הנכסים - הוצאה לפועל, פעולה זאת יכולה ליעשות רק על ידי בית דין מומחה[7].
נחלקו הראשונים מה היא "אגרת שום". יש הסוברים שאגרת שום היא האגרת שבה נכתב הערך של הקרקע בזמן ה'שומא' וכותבים אותה לזיכרון דברים[8]. ויש מפרשים שאגרת שום היא האגרת שנכתבת למלוה אחרי שלב ה'הכרזה' במקרה שלא נמצא מי שיתן יותר מה'שומא' שאז בית הדין נותנים למלוה את הקרקע תמורת החוב[9]. לפי שיטת הרמב"ם נוסח שטר השומא הוא: ”אחר ששמנו לפלוני בשומא שהיתה בידו וכו' הורדנוהו לשדה פלונית להיות משתמש בה כדרך שמשתמש אדם בקניינו”[10]..
המשנה בבבא מציעא[11] אומרת 'מצא אגרות שום ואגרות מזון... הרי זה יחזיר', כלומר אם אדם מצא אגרות אלו יחזיר אותם לבעליהם, היינו למי שנכתבו עבורו. הטעם הוא שאין חשש שהכותב נמלך ולא נתנה משום שאגרות אלו הם מעשה ידי בית דין ובית הדין מוציאים מתחת ידם רק דבר מבורר. כמו כן אין חוששים שהאגרת נפרעה שאין שייכות לזה באגרות אלו.
אף על פי שיש איסור כתיבה בחול המועד המשנה במסכת מועד קטן[12] אומרת ”ואלו כותבין במועד... אגרות שום ואגרות מזון”. הטעם הוא שכתיבת האגרות נעשית על ידי בית דין, וכל דבר הנעשה על ידי בית דין מוגדר כצורך הרבים המותר לעשותו בחול המועד. טעם נוסף נאמר בהיתר שאם לא יכתבו במועד יש הספד לאשה או ליתומים (באגרות מזון) או למלוה (באגרות שום) וההיתר הוא מדין דבר האבד.
איגרת ביקורת
אגרת ביקורת היא האיגרת המתארת את שלב ה'הכרזה' על ידי בית הדין.
יש מפרשים שאיגרת הביקורת נכתבת קודם למכירה, והאיגרת עצמה היא ההכרזה. לפי זה באיגרת נכתב ששדה פלונית עומדת למכירה על ידי בית דין בסכום מסוים וכל הרוצה לבוא ולקחתה ביותר, יבוא[13], ויש אומרים שההכרזה היא פעולה בפני עצמה, ואילו האיגרת נכתבת לאחר שנמצא קונה המוכן לשלם יותר מהשומא[14]. את האיגרת כותבים לקונה ונקראת איגרת ולא שטר כדי שידעו שהמכירה נעשתה בבית הדין ולא על ידי הבעלים, ולא יצא שם רע על הקונה כאילו קנה את הקרקע שלא כדין.
החזרת שומא
חכמי ישיבת נהרדעא דנים במקרה שכבר בוצעה שומא והוצאה לפועל, ולבסוף שילם הנתבע את החוב המוטל עליו, האם ניתן לתבוע להחזיר את החפץ עצמו לבעליו ולקבל תמורתו כסף, לפי חכמי ישיבת נהרדעא, עד שנה ניתן לתבוע לקבל את החפץ חזרה. אמימר, מראשי הישיבה, פסק שלעולם ניתן לתבוע להחזיר את החפץ ולא רק עד שנה, את פסיקתו זאת נימק בפסוק ועשית הישר והטוב[15].
אם בית הדין שגו בשומתם, קובעת המשנה (אודות גביית כתובה, שגם היא שטר חוב):[16] ”שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל, רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים דאם כן מה כוח בית דין יפה”, יש שפירשו את טעמו של רבן שמעון בן גמליאל משום זילותא דבי דינא[17] ויש חולקין[18]. להלכה נפסק כתנא קמא ולא כרבן גמליאל. הרמב"ן מסביר כי מדובר כאן באופן שאף אדם לא קנה את הקרקע לאחר ההכרזה, ומכרו את הקרקע ללווה עצמו, ובמקרה כזה שהגבייה התבצעה באופן של שומת בית דין, אם הייתה טעות גדולה כל כך בשווי של שישית מהמקח, בטלה השומא, אבל כמובן שאם אדם קנה את הקרקע בהכרזת בית דין, אין דינו שונה משאר קרקעות שעליהן נפסק כי "אין אונאה לקרקעות" ואין מכרן בטל[19].
בהמשך המשנה מבואר כי ”אם עשו אגרת ביקורת ביניהן אפילו מכרו שווה מנה במאתיים או שווה מאתים במנה מכרן קיים”, ולחלק זה יש פירושים שונים:
- פירוש הרי"ף והרמב"ם - בדברים שמכריזים עליהם אין השומא מתבטלת, ובדברים שאין מכריזים עליהם אפילו אם הכריזו אין ההכרזה משנה את ההלכה, שכן להכרזה אין תוקף מכיוון שלא הוצרכו בית הדין לעשות אותה ואינה מעשה בית דין.
- פירוש רב האי גאון הפוך: בדברים שמכריזים עליהם תמיד השומא מתבטלת גם אם הכריזו, אבל בדברים שאין מכריזים עליהם אם הכריזו נמצא שהיה כאן ביקורת ודקדוק מיוחד בשווי הנכסים, השומא קיימת.
מכירת שטר חוב
- ערך מורחב – קניין אותיות
נחלקו התנאים באופן מכירתו של שטר החוב. רבי יהודה הנשיא, ואביו רבן שמעון בן גמליאל, כדי להקנות חוב הכתוב בשטר לאדם שלישי, די במסירה, שהוא מסירת השטר מידי המלווה לידי הקונה. ואילו חכמים סוברים שקניין כזה נקנה רק על ידי צירוף של שני קניינים: שטר, שהוא כתיבת שטר על ידי המלווה שהוא מקנה לאדם זה את ההלוואה (וכמובן מסירת השטר לידיו), וכן מסירת השטר עצמו.
להלכה, אמימר פוסק כרבי יהודה הנשיא שאותיות נקנות במסירה וכן פסק הרשב"ם. התוספות בשם רב יהודאי גאון מביאים גרסה אחרת, שהפסק הוא שאין אותיות נקנות במסירה.
מחילת שטר חוב
לאחר מכירת השטר, אם בחר המלווה למחול את החוב ללווה החוב מחול, למרות שבכך נגרם הפסד לקונה השטר. הראשונים התלבטו בטעם הדבר. יש שסוברים שהסיבה היא מכיוון שקניין זה, של הקנאת השטר לאדם אחר, אינו מחיל למעשה את העברת החוב עצמו מהמלווה ללווה, אלא רק נותן זכות גבייה לאדם הקונה, אבל השעבוד עצמו נמשך עדיין מהמלווה ללווה, אלא שהוא קנוי לקונה לגבותו ולכן אם מחל המלווה - ונמחל החוב, אין גבייה של השטר למעשה. לפי הסבר אחר המובא בראשונים, קניין זה אינו אלא מדרבנן.
על המוכר המוחל, לשלם לקונה את דמי הנזק, מדין דינא דגרמי.
השטר על ידי בית דין
טרם שהמלווה מקבל מבית הדין שטר אדרכתא, נוטל ממנו בית הדין את שטר החוב וקורעו, אדרכתא שנמסרה בידי המלווה מבלי שנקרע שטר החוב פסולה. טרם שהמלווה מקבל מבית הדין שטר טירפא, נוטל ממנו בית הדין את שטר האדרכתא וקורעו, טירפא שנמסרה בידי המלווה מבלי שנקרע שטר האדרכתא פסולה. וכן לגבי שטר השומה שפסול אם לא נקרע שטר הטירפא שלו.
הערות שוליים
- ^ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ב' הלכה ט"ו
- ^ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א' הלכה ב'
- ^ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ב, הלכה א'-ה'
- ^ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ב, הלכה י-י"ב
- ^ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ב, הלכה י"ג-י"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף צ"ח עמוד א', תוספות שם ד"ה דאמרי.
- ^ שיטה מקובצת בבא מציעא כ, א.
- ^ רש"י בבא מציעא כ, א; רמב"ם הלכות יו"ט ז, יב.
- ^ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כ"ב, הלכה ט"ו-י"ז
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה ח'.
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ג', משנה ג'.
- ^ ספר הערוך, ערך 'אגרת בקורת'.
- ^ בית יוסף, חושן משפט סימן קג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ה עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"א, משנה ד'.
- ^ הראב"ן, ראה ערך זילותא דבי דינא.
- ^ ראו שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף צ"ט עמוד ב'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
23457976שטר חוב (הלכה)