קניין ארבע אמות
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. |
קנין ארבע אמות במשפט העברי הוא תקנה שקבעו חז"ל, לפיה אדם קונה חפץ של הפקר הנמצא בקרבתו (במרחק עד ארבע אמות - שני מטרים בערך, תלוי בשיטת רבי חיים נאה ושיטת החזון איש בעניין שיעורי חז"ל) והוא רוצה לזכות בו.
התקנה וטעמה
בדרך כלל פעולת קניין והעברת בעלות מאדם לחברו דורשת מעשה מסוים, כגון משיכה של החפץ הנקנה, שמבטאת את ההסכמה בין הקונה למוכר, או, במקרה של זכייה מהפקר, את רצונו של הקונה לזכות בחפץ. קיימת אפשרות לזכייה בחפץ גם ללא מעשה, כאשר החפץ מגיע לשטח שבבעלות הקונה ("קניין חצר"), כשיש כוונה של המוכר והקונה שהגעת החפץ לשטח האמור תהווה פעולת קניין והעברת בעלות מזה לזה. דרכי קניין אלו הן מדאורייתא ונלמדות בתלמוד מפסוקים שונים במקרא[1].
התנא אבא כהן ברדלא חידש, ששטח בן ד' אמות סביב האדם נחשב כמעין "חצר" שלו, ויכול לקנות בו חפץ, גם אם שטח זה אינו בבעלותו של האדם, ובלשונו: "ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום"[2]. התלמוד מסביר שזוהי תקנת חכמים, שנועדה למנוע מריבות בין אנשים שמוצאים חפץ של הפקר: הראשון מביניהם שיתקרב לחפץ - זכה בו, ללא צורך בהרמתו.
בתלמוד הבבלי מובא שאמוראים שונים היקשו על שיטה זו ממשניות, ומכוח משניות אלו התלמוד מסייג את פרטי הדין (ראו להלן), אך לא הובא אמורא החולק במפורש על אבא כהן ברדלא. לעומת זאת בתלמוד הירושלמי[3] מובאת דעת רבי יוחנן החולק וסובר שאין אדם זוכה במציאה עד שתבוא לידו[4].
התלמוד הירושלמי אף מביא מקור לקניין ארבע אמות מדברי דוד המלך”וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים, וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל”[5]. כיצד מתיישב "בְעָנְיִי" עם עושר כה רב? מכאן שעושר זה לא הגיע לידיו של דוד המלך, אלא מיד בעמידתו סמוך לו (מסתבר - בזמן מלחמותיו) - הקדיש אותו לבית המקדש, וחלות ההקדש מוכיחה שהעמידה ליד הרכוש דיה לאפשר זכייה בו. הירושלמי מציע פירושים אחרים לפסוק, כגון ש"בעניי" פירושו - עוני יחסי בהשוואה לקב"ה, ולפיהם אין ראיה לדין זה. מסוגיית הירושלמי משתמע, אפוא, שקניין ארבע אמות איננו תקנת חכמים, אלא זהו דין תורה, לדעת הסוברים כך.
החפץ הנקנה
רוב הראשונים סוברים שהתקנה נאמרה גם במכר ומתנה ולא רק בהפקר, אף שטעם התקנה לא שייך במכר ומתנה (אין חשש שיריבו), משום לא פלוג תיקנו שיועיל בכל חפץ[6]. ואילו רש״י סובר שאינו מועיל בכלום חוץ מהפקר[7].
בתלמוד ירושלמי[8], מביאה הגמרא קל וחומר שאם קונה בהפקר שאין דעת אחרת שמקנה את החפץ קונה כל שכן שיקנה מכר ומתנה שיש דעת אחרת (המקנה). וקשה על רש״י ויש שתירצו[דרושה הבהרה]. בגמרא שם סובר ריש לקיש שתקנה זו נאמרה הן במוצא אבידה וזוכה בה מן ההפקר והן בקניין מאדם אחר, כגון מתנה. רבי יוחנן שם צמצם את הדין, ויש גרסאות שונות בשיטתו[9].
אופן פעולת התקנה
הראשונים נחלקו באופן פעולתו של קנין ארבע אמות. הר״ן סובר שהקנו לאדם את ד׳ אמותיו (בהפקר ב״ד הפקר), וממילא קונה בקנין חצר כל מה שנמצא בסביבתו[10]. לעומתו סובר הרמב״ן שהקנו לאדם בהפקר ב״ד ישירות כל מה שמגיע לרשותו[11].
בנוסף יש דיון בראשונים האם קונה את החפץ גם אם החפץ היה שם לפני שהקונה הגיע או דווקא אם הונח אחרי שהקונה נמצא שם[12]. יש לציין שבחצר אינו קונה חפץ שהיה בחצר לפני שקנה אותה, ולפי זה יתכן לתלות את הדיון הזה במחלוקת הר״ן והרמב״ן לעיל[13].
ממחלוקת זו יוצאות מספר מחלוקות למשל לגבי גט אשה וצורת קניתו (מובאת לקמן).
מקום החפץ
במשניות במסכת פאה[14] ובבא מציעא[15] נאמר שעני הנופל על פאה והמוצא חפץ של הפקר ונופל עליו - אינו זוכה בו. על פי זה מסייג התלמוד את דברי אבא כהן ברדלא "בכל מקום", וקובע שתקנה זו לא נאמרה על שטח פרטי של אדם אחר, ואף לא על רשות הרבים שבה מהלכים אנשים רבים (ואין לאף אחד "ארבע אמות" המיוחדות לו. רש"י). הקניין חל רק בשטח הפקר או בשטח ציבורי שאין מהלכים בו בצפיפות.
בגמרא נחלקו האמוראים היכן נאמר הקנין, ר׳ ששת הגדיר שקניין ארבע אמות הוא בכל מקום חוץ מרשות הרבים ור׳ פפא הגדיר שקונה בכל מקום חוץ משדה בעל הבית[16]. ובפשטות נקטנו את שתי ההגדרות וקונה דווקא בסימטא או צידי רשות הרבים.
האם צריך כוונה לקנות
על פי שיטה אחת בתלמוד[17] אין הקניין חל אלא אם העומד בצד החפץ התכוון לקנותו בדרך זו של קניין ארבע אמות. לעומת זאת אם נפל עליו - הוכיח שכוונתו לזכות בו בדרך זו (וטעה בכך, שכן דרך זו איננה מועילה מבחינת ההלכה), ולכן לא זכה בה[18]. להלכה נחלקו הראשונים האם נפילתו על החפץ מבטלת את קניינו שמוכיח שאינו רוצה בתקנת חכמים[19], ולפי השיטה שנפילה איננה מבטלת את קניינו - תקנת חכמים חלה על אף שגילה דעתו שאין ברצונו לקנות על פיה; או מטעם אחר, שהנפילה לא מלמדת שאינו מתכוון לקנות בדרך זו, אלא מטרתו רק לכסות את החפץ לבל יקחוהו אחרים[20].
בעיקרון קונה שלא מדעתו כחצר אבל אם התכוון שלא לקנות מועיל.[דרוש מקור]
בקבלת גט
במשנה במסכת גיטין[21] נאמר, שהזורק גט לאשתו ברשות הרבים, והוא קרוב אליה - היא מגורשת בו, כאילו נמסר בידיה או לרשותה הפרטית. התלמוד[22] מסביר שהכוונה שהגט הגיע לארבע האמות הקרובות לה, ומקום זה נחשב כרשותה הפרטית, על פי ההלכה של קניין ארבע אמות[23].
יש בכך קושי, שכן קניין ארבע אמות הוא מדרבנן, כאמור, וכיצד יכולים חכמים לקבוע שאשה שמדאורייתא איננה נחשבת כמגורשת (שכן הגט לא הגיע אליה ממש) תיחשב כמגורשת? על כך משיבים הראשונים בשלושה אופנים: א. הדבר אפשרי על פי הכלל: הפקר בית דין הפקר, המקנה לחכמים זכות להעביר בעלות על חפץ מאדם לחברו, וממילא תקנת חכמים מגדירה את ארבע אמותיה של האשה כשייכות לה באופן מוחלט (שיטת הר״ן לעיל[24]). ב. כדי להקל על גירושיה של אשה במקרה הצורך ולמנוע עגינות, הקלו חכמים להפקיע למפרע את קידושיה הראשונים (שיטת הרמב״ן לעיל[25]). ג. לעניין גט ארבע אמותיה של האשה נחשבות כרשותה מדאורייתא, מאחר שאין על כך ערעור וויכוח. רק במקרה שבו יש ויכוח מי זכה בחפץ המקום אינו נחשב מדאורייתא כרשותו הבלעדית של האדם, ולכן נזקקו חכמים לתקן תקנה מיוחדת[26].
מכל מקום, מסקנת התלמוד היא שאין לגרש באופן זה, אלא בנתינה ישירות ליד האשה[27].
בקטן וקטנה
בתלמוד[28] מובאות דעות שונות בשאלה האם גם לילדים קטנים תיקנו חכמים קניין ארבע אמות. הדבר נובע מכך שקניין ארבע אמות הוא הרחבה של "קניין חצר", כאמור, וקיומו של קניין חצר בילדים קטנים אינו ברור. מסקנת התלמוד, שלילדה קטנה יש קניין ארבע אמות, כשם שהתורה הגדירה אותה כמסוגלת לקבל גט, בעוד לילד קטן אין קניין ארבע אמות, וכך נפסק בשולחן ערוך[29].
קישורים חיצוניים
- אסופת מאמרים בנושא קניין חצר וארבע אמות, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י' עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ז עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י' עמוד א' וחידושי רמב"ן שם: "דשוינהו רבנן כחצרו".
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק א', הלכה ד'
- ^ חידושי הרמב"ן ו'יפה עיניים' בבבא מציעא שם; וראו "פני משה" לירושלמי שם. בבבלי רבי יוחנן בשם רבי ינאי מסכים להלכה זו של קניין ארבע אמות.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק י"ד
- ^ הראשונים בבבא מציעא י (בעיקר רמב״ן וריטב״א)
- ^ שם
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ד', הלכה ב'
- ^ על פי גירסת הרמב"ן בבבא מציעא י, א דעתו שהדין נאמר רק בגט, ולא במתנה ומציאה. על פי גירסת הריטב"א שם דעתו שהדין נאמר במציאה, אך לא במתנה
- ^ ר"ן בפירושו לרי"ף גיטין מ ב
- ^ גיטין עח:
- ^ רשב״א שם
- ^ צפנת פענח
- ^ משנה, מסכת פאה, פרק ד', משנה ג'
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה ד'
- ^ בבא מציעא י:
- ^ בבלי, שם
- ^ זהו הסבר חלופי בתלמוד למשניות הנ"ל, שאומרות שנפילה על החפץ איננה מזכה אותו למוצאו.
- ^ שתי הדעות ברמ"א בחושן משפט סימן רסח סעיף א
- ^ 'מחנה אפרים' הלכות קניין משיכה, סימן ד
- ^ משנה, מסכת גיטין, פרק ח', משנה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ע"ח עמוד א'
- ^ רש"י שם ד"ה ד' אמות שלו
- ^ ר"ן בפירושו לרי"ף גיטין מ ב
- ^ רמב"ן בגיטין שם. לדעתו דין זה נאמר כהוראת שעה או בשעת השמד. אולי כוונתו שאנשים שהיו אסורים בכלא נאלצו לעיתים לזרוק גט לנשותיהם שעמדו ברחוב הסמוך.
- ^ רבי מנחם המאירי, בבא מציעא שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ע"ח עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י' עמוד ב'
- ^ חושן משפט סימן רמג סעיף כג
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
