דיני שמים

דיני שמים הוא חיוב בבית דין של מעלה מתי שבבית הדין של מטה לא ניתן לחייב את הנתבע. וזה כולל את כלל המקרים בדיני ממונות שאין לבית הדין את הכוח לחייב את הנתבע. כך שהאדם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולכן החוב קיים ומוטל עליו לשלמו, רק אי אפשר לחייבו לשלם, וכל עוד שלא ישלם הוא מחויב עונש לשמיים.

גדר החיוב

החוב בדיני שמים הוא חוב ממוני גמור ואם אינו משלם תורת גזילה עליו והוא פסול לעדות אך הוא אינו יוצא בדיינים, היינו שלבית דין של מטה אין סמכות לדון את הנתבע ולחייבו, על כן דינו נמסר לבית הדין של מעלה ("ידי שמים") והם דנים אותו, ואם הם מחייבים הם גוזרים עליו פורענות ואין מוחלים לו עד שישלם

מקרים נפוצים

המקרים הנפוצים שבהם האדם פטור בדיני אדם ולמרות זאת חייב בדיני שמיים הם:

• גרמא- כשהאדם גרם לנזק בעקיפין, לא ניתן לחייבו על פי התורה כיוון שהוא לא עשה את המעשה, אך למרות זאת כיוון שהוא גרם נזק לחברו הוא מחויב בדיני שמיים.
• קם ליה בדרבה מיניה- במקרה שאדם ביצע שני עבירות בבת אחת, אין לחייבו אלא על החמורה שמבינהם, משום כך אם אדם יעבור על עבירה שחיובה חמור מעונש ממון, הוא יהיה פטור מעונש הממון מפני שהוא יתחייב בעונש החמור יותר, כשהדוגמא הנפוצה לכך היא, אדם שגנב ארנק בשבת, ותוך כדי מעשה הגניבה הוא הוציאו לרשות הרבים, ובכך הוא נתחייב חיוב מיתה, לכן הוא יהיה פטור על הגניבה, אך למרות זאת בדיני שמיים הוא יהיה חייב לשלם את מלוא שווי הגניבה.
• ברי ושמא- ההלכה קובעת כי במקרה שהאדם תובע את חברו על חוב מסוים, והנתבע משיב שאינו זוכר אם היה חוב כזה, הוא פטור, אך למרות זאת בדיני שמים עליו לשלם אף על פי שאינו זוכר על כך מאומה.

אמנם כל זה כשהתובע ברי, אך במקרה שגם התובע וגם הנתבע הם שמא, נחלקו הפוסקים, דעת בעל התרומות דגם בכזה מקרה עליו לשלם בדיני שמים מספק, ואילו דעת הטור דכל זה הוא דוקא כשהתובע הוא ברי בטענתו, אך אם גם הוא מסופק בדבר אין על הנתבע חיוב לשלם ואפילו בדיני שמים.

• שליח לדבר עבירה- השולח את חברו לבצע עבירה, למרות שהוא אינו מתחייב באופן ישיר על ביצוע העבירה, הוא מתחייב עליה בדיני שמים, ונחלקו התנאים עד כמה גדולה התחיבותו עליה, לדעת שמאי החיוב עליו הוא כאילו הוא ביצע את העבירה בעצמו, והחילוק היחיד בינו לבין מבצע העבירה בפועל הוא לדיני אדם, אך לדעת תנא קמא חיובו הוא פחות, והוא חייב בדיני שמיים רק כגורם לעבירה,

אמנם הקצות החושן מפרש שכל זה נאמר לעניין העונשים בבית דין של מעלה, אך לעניין חיובו הממוני לכל הדעות הוא מחוייב בדיני שמיים בסכום המלא, וכן דעת הרמ"א, לעומת זאת דעת הש"ך שכל החיוב הממוני של השולח בדיני שמים הוא במקרה שהוא שכר את השליח לצורך העבירה, אך אם השליח לא קיבל על כך תמורה, המשלח לא חייב אפילו בדיני שמים.

אם אינו רוצה לצאת ידי שמים

אם אינו רוצה לצאת ידי שמים אסור לתובע ללכת לערכאות כיוון שאין כאן חיוב מעיקר הדין.

דעת המהרש"ל שעל הבית דין להודיע לנתבע "אנו אין יכולים לחייב אותך, אבל צריך אתה לצאת ידי שמים כי דינך מסור לו" והוא אף מביא תשובה שעל הבית דין לכפותו בדברים אך הוא דוחה את דבריו.

אם שילם הנתבע כי חשב שהוא חייב בדיני אדם, ולאחר מכן התברר לו שחיובו הוא רק מדין שמים, התובע מחויב להחזיר כיון שזה מחילה בטעות. ויש אומרים שאינו חייב להחזיר אלא אם כן אמר בפרוש בשעת הנתינה שהוא נותן על דעת כך שחיובו הוא בדיני אדם.

אם התובע תקף וחטף מממונו של הנתבע כדי לגבות מזה את חובו, דעת הרמב"ן בית דין מוציאים מידו למרות שהוא תפוס כיוון שהנתבע לא מחויב מעיקר הדין,וכן דעת רוב הראשונים ואילו דעת האור זרוע שאין מוציאים מידו.

גם לדעות שמוציאים את הממון מהתופס, כתב המהרש"ל שאם הוא פטור כיון שהתחייב בעונש חמור יותר (קם ליה בדרבה מיניה) ולא בוצע בו העונש החמור יותר, אם התובע יתפוס ממון לא יוציאו אותו מרשותו.

ראו גם

דיני ממונות-דיני אדם ודיני שמים