שעבודא דרבי נתן

שעבודא דרבי נתן הוא דין הלכתי להסדר גביית חוב הנזכר בתלמוד, הקובע שאם ראובן חייב כסף לשמעון, ושמעון חייב ללוי, קיים שיעבוד ממוני של ראובן ללוי. המשמעות הפשוטה של השיעבוד היא שלוי יכול לגבות מראובן את החוב, אף על פי שהוא אינו בעל חובו הישיר, אך יש לשיעבוד זה השלכות על דינים נוספים, אשר בהם נחלקו הראשונים.

מקור ההלכה

התלמוד במסכת כתובות מביא את הדין האמור בשם רבי נתן, שחידש הלכה זו:

תניא, אמר רבי נתן מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנים לזה, תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו"

ביאור ההלכה

ניתן היה לומר שהזיקה בין ראובן לבין לוי היא ברורה, שהרי כאשר יש לאדם חוב, כל נכסיו ערבים לפרוע אותו ובמקרה שאין בידו כסף מזומן להשיב, ניתן לגבות את החוב מנכסיו כגון מקרקעותיו. לכאורה בשיעבוד זה כלולים גם החובות שלו. ואם כן, במקרה שאין לשמעון כסף מזומן, רשאי לוי לגבות את חובו מההלוואות של שמעון וביניהם הכסף שראובן חייב לו. ומכאן שצריך להבין מה החידוש שלמד ר' נתן מהפסוק.

וביאר בספר קצות החושן ששיעבודא דר' נתן יוצר שיעבוד ישיר של לוי על נכסיו של ראובן. הזיקה הממונית שבין לוי לראובן היא ישירה ולא עוברת דרך שמעון. אמנם יכול לוי לדרוש משמעון לשעבד לו את החובות שלו, ואפילו חובות עתידיים. אך כל שיעבוד כזה יעבור דרך שמעון, וממילא החוב של ראובן לשמעון יהפוך להיות של לוי רק בעת הגביה. והחידוש של ר' נתן הוא שהשיעבוד של ראובן לשלם כספו של לוי הוא ישיר, וקיים כל הזמן ולא נוצר בעת הגביה.

השו"ע כתב הלכה חשובה הנובעת מכלל זה. מכיוון שהחיוב הוא בין ראובן ולוי, אם ראובן יחויב בבית דין להשיב את החוב ללוי ובכל זאת שילם לשמעון במקום ללוי, יכול לוי לתבוע את ראובן. וראובן לא יוכל לטעון שאין לו דין עם לוי ואינו מכיר אותו. לפי דעת הש"ך על אף לשון השולחן ערוך לפיו דין זה תלוי בחיוב בבית דין, אין זה בדווקא, אלא בכל אופן על ראובן לשלם ללוי, וכוונת השולחן ערוך שללא חיוב בית דין יכול ראובן לטעון שלא ידע על חובו של שמעון ללוי או שהיה סבור שביכולת שמעון לפרוע.

בביאור אופי המקרה נחלקו הראשונים.

הרמב"ם מפרש את אופי ההלכה שצד ראשון חייב לצד שני ומחייב לצד שלישי. העונה למקרה שראובן היה חייב לשמעון כסף, ולוי היה חייב לראובן. הדין הוא, שמוציאים מלוי ונותנים לשמעון.

השלכות השקפה זו באות לידי ביטוי באופן שלראובן אין נכסים אבל יש לו שטרי חוב על לוי, ובא שמעון להוציא באותו השטר השוכן אצל ראובן מלוי שהוא הלווה, ואמר לוי שאותו השטר - הוא שטר פרוע, ובנוסף גם ראובן המלווה מודה בכך. הדין הוא שאין משגיחים כלל לדברי ראובן מחשש לקנוניא שאותה עשה עם לוי, וצריך שמעון להישבע (כדין טורף שאינו נוטל אלא בשבועה).

לדעת רש"י זהו הסדר גביית חוב מצידו של צד שלישי מצד ראשון ללא התערבות מצידו של הצד השני.

על פי ההלכה אם הצד הראשון (להלן: ראובן) חייב לצד השני (להלן: שמעון) כסף, ואותו שמעון חייב לצד שלישי (להלן: לוי) כסף, הדין הוא שיכול לוי ללכת ולגבות חובו בצורה ישירה מראובן על אף ששמעון אינו מסכים להסדר זה.

הסברה של ההלכה

חזון איש כתב שדין שיעבודא דר' נתן נובע ממצוות השבת אבידה. כלומר ראובן מחזיק בידיו את אבדתו של לוי, ועל כן חייב הוא להשיב לו אותה. ואם יחזיר אותה לשמעון, הרי הוא גזל את אבדתו, ובאחריותו להשיבה ללוי. כך ביקש החזו"א להסביר את הדין שמובא בתשובות מיימוניות , שאם יש לראובן חשש שאחר שישיב את הכסף ללוי, יבוא שמעון וידרוש ממנו בכפייה לפרוע לו את החוב ראובן לא חייב להשיב את הכסף ללוי. משום שיש כלל בהשבת אבידה שאין המשיב חייב לבזבז ממונו על השבת האבדה.

מאידך, בשו"ת מהריט"ץ חלק על תשובות מימוניות, שבכל מקרה חייב ראובן להשיב את הממון ללוי. ומכאן ניתן להסביר את דעתו ששעבודא דר' נתן לא נובע מדין השבת אבדה, אלא זה חידוש של התורה העומד בפני עצמו, שיוצר חיוב ישיר של ראובן ללוי. וגם אם שמעון אלים, לוי יקבל את כספו מראובן, וראובן יצטרך להתמודד עם שמעון.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29759832שעבודא דרבי נתן