תרומות ומעשרות

תרומות ומעשרות
(מקורות עיקריים)

משנה	זרעים, מסכת תרומות זרעים, מסכת מעשרות
משנה תורה	זרעים, הלכות תרומות זרעים, הלכות מעשרות
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן של"א
ספרי מניין המצוות	תרומה גדולה - ספר המצוות, עשה קכ"ו מעשר ראשון - ספר המצוות, עשה קכ"ז מעשר שני - ספר המצוות, עשה קכ"ח תרומת מעשר - ספר המצוות, עשה קכ"ט מעשר עני - ספר המצוות, עשה ק"ל

תרומות ומעשרות הם קבוצת מצוות מהתורה המצריכות הפרשת חלקים מהיבול בארץ ישראל לטובת הכהנים, הלוויים, העניים ואף לצורך אכילה עצמית בירושלים. כיום כשרוב עם ישראל לא בארץ ישראל כל חיוב תרומות ומעשרות הוא מדרבנן.

הפרשת תרומות ומעשרות הכרחית לכשרות המאכל ולכן נטבעו מונחים שונים כדי להגדיר מזון ביחס לנושא זה:

• טבל - יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות או חלק מהן והוא אסור באכילה.
• דמאי - יבול אשר לא ידוע בבירור אם הופרשו ממנו מעשרות.
• מתוקן - יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין.

תוקפה

הראשונים נחלקו אלו פירות מחוייבים בתרומות ומעשרות מן התורה: לדעת הרמב"ם כל פירות או מחוייבים בכך אף ממדאורייתא מלבד פירות שאינם חשובים, כגון חרובים, אולם לדעת רש"י, תוספות מן התורה חייבים רק דגן, יבול הכרם (תירוש) ויבול הזית (יצהר). התרומות ומעשרות חל על פירות. דעה נוספת היא שרק שבעת המינים חייבים מן התורה, בנוסף חמשת מני דגן. חכמים הוסיפו לחייב אף ירקות הגדלים בארץ ישראל. כמו כן, הם חייבו את הפירות הגדלים בסביבתה הקרובה של ארץ ישראל.  

חיוב תרומות ומעשרות אינו מתקיים ביבול הפקר, ולכן אין הפרשת תרומות ומעשרות מצויה בשנת שמיטה.

רקע

כבר בספר בראשית מוזכר המושג 'מעשר': אברהם נתן מעשר מהשלל שנפל בידיו מארבעת המלכים למלך שלם, ויעקב נדר בעת יציאתו לחרן: "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". עם זאת, בדוגמאות אלו אין הדגשה על יבול חקלאי כמעשר.

בעבר היו התרומות והמעשרות ניתנים לכהנים, הלווים והעניים (בהתאמה), אך כיום בגלל הצורך לאכול תרומה בטהרה, והצורך בכהן מיוחס לאכילה, נעשית הפרשה בלבד, ללא הנתינה. אולם במעשר ראשון ועני, החיוב על פי הדין בנתינה גם כיום.

אכילת פירות וירקות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות (נקראים "טבל") אסורה מהתורה, והאוכלם במזיד (כאשר חיוב ההפרשה הוא מהתורה) חייב מיתה בידי שמים.

בתורה שבכתב התפרשו באופן כללי דיני התרומות והמעשרות, ובתורה שבעל פה עוסקות בכך מספר מסכתות במשנה בסדר זרעים, ובסוגיות שונות בתלמוד.

על המעשר אמר רבי עקיבא: "מעשרות סייג לעושר". חז"ל אומרים שבכל התורה אסור לנסות את הקב"ה לראות אם מתקבל שכר על קיום המצוה, אולם במעשרות מותר לבחון את הקב"ה. דבריהם מבוססים על הפסוק בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת..."

פירוט התרומות והמעשרות

ישנם שתי תרומות ושלוש מעשרות. תרומה גדולה ותרומת מעשר הן חלק ממתנות הכהונה. מעשר ראשון נועד עבור הלוויים, אשר הוקדשו גם הם לעבודה בבית המקדש ועל כן לא קיבלו נחלה בארץ. מעשר שני ומעשר עני ניתנים בשנים שונות (לפי מספר השנה במחזור השמיטה), ולא במקביל:

• תרומה גדולה - מהתורה - שיעור משתנה בהתאם לרצונו של הבעלים (ובתנאי שיהיה גדול מ־0% וקטן מ־100%), מדרבנן - לפחות 1/60 מהפירות והירקות. את התרומה נותן הבעלים לכהן.
• מעשר ראשון - 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר הפרשת התרומה) אותם מביא בעל השדה ללוי.

• תרומת מעשר - 10% מתוך המעשר הראשון שקיבל הלוי, והוא ניתן מהלוי לכהן (כ־1% מכלל היבול).

• מעשר שני - 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר שניתנו תרומה גדולה ומעשר ראשון). מעשר זה מופרש רק בארבע מתוך שש שנות מחזור השמיטה (שנות א' ב' ד' ה' למחזור השמיטה), והוא נאכל על ידי בעליו בטהרה בירושלים (בשנים האחרות, מופרש במקום מעשר שני מעשר עני).
• מעשר עני - 10% מכלל הפירות והירקות שנותרו (לאחר שניתנו תרומה גדולה ומעשר ראשון). מעשר זה מופרש רק בשתיים מתוך שש שנות מחזור השמיטה (שנות ג', ו' למחזור השמיטה), והוא ניתן לעניים.

תרומה

ערך מורחב – תרומה גדולה

• בספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים ח'-כ', נדונו הזכויות של הכהנים עבור עבודתם בבית המקדש, ובין השאר נאמר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק-עוֹלָם ... וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַ-ה' לְךָ נְתַתִּים ... כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק-עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ ...

נחלקו הראשונים, מכיון שנאמר בתורה, "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו", ועוד נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", האם דווקא חמשת מיני דגן זיתים וענבים חייבים מהתורה בתרומות ומעשרות, אך שאר פירות האילן (וכן ירקות) פטורים מהתורה, או שלמדים מ"דגן תירוש ויצהר" שגם כל מיני התבואה והפירות (למעט ירק) חייבים מהתורה בתרומות ומעשרות; 'מה דגן ותירוש ויצהר הם מאכל אדם וגידולם מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר "דגנך", כך כל כיוצא בהם מאכלים מגידולי קרקע בגבולות ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות לפני אכילתם, והיא מצוות עשה מן התורה'.

מעשר ראשון

ערך מורחב – מעשר ראשון

• בספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ד, נאמר:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ... כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַ-ה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה ...

תרומת מעשר

ערך מורחב – תרומת מעשר

הלויים נדרשים להרים גם הם מהמעשר שהם מקבלים חלק לכהן, וחלק זה נקרא "תרומת מעשר" ,ושיעורו הוא עשירית ממעשר ראשון.

וְאֶל-הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן-הַמַּעֲשֵׂר ... כֵּן תָּרִימוּ גַם-אַתֶּם תְּרוּמַת ה' מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן...

— ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים כ"ה-ל"ב.

מעשר שני

ערך מורחב – מעשר שני

מלבד המעשר הראשון הניתן ללוי, קיים מעשר נוסף, והוא עשירית שנייה, המטופלת באופן שונה בסבב של שלוש שנים במחזור השמיטה. בשתי השנים הראשונות בכל סבב (שנה ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית), המעשר הוא "מעשר שני", אותו יש להפריש, ולאכלו בטהרה בירושלים. אם לא ניתן להעלות את המעשרות לירושלים, ניתן גם להחליף את הפירות תמורת כסף, להעלות את הכסף לירושלים, ושם לקנות פירות אחרים תמורתם.

לֹא-תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל-נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ. כִּי אִם-לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תַּעֲזֹב אֶת-הַלֵּוִי כָּל-יָמֶיךָ עַל-אַדְמָתֶךָ...

— ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים י"ז-כ"א

מעשר עני

ערך מורחב – מעשר עני

בכל שנה שלישית ושישית, המעשר אינו מעשר שני, אלא "מעשר עני", והוא ניתן לעני. עני על פי התורה נחשב אדם שיש ברשותו פחות ממאתים זוזים, סכום מינימלי לצרכי מחייה. מקור הדין הוא בספר דברים, פרק י"ד, פסוקים כ"ב-כ"ז:

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ ... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

— ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים כ"ב-כ"ז

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ...

— ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים י"ב-ט"ו

השטחים החייבים בתרומות ומעשרות

ישנה מחלוקת ראשונים האם ישנו חיוב על הפרשת תרומות ומעשרות מפירות חוץ לארץ, לפי רבינו תם קיים דין תרומה ומעשרות בחוץ לארץ, אך דין דמאי אינו נוהג שם. אולם שיטת הרמב"ם, וכך נפסק בשולחן ערוך, אין דין תרומות ומעשרות נוהג כיום כלל בחו"ל, והוא נהג רק בבבל בזמן שהיו שיירות משם לארץ ישראל, וכן בארצות מצרים עמון ומואב, כיון שהן קרובות לארץ ישראל.

לגבי הגדרתם של גבולות ארץ ישראל לעניין הפרשת תרומות ומעשרות, בתלמוד ישנה הבחנה בין גבולות עולי מצרים לגבולות עולי בבל. גבולות עולי מצרים הם המקומות שכבשם יהושע בן נון בכניסתו לארץ (נקרא גם 'קדושה ראשונה', חלה עד חורבן בית ראשון ופקעה), וגבולות 'עולי בבל' מציינים את ההתיישבות היהודית בימי שיבת ציון, בראשית תקופת בית שני (נקרא גם 'קדושה שניה', וחלה גם כיום). גבולות עולי בבל מצומצמים יותר מגבולות עולי מצרים, ולדוגמה אינם כוללים את עכו ובית שאן.

שטחה של מדינת ישראל כיום כולל אזורים שכלולים בתחום 'גבול עולי מצרים' אך לא בתחום 'גבול עולי בבל', ולגביהם נחלקו הראשונים האם חייבים בתרומות ומעשרות או שפטורים לגמרי, להלכה מפרישים במקומות אלו ללא ברכה חוץ מחמשת מיני דגן, ענבים, וזיתים שמפרישים מהם בברכה

התוצרת החייבת בתרומות ומעשרות

לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן - חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה. בתקופה מאוחרת יותר תיקנו חז"ל להפריש תרומות ומעשרות גם על יבול משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות.

אך יש שסבורים שאף קטניות ופירות עץ - חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה. ולאחר מכן תיקנו חכמים חיוב תרומה ומעשר אף על ירקות.

דיני ההפרשה

תנאים לחיוב

חיוב הפרשת תרומות ומעשרות חל על תוצרת חקלאית בת חיוב משנתקיימו בה התנאים הבאים:

• עונת המעשרות: התוצרת החקלאית הגיעה לשלב צמיחה או בשלות שבה היא ראויה לאכילה, יבול שנקצר טרם שהגיע לשלב זה פטור מתרומות ומעשרות.
• גמר מלאכה: התוצרת החקלאית הגיעה לשלב שבה הסתיימו כל המלאכות שנדרשו לה ('גמר מלאכה'), לדוגמה תבואה לאחר מירוח הכרי, הפעולה שבה הועמדה ערימת תבואה לאחר שנזרתה. תוצרת חקלאית שלא הגיעה לשלב זה (לדוגמה תבואה שנקצרה ונדושה אך עדיין לא נזרתה ולא נמרחה) - אינה מחויבת במעשרות, וניתן לאכול ממנה באופן עראי קודם שתגמר מלאכתה.
• קביעתם למעשרות: היינו הפעולה הסופית לאחר שהגיעה התוצרת לעונת המעשרות וגם נגמרה מלאכתה. כגון: שהובאה לבית כדי לאכלה, נמכרה לאחר, או בושלה באש.

הגבלות בדרך ההפרשה

• את המעשרות מפרישים לאחר גמר המלאכה, וכמות התבואה נקבעה. את כמות המעשר מפרישים במדידה מדויקת - מנייה, מדידה או שקילה (האפשרות העדיפה).
• אין לעשר "שלא מן המוקף". נאמרו כמה שיטות בפרטי הלכה זו. לדעת הגר"א יש שלושה מצבים בדבר: מפירות שאינם בכלי מותר להפריש כל עוד הם בבית אחד. מפירות שמונחים בכלי פתוח מותר להפריש רק כאשר הכלים נוגעים זה בזה, ואילו מפירות שמונחים בכלי סגור אין אפשרות להפריש על פירות מכלי אחר. לעומת זאת לשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך ניתן להפריש גם מפירות המונחים בכלי פתוח מבלי שהכלים יגעו זה בזה.

ישנם כמה תנאים נוספים שנאמרו על דרך ההפרשה, המבהירים את ההפרשה מסוג אחד על סוג שונה. כמה מהם מדאורייתא ומעכבים את החלות אפילו בדיעבד, וכמה מדרבנן והם רק לכתחילה.

במשנה נאמר: ”אין תורמין מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפאה, ומן ההפקר, ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו, ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ. ואם תרמו, אין תרומתן תרומה” (משנה תרומות א ה).

במשנה נוספת נאמר: ”ותורמין זיתי שמן על זיתי כבש, ולא זיתי כבש על זיתי שמן, ויין שאינו מבושל על המבושל, ולא מן המבושל על שאינו מבושל. זה הכלל, כל שהוא כלאים בחברו, לא יתרום מזה על זה, אפלו מן היפה על הרע. וכל שאינו כלאים בחברו, תורם מן היפה על הרע, אבל לא מן הרע על היפה. ואם תרם מן הרע על היפה, תרומתו תרומה, חוץ מן הזונין על החטים, שאינן אוכל” (משנה תרומות ב ו)

מדאורייתא:

• ממין על שאינו מינו: אין התרומה חלה כלל, וכפי שנפסק בשולחן ערוך.
• לא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב: אין להפריש מהפטור על החייב, ולא מהחייב על הפטור. טעם הדין הוא מכיון שההפרשה אינה 'חלה', והחלק המופרש עצמו, לא מופרשים עליו תרומות ומעשרות. ולכן, אם מפרישים מהחיוב על הפטור, החלק אותו הפרישו הוא בעצם "טבל", ואם הפרישו מהפטור על החיוב, הפירות שעליהם הפרישו נשארו טבל. דין זה מעכב את החלות אף בדיעבד.
• לא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש: דין זה הוא קל וחומר מדין "מן הפטור על החיוב", כי המחובר לקרקע אינו חייב בתרומות ומעשרות. ונפסק בשולחן ערוך. אמנם אם הפריש על המחובר ואמר שההפרשה תחול רק "לכשיתלשו", זה מועיל. ודווקא כשהפירות צמחו שליש גידולם.
• לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש: בתורה כתוב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" ופירשו חז"ל: "אין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מהישן על החדש". דהיינו שאין לעשר מפירות של שנה זו על פירות של שנה שעברה וכן להפך, ואם ההפרשה נעשתה כך, היא לא נחשבת וצריך לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כדין. התאריך הקובע בשנת המעשר: ירקות שנלקטו עד א' בתשרי, ופירות שחנטו עד ט"ו בשבט לאילנות שייכים לשנת המעשרות הקודמת, ואין להפריש מהם על ירקות שנלקטו או פירות שחנטו לאחר התאריכים הקובעים הנ"ל.
• לא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ: דין זה נלמד מהפסוק "וכל מעשר הארץ". ונפסק בשולחן ערוך.

מדרבנן:

• מן היפה על הרע, אבל לא מן הרע על היפה: זהו דין דרבנן, ולכן בדיעבד ההפרשה כן חלה. אולם אם הפריש שבלים על פת, או [זית]]ים על שמן זית, וכדומה, בזה לא חלה הפרשתו אף בדיעבד, כי חז"ל קנסו אותו כיון שהוא "מטריח את הכהן".
• גמר מלאכה: במשנה נאמר: ”אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם תרמו, תרומתן תרומה” (משנה תרומות א י). זהו דין דרבנן, שנדרש מהפסוק "כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב", (מכיון שזה דומה ל"ממין על שאינו מינו" שנאסר מדאורייתא מפסוק זה). ונפסק בשולחן ערוך.
• לא מהלח על היבש, ולא מהיבש על הלח: אין תורמים מדרבנן מדבר לח על דבר יבש, כי זה דומה ל"ממין על שאינו מינו" שנאסר מדאורייתא. זה לשון הרמב"ם: אין תורמין מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה. כיצד: ליקט ירק היום וליקט ממנו למחר, אין תורמין מזה על זה אא"כ דרכו להשתמר ב' ימים. וכן ירק שדרכו להשתמר ג' ימים כגון המלפפונות כל שליקט בשלשת ימים מצטרף ותורם מזה על זה. ירק שדרכו להשתמר יום אחד בלבד וליקט בשחרית וליקט בערב, תורם מזה על זה. (הלכות תרומות פרק ה). ונפסק בשולחן ערוך.

נתינת המעשרות

אוכלי התרומה והמעשר

אכילת תרומה גדולה ותרומת מעשר מותרת רק לכהן טהור, וכן לבני משפחתו, עבדיו ושפחותיו הכנעניים ובהמותיו. אכילת תרומה על ידי זר או כהן חלל אסורה אף בהסכמת הכהן, אך לכהן זכות לתת במתנה או למכור את התרומה לכהן אחר.  

המוחזק ככהן אך אינו מיוחס, אסור באכילת תרומה דאורייתא ומותר באכילת תרומה דרבנן. בת כהן מותרת באכילת תרומה בעודה רווקה, או לאחר גירושים ואלמנות ללא צאצאים. אשתו של כהן אוכלת בתרומה כל זמן שנשואה לכהן, וכן לאחר פטירה או גירושים במידה ויש לה צאצאים מהכהן.

מעשר ראשון אין בו קדושה לכן אכילתו מותרת ללוי ללא צורך בטהרה, הלוי רשאי לתתו במתנה או למכור לאחרים ואף לגויים. מעשר עני הניתן לעני דינו שווה נאכל ללא תלות בטהרה, ולעני זכות ליתנו או למכרו לכל.   מעשר שני שייך לבעל היבול, ונאכל בטהרה ובירושלים בלבד. לבעלים זכות לתת במתנה לאחרים, אך ההגבלות על אכילת מעשר שני חלות גם עליהם.

התורה מסבירה את הציווי על התרומה ומעשר ראשון בשכר לכהנים ולויים עבור עבודתם בבית המקדש.

ביעור מעשרות

החובה ליתן את התרומות והמעשרות איננה מיידית, והבעלים רשאים לחכות עד לזמן מתאים (עד שכהן מסוים יגיע, עד שתצטבר אצלם כמות משמעותית, וכו'). עם זאת, אם הוא לא נתן אותן לפני שעברו שלוש הרגלים, הוא עובר על מצוות "לא תאחר לשלמו". מעבר לזאת, בערב פסח של השנה הרביעית והשביעית למחזור השמיטה, חלה חובת ביעור מעשרות, בה חובה לתת כל מעשר לבעליו או "לבערו" (בדומה לביעור חמץ, אין חיוב של ביעור באש דווקא, אלא כל השמדה).

בזמנינו שאין מצוי להשהות פירות תרומה ומעשר אלא מיד משליכים אותם או נותנים אותם לכהן, עיקר מצוות הביעור מתקיימת בחילול מעות מעשר שני על מטבע בשווי של פרוטה ואיבוד מטבע זו, על ידי חיתוכה או התכתה. במקום הצורך אפשר גם להקל לחלל את המעשר על פרי ולא מטבע, ולאבד את הפרי.

וידוי מעשרות

ערך מורחב – וידוי מעשרות

על פי האמור בתורה, אחרי ביעור המעשרות יש לומר "וידוי מעשרות" ובו מצהיר האומר על שקיים את המצוה כדינה, ומודה לבורא על הפירות שנתן לו ועל ירושת ארץ ישראל בכלל. בפירוש המונח "וידוי מעשרות" נחלקו האחרונים אם הוא משורש וידוי על שלא נתן את התרומות והמעשרות מיד אלא המתין עד זמן הביעור, או שהוא משורש הודאה, על שם שמודה בו לבורא.

הראשונים נחלקו בשאלה אם מצוות וידוי מעשר נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש. הרמב"ם כתב שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות, וכן פסק בשו"ע. אבל הראב"ד כתב שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין לפני ה' אלא בבית המקדש, וכך מנהג בני אשכנז שאין נוהגים במצוות וידוי בזמן הזה וכדעת הראב"ד. אך הרבה מגדולי הדורות כתבו שראוי לקיים מצוה זו גם בזמנינו, והאריך בזה האדר"ת בקונטרס שחיבר בשם "אחרית השנים" שהודפסה בעילום שמו, וביאר שם שראוי להנהיג אמירת וידוי מעשרות בציבור. ויש הנוהגים לומר בשביעי של פסח מנוסח הוידוי מ"בערתי הקודש מן הבית" עד "ארץ זבת חלב ודבש", ולדברי האדר"ת נכון שיקראו בספר תורה פרשת "כי תכלה לעשר" עד "זבת חלב ודבש" בציבור במנחה של שביעי של פסח, אם קודם תפילת מנחה או אחריה (ארץ ישראל שם ס"ה-ו). ועוד כתב האדר"ת ב"אחרית השנים" שראוי לקיים דין לפני ה' בזמן הזה בבית הכנסת ובבית המדרש שהוא מקדש מעט, והשכינה שורה שם, ושפיר נקרא לפני ה', וכל שכן מי שזוכה לבא להתוודות לפני הכותל המערבי שאמרו חז"ל שלא זזה שכינה ממנו, שודאי חייב ללכת לשם ולהתוודות.

הנוהג כיום

הפרשת תרומות ומעשרות מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא הפרשת התרומות ומעשרות 'קריאת שם' ואילו החלק השני הוא נתינתם בפועל. אלו שני חלקים שאינם תלויים זה בזה וגם במקום שאין אפשרות של נתינה בפועל יש חיוב להפריש.

ביחס לתרומה, ותרומת מעשר הואיל ואין הכהנים כיום טהורים ולא יוכלו לאכול את התרומה ממילא אין להם הנאה בתרומה ולכן נוהגים שלא לקיים מצוות נתינת התרומה לכהן, אלא עוטפים את התרומה בשתי שקיות ומניחים בפח הזבל. לגבי מעשרות הדבר שונה, שכן אכילת מעשר ראשון וכן מעשר עני איננה דורשת טהרה, ולכן חיוב זה חל גם בימינו.

הבעייתיות שקיימת ביישום של נתינת המעשרות היא שהרבה פעמים אדם קונה פירות בודדים ועליו להפריש עשירית משתי עגבניות ללוי וכן שלושה פלחי תפוז. לשם כך הקימו כמה מכונים שמתעסקים ביישום של מצוות התלויות בארץ, את 'בית האוצר'. ב'בית האוצר' חותמים הסכם עם לוי או עני (תלוי בשנים), שבמקום לקבל את המעשרות באופן ישיר מבעל הפירות הוא יקבל מדי שנה סכום כספי קבוע, וכך ייצא ידי חובת מעשרות בעל הפירות.

מהתורה או מצוות חכמים

ישנה מחלוקת בין פוסקי ההלכה, לגבי מעמד מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כיום, אם זהו קיום המצוה כפי שמופיעה בתורה (מדאורייתא), או שזו הלכה מאוחרת יותר על פי חכמים (מדרבנן) - הרמב"ם פסק שמצות הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה היא רק כשכל עם ישראל בארץ ישראל כפי שהיה בכניסת יהושע לארץ וכשהמצב אינו כך המצווה היא רק מדרבנן, וכך נפסקה ההלכה.

ההלכה

בזמן הזה, מפרישים תרומות ומעשרות אך לא נותנים אותם כדין המקורי, וזאת מכמה סיבות:

1. אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי-מת מספק, וכהן טמא-מת אסור באכילת תרומה^{[דרוש מקור]} ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.
2. אכילת מעשר שני מותנית בקיום בית המקדש.

לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בשתי שקיות בפח הזבל).

מעשר ראשון, אשר אינו בעל קדושה, ואינו ניתן ללוי, על פי הכלל ההלכתי המוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר, על הלוי להביא הוכחות לכך שהוא אכן לוי (ויש טוענים כי אין צורך ללוי להביא ראייה כי המצוה מוטלת על הנותן למצוא לוי די מיוחס בעיניו להניקו מתנותיו, ואילו יביא הלוי כל הראיות שהוא מיוחס אין חוב לתת לו דווקא את המתן כי רשות בחירת הלוי -טובת הנאה- ביד הנותן) - דבר שאינו מצוי בימינו (אמנם, רבים נוהגים גם כיום לתת מעשר ראשון ללוי על מנת שלא יהיה בדבר "גזל השבט" של הלוויים, ולאחר מכן לקנות ממנו את הפירות בדבר מועט). נטל תרומת מעשר עובר לבעל הפירות והוא רשאי לאכלן לאחר שהופרשו מהן תרומת מעשר (מעשר מתוך המעשר = אחוז אחד מסך הפירות).

מעשר שני שאינו ניתן לאכילה "מחולל" על גבי מטבע. בשונה מ"פדיה" שנהגה בזמן המקדש, הערך של המטבע שעליו מחללים את התבואה יכול להיות קטן ביותר. לאחר החילול, הקדושה למעשה "עוברת" מהפירות אל המטבע, והפירות רשאיים באכילה, אך יש לנהוג במטבע בקדושה. מעשר עני הוא למעשה היחיד מבין המעשרות שנוהג גם היום, ללא שינוי. אך בפועל רוב החקלאים רק מפרישים מעשר עני ואינם נותנים אותו לעניים בגלל העלות הכספית הגבוהה מאד^{[דרוש מקור]}.

נוסח האמירה והברכה

לנוסח המקובל כיום אין מקור מפורש בגמרא והוא נתהווה במשך הדורות, אם כי לכל פרט ופרט בו יש מקור בתלמוד ובפוסקים. לנוסח המלא ראה בהערה. יש חשיבות גדולה להבנת הנוסח, ראו בדברי הרב צבי פסח פרנק

במידה וחיוב הפרשת התרומות ומעשרות ודאי, נאמרת ברכה קודם לאמירת הנוסח (אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות). הברכה נאמרת רק בהפרשה מפירות החייבים בוודאות בתרומות ומעשרות. נוסח האמירה טכני בעיקרו, וקודם לאמירתו יש להפריד מהטבל חלק בשיעור של 1% + תוספת קטנה. משמעות נוסח ההפרשה היא הגדרת התוספת הקטנה שצורפה ל-1% שהופרש בצד כתרומה גדולה, הגדרת 9% מהטבל (הגדרה זו מבוססת על כיווני רוחות השמיים, בדרך כלל חלק המזון בצד צפון, ומכונה 'קריאת שם') ביחד עם ה-1% שהופרש בצד כמעשר ראשון, ואז הגדרת ה-1% שהופרש בצד כתרומת מעשר. לאחר מכן מוגדר 10% מהטבל שנותר (בדרך כלל מוגדר גאוגרפית בצד דרום) כמעשר שני או כמעשר עני, בתלות בשנת המחזור לשמיטה שבה הגיע הטבל לבשלות. במידה והופרש מעשר שני, יש לחלל אותו על חלק מטבע מיוחד שיועד לכך קודם. כיום מספקים מכונים תורניים שונים שירות חילול מעשר שני על מטבע בבעלותם, בכפוף לרכישת מנוי שנתי.

החלק שהופרש כתרומה וכתרומת מעשר נעטף ומושלך, מאחר שלכהנים אסור לאוכלו כיום בזמן שהם טמאים. כיום מקובל שאת המעשר ראשון והמעשר עני שומרים הבעלים לעצמם, והם אינם ניתנים ללויים ולעניים, מסיבות שונות.

ראו גם

• מתנות כהונה
• סוריא
• שמירת קדשים
• מעשר כספים

קישורים חיצוניים

 

• פירוט הלכות תרומות ומעשרות של הרבנות הראשית לישראל, אתר סרוגים.
• תרומות ומעשרות - מקורות מן התורה, מאת יהודה איזנברג, באתר דעת
• דרך ההפרשה למעשה, מאת יהודה איזנברג, באתר דעת
• הלכות תרומות ומעשרות, מאת הגאון הרב מרדכי אליהו, באתר ישיבה
• אינדקס מאמרים בנושא תרומות ומעשרות באתר המכון למצוות התלויות בארץ

הערות שוליים

תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0