ספר מלאכי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר מַלְאָכִי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלק הנביאים של התנ"ך, והוא נקרא כשמו או ככינויו של הנביא המוסר את הנבואות בו. הספר הוא בן שלושה פרקים, ומכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום). בסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון ומכיל ארבעה פרקים.

תוכן הספר

ספר מלאכי עוסק באהבת ה' ליעקב מול שנאתו לעשו, ביזוי המקדש על ידי כהני התקופה, חטא נישואי התערובת וכתוצאה מכך נטישת הנשים העבריות ויום ה'. מספר רעיונות מרכזיים חוזרים לאורך הספר:

  • כבודכבוד ה' המבוזה בידי הכהנים, וכבוד הכהנים המבוזה על ידי העם.
  • דרך עבודת ה' – אצל מלאכי נעשית עבודת ה' בשני מישורים: המישור החברתי-מוסרי ומישור המצוות השמעיות (קרבנות ועבודת המקדש). ניתן לראות בספר מלאכי את סופה של מגמה, שאת תחילתה ניתן לראות בספר יחזקאל, של מעבר מהמישור החברתי-מוסרי למישור השמעי, עד כדי השתלבות ביניהם.
  • מושג הברית המחוללת – ברית הלוי מחוללת על ידי הכהנים (בניגוד לעבר, בו היו הכהנים במצב אידאלי), וברית הנישואים מחוללת על ידי העם.
  • עבודת ה' בעולם – עובדים את ה' בעולם כולו: ”כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה” (א', י"א). קשה לדעת האם התכוון מלאכי לעובדי ה' היהודים המפוזרים בעולם (כגון אנשי המקדש ביב וגולי בבל) או לעבודת אלילים, המכוונת לדעתו בסופו של דבר כלפי ה'. ייתכן גם כי בתקופת מלאכי החלה מגמת עבודת ה' בקרב הגויים, שנפסקה מאוחר יותר – אך אנו לא מוצאים את רישומה של מגמה כזו במקורות אחרים. בחז"ל מוסבר שכם עובדי האלילים מכנים את ה' אלוהא דאלוהא.
  • ביקורת נגד הכהנים - הביקורת נגד הכהנים בני זמנו של מלאכי עוברת כחוט השני לאורך שלושת פרקי הספר. בפרק א' מלאכי מותח ביקורת חריפה כנגד הכהנים על כך שאינם מכבדים את בית ה' והקורבנות וכן שאינם שומרים על חוקי ההקרבה ומקריבים קרבנות בעלי מום. בפרק ג' חוזרת הביקורת כנגד הכהנים, אלא שבפרק זה הם באים לכדי טיהור ותיקון. בפרק ב' הביקורת כלפי הכהנים אינה מענייני הקרבנות אלא מתחום כישלון בהוראת התורה את העם.
  • אליה הנביא – רעיון ייחודי למלאכי הוא בואו של אליה הנביא לפני יום ה', במטרה להכין את העם ליום זה. רעיון זה השפיע השפעה של ממש על תפיסתן הכללית של היהדות ולהבדיל של הנצרות את אחרית הימים והגאולה.

סיבת אהבת ה' ליעקב ושנאתו לעשו אינה מוסברת. ברם, תוצאות היחסים הללו ברורים: צאצאי יעקב חוזרים לארצם, ואילו ארצם של בני עשו הפכה לשממה. גם אם ינסו לשוב ולבנות, מבטיח ה': ”הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס” (א', ד'). בני יעקב יראו ויכבדו את ה'.

לאחר מכן עובר הנביא בחדות לנושא אחר, ומדבר על כבודו המבוזה של המקדש ושל המזבח. הוא מדמה את ה' לאב ולאדון: ”בֵּן יְכַבֵּד אָב – וְעֶבֶד ה'ו. וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי?” (א', ו'), ומוכיח את הכהנים על כך שאינם מקפידים בכבוד שמיים: ”מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל” (א', ז'). הוא אף משתמש בלשון קשה ביותר: ”מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹר דְלָתַיִם, וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָם:” (א', י'). בסופו של חלק זה מדבר הנביא על ירידת הדורות ועל ירידת קרנה של ברית הלוי: ”...בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם... שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי... וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל-הָעָם” (ב', ה'-ט').

לאחר פסקה זו עובר הנביא לדבר על חילול ברית הנישואים, על ידי לקיחת נשים נוכריות וזניחת נשות הנעורים. בקטע קצר אחר הוא מדבר על "אחד", שהפרשנים חלוקים בשאלה מיהו. ייתכן כי מדובר באברהם אבינו או בה', ואולי בדמות אידאלית סתמית המתוארת כמודל לדוגמה וחיקוי.

בפסקה הבאה, מוסיף הנביא להוכיח את העם, בשימו את טענותיהם בפיהו: ”בֶּאֱמָרְכֶם: 'כָּל-עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ' אוֹ 'אַיֵּה אֱלֹקֵי הַמִּשְׁפָּט'” (ב', י"ז), ודחייתן: ”הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא” (ג', א'). המלאך יבשר את בוא הצדק, והרשעים ייענשו: ”וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי” (ג', ה').

בהמשך הקטע ממשיך מלאכי לתאר את חטאיהם של הרשעים, ומבטיח הפעם שכר לצדיקים כנגד עונשם של החוטאים: ”וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ” (ג', י"ח).

לקראת סופו של הספר מדבר הנביא בגלוי על חזון "יום ה'", שבו יזכו הצדיקים ל”שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ” (ג', כ').

פסקת הסיום של הספר מהווה סיכום כללי שלו. אלו הם דברי הנבואה האחרונים בתנ"ך, ובהם הינו מזהיר: ”זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי... פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם” (ג', כ"ב-כ"ד). בפסקה זו מדבר הנביא לראשונה על אליה (ו?) הנביא, שיבוא ”לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'... וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם” (ג', כ"ג-כ"ד).

נהוג לחזור על הפסוק הלפני אחרון בספר (”הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ...”), כדי להימנע מלסיים ברע את התרי עשר (דבר זה נעשה בספרי יתק"ק: ישעיה, תרי עשר, קינות = איכה, קהלת), וכך חוזר פסוק זה ברוב ספרי התנ"ך המצויים בידינו לאחר סיום הספר. אבל בכתר ארם צובא, אין תוספת פסוק שאינו כתוב בספר, אלא הפסוק האחרון כתוב על חמש שורות, כך: "...בנים על אבותם פן אבוא//והכיתי//את//הארץ//חרם". דבר זה מבטא רווחה ותקופות הקלה בתוך הפורענות.

זמן הספר

זמן הנבואה לא מצוין בספר מלאכי, זאת בניגוד לספרי חגי וזכריה, נביאי תקופתו. כמו כן, לא ברור אם נתנבא באחת או שספרו מורכב מקטעי נבואות שנאמרו בפרקי זמן שונים. על כן, ניתן רק לשער בקירוב את זמן נבואותיו.

לשם כך, יש לנסות למצוא רמזים בספר בין השורות ואולי גם במקורות חיצוניים. אין חולקים על כך שהנבואות, לפחות בחלקן, נאמרו בתקופה שבה משל ביהודה פחה פרסי: ”וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ – הֲיִרְצְךָ? אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?” (א', ח'), ואולי גם: ”וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה - וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ?” (א', י"ג).

בנוסף, בזמן הנבואה בית המקדש השני בנוי זה מכבר: ”וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים” (ג', א'), ובנוסף ”הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי (ג', י').

מכאן ואילך ניטשת מחלוקת בין החוקרים והפרשנים; על פי חלקם, שייכות הנבואות בספר לתקופה שלפני עליית עזרא ונחמיה. לעומתם, סוברים אחרים שהן נאמרו דווקא בתקופת עזרא ונחמיה עצמה, או לאחריה.

  • ראיות לכך שספר מלאכי מתייחס לתקופת טרום עזרא ונחמיה:
  • ישנם קווים משותפים בין חגי וזכריה לבין מלאכי, וכן בין מלאכי לעזרא ונחמיה. לפיכך אפשר להסיק שמלאכי נמצא ביניהם. כך, מתרעם מלאכי על הזנחת בית המקדש וביזויו: ”הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי... מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל” (א', ו'-ז')מוטיב החוזר בספרי חגי וזכריה – ומאידך גיסא מוחה מלאכי על נישואי התערובת של העם והכהנים לנשים הנוכריות: ”כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר” (ב', י"א), בעיה המופיעה רק בתקופת עזרא ונחמיה, המאוחרת יותר. ייתכן אף (אם כי טיעון זה מוטל בספק רב), שבעיית הנשים הנוכריות נפתרה לגמרי בתקופת נחמיה, ואם כך וודאי שמלאכי קדם לנחמיה.
  • ראיות לכך שספר מלאכי מתייחס לתקופת עזרא ונחמיה או אחריה:
  1. כבר בתלמוד הבבלי (מגילה טו, ע"א) נמצאים קווי דמיון בין ספר מלאכי לספר עזרא: "דכתיב בנביאות מלאכי: ”בָּגְדָה יְהוּדָה, וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר'” (ב', י"א) – ומאן אפריש נשים נכריות [ומי הפריד נשים נכריות]? עזרא! דכתיב ”וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן-יְחִיאֵל מִבְּנֵי עולם [קרי: עֵילָם], וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹקֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת'” (עזרא, י', ב'). אמנם דבר זה הוזכר גם כראיה לכך שספר מלאכי קדום יותר, אך מסייע גם לטוענים אחרת.
  2. כיוון שחורבן אדום מוזכר בתחילת הספר: ”וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר” (א', ג'), אפשר לתארך את מלאכי לאחר חורבן אדום. זמן חורבן אדום לא ברור כל צרכו – אך אם נקבל את דעת החוקר נובאק, על פיה חרבה אדום בימי דריווש השני, אפשר לאחר את נבואות מלאכי לשנים אלו או אחריהן – כלומר לתקופת נחמיה או אף לאחריה.
  3. מאורעות שאירעו ורוחות שנשבו בתחילת נחמיה ולפני כן אינם מוזכרים, אף לא ברמז, בספר מלאכי. הכוונה, בין השאר, לבניית חומת ירושלים ההרוסה. ניתן להניח שלו היה מלאכי מתנבא בימים בהם נתרחשו דברים אלה, היה מזכיר אותם, ואפילו ברמז.
  4. פרק י"ג בנחמיה מעלה נושאים דומים מאוד לנושאים העולים בספר מלאכי ובהם ביקורת כנגד הכהנים וכנגד נשיאת נשים נוכריות.

חלוקה לפרקים ונושאים

הספר מורכב מ-55 פסוקים. מחלקי התנ"ך הנוצרים חילקו את הספר לשלושה פרקים (14 פסוקים, 17 ו-24), אם כי במספר ספרים (תרגום השבעים, הפשיטתא, הוולגטה ועוד) ששת הפסוקים האחרונים הם פרק רביעי. על פי חלוקת המסורה, נכלל ספר מלאכי כולו בסדר הכ"א של ספר התרי עשר (יחד עם פסוקו האחרון של ספר זכריה). הוא עשוי משבע פרשיות, הראשונה סתומה והשש הנותרות פתוחות.

חלוקת העניינים בספר פשוטה וברורה: לאחר הכותרת ישנו קטע קצר (א', ב'-ה') העוסק ביחס ה' לישראל אל מול יחסו לאדום, שמהווה כעיון מבוא לספר. לאחר מכן מתחילה תוכחה לכהנים על כמה חטאים: הזנחת וביזוי המקדש (א', ו'-י"ד) והעונש הצפוי להם על כך (ב', א'-ג'), השחתת ברית הלוי (ב', ד'-ט') ונשיאת נשים נכריות מול גירושי הנשים העבריות (ב', י'-ט"ז). לאחר מכן ממשיכה התוכחה - אך באופן כללי יותר. הנביא פונה אל העם, ומזהיר אותם מפני מלאך ה' שיבוא ויעניש את החוטאים (ב', י"זג', ו'). הנביא ממשיך ומוכיח את העם, שאינם ממלאים את מצוות המעשר (ג', ז'-י"ב) וטוענים שאין טעם בעבודת ה' (ג', ח'-י"ג). טענה זו תופרך על ידי יום ה' שיבוא "בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" כשאז יענשו הרשעים והצדיקים יתוגמלו (ג', י"ט-כ"א). פסקת הסיום של הספר (ג', כ"ב-כ"ד) עוסקת בשמירה כללית של מצוות התורה.

שתי הפטרות נקראות מתוך ספר מלאכי. הפטרת פרשת תולדות היא הקטע שבין תחילת הספר לפרק ב', פסוק ז'. הפטרת שבת הגדול, הנקראת בשבת שלפני חג הפסח, כוללת את הקטע שבין פרק ג', פסוק ד' לסוף הספר.

לשון הספר

סגנונו של מלאכי פשוט ודיבורי, ומתאפיין בכמה מוטיבים בולטים.

  1. דיבורו מובא כעין דו-שיח בינו ובין הכהנים או העם (בעניין זה דומה הוא לחגי, נביא הקרוב לזמנו, אך מלאכי קיצוני ממנו). כך, פעמים מספר בספרו חוזר מלאכי על תבנית אופיינית קבועה: אמירה, שאלת הקהל, ביאור דברי מלאכי, תוכחה לקהל (או הבטחה לעתיד). דוגמאות:
    • ”מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל / וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? / בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא / וְכִי-תַגִּישׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע?” (א', ו'-ז').
    • ”הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹקִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי?! / וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ? / הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה / בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים!” (ג', ח'-ט').
  2. על אף שלעיתים מעדיף הוא את הקיצור והתכליתיות, ישנן חזרות פעמים רבות. דוגמאות מייצגות:
    • ”וּבְכָל-מָקוֹם (1) מֻקְטָר (2) מֻגָּשׁ לִשְׁמִי” (א', י"א)
    • ”וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם (1) נִבְזִים (2) וּשְׁפָלִים” (ב', ט')
    • ”וְיָשַׁב (1) מְצָרֵף (2) וּמְטַהֵר כֶּסֶף, (1) וְטִהַר אֶת-בְּנֵי-לֵוִי (2) וְזִקַּק אֹתָם, (1) כַּזָּהָב (2) וְכַכָּסֶף” (ג', ג')
    • ”וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר (1) בַּמְכַשְּׁפִים (2) וּבַמְנָאֲפִים (3) וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר (4) וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם (5) וּמַטֵּי-גֵר – וְלֹא יְרֵאוּנִי” (ג', ה')
  3. לעיתים תיאוריו משתלהבים לפתע, והופכים חיים ושוצפים יותר, או קשים וקודרים יותר:
    • ”כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר! וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף!” (ג', י"ט)
    • ”וְאָרוּר נוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר – וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי – כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם!” (א', י"ד)
    • ”הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת-הַזֶּרַע, וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו” (ב', ג')
  4. מעברי נושא חדים וניגודים מופיעים פעמים רבות:
    • ”הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ ← מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו, לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?!” (ב', י').
    • ”וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב ← וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי” (א', ב'-ג').
  5. שם ה' חוזר פעמים רבות, כנראה מאותה סיבה שכך זה גם בספר חגי. אלה הם הנביאים האחרונים, והנבואה הפכה בתקופתם לנדירה יותר ויותר. אין ספק שכותב הספר רצה להדגיש שהנביא באמת התנבא על ידי ה'. מלאכי מרבה להשתמש בביטוי 'ה' צְבָאוֹת', בדומה לחגי וזכריה, והביטוי חוזר בו 24 פעמים.

מילים יחידאיות

כתוצאה מזמנו המאוחר של ספר מלאכי, הוא רצוף מילים וביטויים מאוחרים יותר, ולפיכך יחידאיים (או כמעט יחידאיים). אפשר למנות את המילים היחידאיות בכמה דרכים, ולא כאן המקום להכריע בין הרשימות. המשמעות המוצעת בטבלה להלן היא הצעה בלבד, על פי פירושים של פרשנים בני דורנו, וכמובן שתתכן משמעות אחרת לגמרי בחלק מן המקרים. כאשר מילה או אות מופיעות בסוגריים, הן אינן חלק מהמילה היחידאית, אך מופיעות לידה, ומרכיבות ביטוי שלם יחד איתה.

מילה מיקום משמעות אפשרית מקור נוסף
(לְ)תַנּוֹת א', ג' סוג של חיית מדבר (כנראה תנים) אין
בֹרִית (מְכַבְּסִים) ג', ב' סבון או כלי כיבוס אחר ספר ירמיהו, פרק ב', פסוק כ"ב
עֵר וְעֹנֶה ב', י"ב ביטוי שאינו ברור. אולי סוג של צאצאים או משרתים בקודש תלוי בפירוש
(וְ)עַסּוֹתֶם ג', כ"א לשון דריכה או מעיכה, על פי ההמשך ייתכן שבספר יחזקאל, פרק כ"ג, פסוק ג'
(הָלַכְנוּ) קְדֹרַנִּית ג', י"ד משמעות הביטוי: פחדנו, יראנו, נכנענו המילה קֹדר מופיעה בתהילים, ירמיהו, יואל ועוד
רֻשַּׁשְׁנוּ א', ד' הפסדנו, נפגענו קשות ספר ירמיהו, פרק ה', פסוק י"ז
קֹבְעִים ג', ח' גוזלים, חומסים ספר משלי, פרק כ"ב, פסוק כ"ג
מָשְׁחָת א', י"ד קרבן פגום או בעל מום ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ה

מלאכי הנביא

ערך מורחב – מלאכי

אין בספר מלאכי ובשאר התנ"ך מידע על הנביא כלל, וקשה לקבוע אפילו אם שמו הוא אכן מלאכי (ראו להלן). בכתובת שבראש הספר – ”מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי” (א', א') – אין פרטים על הנביא. הוא אינו מוזכר במקורות תנ"כיים מחוץ לספרו (בשונה מנביאי תקופתו, חגי וזכריה, המוזכרים גם בספר עזרא). לאור זאת, ישנן דעות שלפיהן מלאכי הוא למעשה דמות בולטת אחרת מתקופת שיבת ציון, כעזרא הסופר, מרדכי היהודי, זרובבל בן שלתיאל, נחמיה בן חכליה, חגי, יהושע בן יהוצדק, או אחרים. דעות אלו התקבלו במסורת, ולא מובאות בפסוקים. מתוכנו של ספר מלאכי ומהשוואתו לפרקים אחרים בתנ"ך, נראה שמלאכי הנביא חי בימי שיבת ציון, ככל הנראה באזור ירושלים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0