גמר מלאכה

גמר מלאכה
(מקורות עיקריים)
משנה	מסכת מעשרות
תלמוד בבלי	בבא מציעא פח ב ; ברכות לא א ; פסחים ט א
תלמוד ירושלמי	מסכת מעשרות
משנה תורה	הלכות מעשרות, פרקים ג'-ה'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן של"א, סעיפים ע"ט–קי"ד

גמר מלאכה היא פעולת סיום הכשרת דברי מאכל החייבים בתרומות ומעשרות או חלה, ומגדירה את המאכלים כטבל, ואוסרת אותם באכילה, עד שיפרישו מהם תרומות ומעשרות או חלה.

המשנה במסכת מעשרות שבסדר זרעים, עוסקת ברובה בהגדרת גמר המלאכה למעשרות, (בנוסף להגדרת עונת המעשרות, והגדרת "אכילת עראי" המותרת קודם גמר המלאכה).

גמר מלאכה למעשר

מדאורייתא

גמר מלאכה

מדין תורה, כל דבר החייב בהפרשת תרומות ומעשרות, אינו חייב עד שתיגמר מלאכת הכשרתו לאכילה^[1].

גמר מלאכה לענין זה נחשב גמר האיסוף וההכנה בשדה לפני לקיחת היבול לאחסון או למכירה. במשנה בתחילת מסכת מעשרות מבואר שלב זה בסוגים רבים של גידולים, ולמעשה הדבר תלוי בכל דור ברגילות ושיטות העבודה שבאותה העת. בימינו מלאכות רבות המכשירות את המאכל לא נעשות כלל בשדה אלא בבית האריזה וכדומה, ובמקרים אלו יש ספק איזו פעולה נחשבת "גמר מלאכה"^[2].

קביעות למעשר

נחלקו תנאים וראשונים האם גמר מלאכה קובעת למעשר לבדה, או שנצרכת גם פעולה של "קביעות למעשר".

מדאורייתא קביעות למעשר היא דווקא בהכנסה לבית, כמבואר בגמרא^[3] שאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. ונחלקו רבי ינאי ורבי יוחנן האם רק הכנסה לבית דרך פתחו קובעת למעשר, או שגם הכנסה לחצר המשתמרת קובעת, והלכה כרבי יוחנן שגם חצר קובעת^[4].

בגמרא יש שתי לשונות האם בשביל להתחייב במעשר צריך שיהיה גם גמר מלאכה וגם ראיית פני הבית, או שמספיק אחד מהם^[5]. והראשונים והפוסקים נחלקו להלכה בשאלה זו; דעת רש"י והרמב"ם כלשון ראשונה, וכן פסק בשולחן ערוך^[6] שהפירות נחשבים טבל רק אחרי גמר מלאכה וגם כניסה לבית. אך דעת הראב"ד לפסוק כלשון השניה^[7], וכך פסק בחיי אדם^[8].

גמר מלאכה שנעשה לאחר שהכניס לבית, נחלקו הראשונים אם נחשב לגמר מלאכה, או שיהיה מותר באכילת עראי, או אף באכילת קבע, גם אם תיגמר מלאכתו בתוך הבית^[9].

המוליך לשוק

אדם שאסף מן השדה ולא מתכנן להוליך את היבול לביתו אלא למוכרו בשוק, חייבים במעשר מיד בגמר מלאכתם אף שלא הכניסם לבית^[10], וזאת בתנאי שהוא מוכן למכור את התוצרת גם בדרך. אולם אם מתכנן להביא את היבול למקום מסוים בו ימכור אותו, ולא ימכור לפני כן בדרך, דינו כמי שמוליך לבית - עד שיגיע לאותו מקום^[11]. האוסף פירות בשדה ודעתו לאכלם שם, יש אומרים שדינן כמוליך לשוק שמיד בגמר מלאכה חייבים במעשר^[12].

מדרבנן

ישנם שני דינים מדרבנן, שהוסיפו להחמיר ולאסור על דין התורה:

אין לאכול מהפירות אכילת קבע, מזמן הגעתם לעונת המעשרות, ואפילו קודם גמר מלאכה. ולאחר גמר מלאכה והקביעה למעשר, גם אכילת עראי אסורה עד שיפריש תרומות ומעשרות.
אף שמדאורייתא רק בית או חצר קובעים למעשרות^[13], מדרבנן יש עוד חמשה דברים הקובעים למעשר, אם נעשו לאחר גמר מלאכה של הפירות^[14].

ואלו הן הדברים הנוספים הקובעים למעשר^[15]:

מקח: דהיינו קניית הפירות בכסף, מחייבת אותם במעשר. אך נתינת מתנה, אם אינה פרעון חוב, אינה קובעת למעשר. ופרטי הדינים נתבארו בשולחן ערוך^[16].
בישול וכבישה: דהיינו הכשרת המאכל על ידי בישול שליקה או כבישה במלח, קובעת למעשר^[17].
מליחה ותיבול: גם הכשרת המאכל על ידי תיבולו כגון במלח, קובעת למעשר^[18].
שבת: פירות המיועדים לאכילה בשבת מקבלים חשיבות וקביעות, ולכן אם נכנסה שבת נקבעו כל המאכלים למעשר, וחייבים במעשר גם אחרי שבת. אמנם אם היה אוכל אשכול ענבים ונכנסה שבת והפסיק מיד וממשיך רק לאחר השבת, כיון שהראה במפורש שאין רצונו לאכול אשכול זה בשבת, לא נקבע למעשר (כשאין את אחד מחמשת הדברים האחרים הקובע למעשר)^[19].
הפרשת תרומה גדולה: אם הפריש תרומה גדולה מהפירות, אף אם הפריש קודם שנקבע למעשר, פעולת ההפרשה קובעת את הפירות למעשר, ונאסרה אכילת עראי עד שיגמור להפריש את כל התרומות והמעשרות (מעשר ראשון ותרומת מעשר, וגם מעשר שני/עני)^[20].

הסבר ופירוט נוסף

ישנם שתי מושגים דומים בענין 'קביעות למעשר'. 1. "אכילת עראי" 2. "קביעות למעשר". ושני דינים אלו הם רק בכמות העולה על כדי אכילה בבת אחת, כדלהלן:

מדרבנן אסרו לאכול "אכילת קבע" ללא הפרשת תרומות ומעשרות, ורק אכילת עראי מותר. "אכילת עראי" פירושה אכילה מיידית ("מהיד לפה") ללא הכשרת והכנת מאכלים מעבר לכמות הנאכלת בבת אחת. ולכן, מותר להחזיק כמה ענבים ביד ולאכול מהם אחד אחד, אך אסור לקלוף כמה שקדים ולהחזיקם קלופים בידו, אלא יקלפם ויאכל כל אחד מיד אחר קילופו^[21].
כל ששת הדברים הקובעים למעשר, הם מחשיבים ו'קובעים' את המאכל, ומעתה ואילך גם אכילת עראי (כלומר: ללא הכנה של יותר מאחד בכל פעם) תהיה חשובה כאילו היא "אכילת קבע". וכל ששה דברים אלו, אינם 'קובעים' אלא אם נעשו בכמות של יותר מכדי אכילה בפעם אחת. ולכן, אם ענב אחד הוכשר בבישול, או נעשה בו מקח, או נכנס לבית או נמלח, עדיין מותר לאכלו אכילת עראי ללא הפרשת תרומות ומעשרות. וכמו שאכילת קבע היא רק כשמכשיר לאכילה יותר מכדי אכילתו בבת אחת, כך קביעת המאכל למעשרות על ידי ששת הדברים, היא רק כשהם נעשים על כמות הגדולה מכדי אכילתו בפעם אחת^[22].