דבר דעביד לטעמא
דבר דעביד לטעמא או מילתא דעבידא לטעמא (דבר העשוי לטעם) הוא שם לקטגוריה הלכתית מתוך הדברים שאינם בטלים הכוללת מאכלים שביכולת טעמם להיות מורגש גם כאשר יש בתערובת כמות מאכל היתר הגדולה ביותר מפי שישים מכמות המאכל האסור. כאשר מאכלים כגון אלו אסורים מצד עצמם, לא חל עליהם כלל ביטול ברוב מפני שהם ניכרים על ידי נתינת טעם.
תוקף האיסור
באיסור מהתורה
כאשר המאכל הנותן טעם אסור באיסור תורה, נחלקו האם תוקף האיסור מהתורה או מדברי חכמים:
הש"ך[1] הביא דברי האיסור והיתר הטוען שכיון שיש ששים היתר כנגד האיסור, האיסור מתבטל מדאורייתא ולכן תוקף איסור דבר דעביד לטעמא הוא מדרבנן בלבד. כך פסקו גם חוות דעת, אבי העזרי וחכמת אדם.
רבי עקיבא איגר הביא את דברי הר"ן הטוען שכל זמן שטעם האיסור מורגש, התערובת אסורה מדאורייתא (בגלל הכלל שטעם כעיקר). כך פסקו גם פרי חדש, כרתי ופליתי ויד יהודה.
באיסור מדברי חכמים
מוסכם[2] שגם כאשר המאכל הנותן טעם אסור מדברי חכמים, האיסור אינו בטל (וחומרת האיסור כאיסור מדברי חכמים).
הגדרת 'עביד לטעמא'
הט"ז[3] כתב שדווקא תבלין חזק במיוחד המורגש ביותר, נחשב לדבר שאינו בטל בששים. כך כתב גם ערוך השולחן.
לכן יין[4] למשל בטל בששים, ולעומת זאת מלח, שום[5] ופלפל חריף אשר נותנים טעם ביותר מפי ששים אינם בטלים.
תנאים לאיסור
כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה כולם מתבטלים בששים מלבד חמץ בפסח ויין נסך כאשר נתבאר בהלכותיהם (טור) ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה אבל אם נותן טעם באותה קדירה והוא אסור מצד עצמו אפילו באלף לא בטל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (באיסור והיתר הארוך כלל כ"ה ועיין לקמן סוף סימן ק"ה)
איסור עצמי
בדברי הרמ"א מפורש שרק כאשר המאכל אסור מחמת עצמו חל עליו הדין של דבר דעביד לטעמא.
על מאכל שנאסר מבליעת איסור לא חל דין זה והוא בטל בשישים גם אם טעם המאכל (שהוא היתר מטבעו) מורגש (אלא אם ניתן להרגיש גם את טעם האיסור הבלוע). הטעם לכך הוא שבמקום שאין האיסור יכול לילך שם, אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו.[6]
סוג התערובת
הש"ך[7] מביא שהאיסור חל דווקא בתערובת כזו שהאיסור אינה מאותו מין של ההיתר (מין בשאינו מינו), אבל בתערובת של מין במינו (מב"מ) האיסור בטל בששים, מפני שטעמו אינו ניכר.
זה וזה גורם
דין דבר דעביר לטעמא חל כאשר לאיסור יש יכולת לתת טעם בתערובת לבדו (גם אם יש מאכל היתר שמחזק את טעמו).
לעומת זאת, אם אין באיסור יכולת לתת טעם לבדו בתערובת והוא אכן נותן טעם בסיוע מאכל היתר אחר, האיסור בטל בששים, אפילו אם גם בהיתר אין יכולת לתת טעם לבדו.[8]
טעימת גוי על מנת להתיר את התערובת
הש"ך[1], חוות דעת, חכמת אדם ועוד כתבו שבדבר דעביד לטעמא, אם יש בהיתר פי ששים (ויש ספק אם יש טעם מורגש מהתבלין האסור), סומכים על טעימת גוי אפילו באיסור תורה, מפני שדווקא במקרים בהם אין כמות של פי ששים כנגד האיסור לא נהגו להסתמך על טעימת גוי.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף ח', סעיף קטן כ"ט.
- ^ ש"ך, ט"ז, חוות דעת, כף החיים.
- ^ על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף ח', סעיף קטן י"א.
- ^ פתחי תשובה.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף ב'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף י"ד ורמ"א שם.
- ^ על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף ח', סעיף קטן ל' בשם תורת חטאת.
- ^ משנה ברורה, סימן שי"ח, סעיף קטן ע"ג.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
34764392דבר דעביד לטעמא