שמירת קדשים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
| מקרא | ספר במדבר, פרק י"ח, פסוק ח' |
|---|---|
| משנה | מסכת פסחים, פרק א' |
| תלמוד בבלי | פסחים י"ד - ט"ז |
| שולחן ערוך | אין |
שמירת קדשים היא מצווה מהתורה, לשמור על טהרת הקדשים, שלא יבואו לידי הפסד.
מקור המצווה
בתורה, כתוב:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם
תוכן המצווה
עיקרה של מצווה זו, היא שהקדשים והתרומות לא יבואו לידי הפסד. מסיבה זו, במקרה שהקדשים יבואו לידי הפסד, הקילו חכמי התנאים, ופסקו אין צריך לשמור על טהרת הקדשים. המצבים שמביאים את התרומה לידי הפסד, מתחלקים לארבעה:
- תרומה שנטמאה בטומאה קלה (כמו שלישי לטומאה, להביאה לידי טומאה חמורה - שני לטומאה. דעת כל החכמים היא, שתרומה כזו מותר להביאה לידי טומאה[1]
- תרומה שהיא ספק טמאה. לפי רבי אליעזר, עדיין מחויב האדם על שמירתה, שכן יש אם למקרא, כלומר מכיוון שהמילה "תרומתי" מנוקדת באופן שגורם לה להשתמע כלשון רבים - שתי תרומות, מכאן שבא הכתוב ליתן ספק כוודאי, ולהחמיר על שמירת תרומה שהיא ספק, כאילו הייתה וודאי טהורה. לעומת זאת רבי יהושע סבור שכן יש אם למסורת, כלומר עיקר המשמעות שבפסוק היא זו הכתובה על ספר התורה, ומכיוון שהמילה "תרומותי" כתובה ללא וי"ו, משמעותה היא שאין חיוב לשמור על תרומה שהיא "תלויה" - ספק טמאה, אלא אך ורק על תרומה טהורה.
רבי יוסי אוסר לטמאה מסיבה שלישית; הוא סבור, מכיוון שקיימת אפשרות אופציילנית הקיימת בכל רגע, שמא יבוא אליהו הנביא לפני ביאת המשיח בן דוד כדי לטהר את עם ישראל מטומאתם, ובהזדמנות זו הוא יאמר אילו דברים טמאים ואלו טהורים, נמצא שלא ברור אם התרומה תבוא לידי טומאה.
בגמרא ניתן חילוק בין איסור לטמא תרומה באופן רגיל, שכן לא האדם הוא שמטמא את התרומה, אלא היא נופלת מעצמה לתוך חולין הטמאים ומתערבת בהם, ולא האדם הוא שטימא אותה. רבי אלחנן וסרמן מסביר[2] מסביר כי קיים איסור נוסף, חוץ מאיסור שמירת קדשים, ואיסור זה הוא לטמא קדשים בידיים, שכן "נגיעה כאכילה", כשם שאסור לאכול תרומה בטומאה, כך אסור לגיע בתרומה בטומאה[3] לפי שטת התוספות[4] יש גם חיוב מלקות, מכח האיסור "בכל קודש לא תיגע". - תרומה שהולכת לאיבוד. רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בנידון כזה, כאשר חבית של תרומה הייתה מונחת על גבי חבית של חולין טמאה, והעליונה נשברה, כך שהתרומה באה בכל אופן לידי הפסד, ואף תפסיד ותאבד את החולין שמתחתיה, על ידי עירוב התרומה בחולין, שיאסור אותה כ"דימוע", שהרי ישראל אינו יכול לאוכלה מכיוון שהיא תרומה, וכוהן אינו יכול לאוכלה מכיוון שהיא טמאה[5]. לפי רבי אליעזר, גם במקרה כזה אסור לטמא את התרומה בידיים, ולפי רבי יהושע, מכיוון שהתרומה באה לידי הפסד בכל אופן, מותר לטמאה. בגמרא גם ניתן הסבר נוסף, שיש לצרף ת את דין בל תשחית, שכן החולין באים לידי הפסד, והתורה חסה עליהם שלא יבואו לידי להפסד.
- קדשים שנטמאו מדרבנן, כמו למשל פיגול ונותר, חז"ל גזרו עליהם טומאה, כדי שהכהנים לא יתעצלו, וישמרו את הקדשים שלא יבואו לידי נותר, וכן שלא יפגלו את הקרבנות על ידי מחשבה לזרוק את הדם שלא במקום הנכון או שלא בזמן הנכון. לפי בית שמאי אסור לשרוף את פיגול והנותר יחד עם תרומה טמאה עם בשר טמא - ובכך לטמא את הפיגול והנותר, מכיוון שבכל זאת הם לא טמאים מהתורה אלא מדרבנן. לעומת זאת בית הלל סבורים שמכיוון שלמעשה הקדשים ילכו לאיבוד, שהרי אסור לאוכלם מדרבנן, אין מצווה לשמרם, שכן תכלית המצווה היא רק מפני הפסד קדשים[6]. בגמרא ניתן גם הסבר נוסף אפשרי, מכיוון שיש עליהם שֵם טומאה מדרבנן. למרות שהטומאה אינה מהתורה.
חומר מצווה זו
במשניות, כתובים מספר מאמרים, חמורים במיוחד, אודות מי שאינו מקפיד על קיום מצווה זו:
רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא
— פרקי אבות ג, יא
אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים, אף על פי שיש בידו מצוות הרבה כדאי הוא לדחותו מן העולם
— ספרי לספר במדבר טו, לה
.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ד עמוד א'.
- ^ קובץ שיעורים סימן ס"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ה עמוד ב'.
- ^ בזבחים ל"ג, אבל התוס' במסכת מכות י"ד חלוק על כך.
- ^ ביבמות ע"ג ע"ב מובא מקור האיסור - "בשעריך תאכלו הטהור והטמא יחדיו". (רש"י בפסחים ט"ו ע"א.)
- ^ קובץ שיעורים במסכת פסחים סימן ס"ו.
