חמשת מיני דגן
חמשת מיני דגן הם חמישה סוגים של דגן, שלהם נקבעו דינים מיוחדים בהלכה היהודית. ואלו הם: חיטה, שעורה, שיבולת-שועל, כוסמין ושיפון.
מאפיינים
חמשת מיני דגן מהווים חלק חשוב מתפריט מזונו של האדם. מהם אופים לחם שהיה ועודנו מרכיב חשוב במזונם של בני האדם. בהרכבם התזונתי של חמשת מיני דגן, זולת בשיבולת-שועל, קיים בנוסף לעמילן, גם חלבון הגלוטן, האחראי לתופעת החימוץ הייחודית לחמשת המינים, והמבחינה בינם לגידולי שדה וקטניות אחרים. העדר הגלוטן במין המוכר היום כשיבולת-שועל העלה מחלוקת לגבי שאלת הזיהוי של דגן זה. חמשת מיני דגן מתאפיינים בשלב נוסף של עיבוד חקלאי לאחר הקצירה, והוא האיסוף לערימה (=דיגון).
חמשת מיני דגן בתנ"ך
חמשת מיני דגן מיוצגים בשבעת המינים באמצעות החיטה שכוללת כוסמין והשעורה שכוללת שיבולת-שועל ושיפון:[1]
"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש"
בספר ישעיהו, פרק כ"ח, פסוק כ"ה נרמזים חמשת המינים:[2]
"הֲלוֹא אִם־שִׁוָּה פָנֶיהָ, וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק; וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן, וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ"
דינים מיוחדים לחמשת מיני דגן
הדינים הייחודיים לחמשת מיני דגן מנויים במסכת חלה. דינים אלו כוללים:
- על לחם הנעשה מחמשת המינים מברכים לפני האכילה ברכת המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ברכת המזון, ואם נאכל בשיעור של פחות מכזית אין לברך ברכה אחרונה. כמו כן, אם קבע סעודה על מאפה מחמשת המינים (פת הבאה בכיסנין) - צריך לברך המוציא ,וליטול ידיים לפני הסעודה.
- הלש עיסה מחמשת המינים חייב בהפרשת חלה.
- מצווה לאכול מצה העשויה מאחד מחמשת מיני הדגן [3] בליל הסדר.
- אסור לאכול בחג הפסח חמץ העשוי מחמשת המינים, וכן אסור שיהיה חמץ בבית.
- אסור לאכול מן היבול החדש של חמשת המינים, לפני ט"ז בניסן יום הקרבת העומר, וכן אסור לקצור את היבול.
- האוכל חמשת מיני דגן בחג הסוכות חייב לאכלם בסוכה.
קיימת שיטה יחידית בתלמוד שישנם ששה או שבעה מיני דגן. והיא שיטת רבי יוחנן בן נורי שאורז ודוחן אף הם דגן לכל הדינים[4].
דינים אלו חלים על כל אחד מחמשת המינים בנפרד וגם על תערובת המורכבת מכמה מיני דגן שונים[5].
זיהויים
השעורה ושיבולת השועל נחשבים למין אחד לעניין איסור כלאיים. הכוסמין והשיפון נחשבים אף הם למין אחד לעניין זה.
בין חוקרי הריאליה בתקופת המשנה והתלמוד, חלוקות הדעות בשאלה אם הצמחים הנקראים כיום כוסמין ושיבולת-שועל (קוואקר), הם אכן הצמחים שנקראו בשם זה במשנה.
פרופסור יהודה פליקס זיהה את שיבולת השועל עם זן של השעורה וטען שלא ייתכן ששיבולת-שועל היא סוג הדגן הקרוי בשם זה כיום (Avena), והמשמש להכנת דייסות ודגני בוקר, מכיוון שבדגן זה אין גלוטן והוא לא היה מוכר לחז"ל בימי המשנה והתלמוד.[6] פרופסור פליקס סיפר שבעקבות זיהויו הרב שלמה זלמן אוירבך היה מברך ברכת שהכל על ארוחת הבוקר שלו שהכילה דייסת שיבולת-שועל במשך כשנתיים, עד שהרב יוסף שלום אלישיב גער בו בטענה שהוא לא יכול לשנות מנהג ישראל של מאות שנים עוד מימי הראשונים בגלל חוקר אחד. מנגד טען הרב יוסף אפרתי שבניסוי שנערך לצורך בירור סוגיה זו על ידי ד"ר משה זקס גילו כי שיבולת-שועל החמיצה, על אף היעדר הגלוטן בה, ולכן הוא תומך בזיהוי המקובל, המבוסס על פירוש רש"י.[7]
פרופ' זהר עמר פרסם מונוגרפיה מקיפה ביותר על חמשת מיני דגן (תשע"א) ובמחקרו הציג את כל מסורות הזיהוי והצעות החוקרים. במחקרו הוא מביא ראיות ופרשנויות חדשות, ותומך למעשה באפשרות שבעבר גידלו בצפון ארץ ישראל שבולת שועל ושיפון באופן מוגבל.
לקריאה נוספת
- חמשת מיני דגן, זהר עמר. הוצאת מכון הר ברכה, ה'תשע"א.
קישורים חיצוניים
- חמשת מיני דגן בקיצור שולחן ערוך
- שיבולת-שועל כאחד מחמשת מיני הדגן, מאת פרופ' מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/373.pdf(הקישור אינו פעיל)
- הכשרות של מצה העשויה מקמח שיפון, מאת פרופ מרדכי כסלו, http://132.70.42.12/AB_project/publications/attachments/420.pdf (אורכב 02.06.2020 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חלה, פרק א', הלכה א'.
- ^ בספר מנחת חינוך מצוה י דן אם מותר מצה מכמה מינים של החמשת מיני דגן
- ^ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לז עמוד א ועוד
- ^ לגבי חלה תלוי אם עירב את הקמחים או שעירה אחרי הלישה שאז לא תמיד מצטרפים כולם לשיעור אחד ותלוי בפרטי הדינים
- ^ פליקס, יהודה, כלאי זרעים והרכבה: מסכת כלאים : משנה, תוספתא וירושלמי לפרקים א־ב : בירור הסוגיות ורקען הבוטני־חקלאי, הוצאת דביר 1967, עמ' 24-29
- ^ "לשאלת זיהוי שיבולת-שועל" - הרב יוסף אפרתי, בתוך: הליכות שדה גיליון 57 עמ' 11-17.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
