קציר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף קצירה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קציר כותנה ידני באוזבקיסטן
מקצרה טיפוסית מהמאה ה-20, מכונת פאהר נגררת על ידי טרקטור.

קָצִיר הוא כריתת יבולי התבואה בשדות. המיכשור המודרני (כגון הקומביין) מאפשר להשאיר בשדה את הקש, היינו - החלקים הבלתי נחוצים (למאכל אדם), ואילו הגרגרים נאספים בו במקום. עיקר מועד הקציר נקבע ביחס לתהליך הגידול של הצמח ולהבשלת הגרגרים. אם הקציר הוא לצורך מזון גס, אז כל חלקי הצמח נקצרים, ואם הקציר הוא למאכל אדם, אז נשאר בשדה הקש. לאחר מכן, באמצעות מגובב (אנ'), הקש מגובב לשורות וואלים, נכבש (אנ') לחבילות (בָּאלות) ונמכר למטרת שונות, כגון: מספוא בעל איכות נמוכה, רפד לבעלי חיים ולצרכים שונים.[1].

בימי קדם היו החקלאים קוצרים את יבולם צבתים-צבתים באמצעות מגל או חרמש ומקבצים אותם לאלומות. האלומות הושענו האחת כלפי השנייה, עם השיבולת כלפי מעלה, ונערמו לגדיש במטרה לייבש את גרגרי התבואה. לאחר שיבשו הגרגרים נאספו אלומות התבואה מן השדה ונדושו בגורן. התבואה אז נזרתה ברוח במטרה להפריד את הבר מן המוץ והתבן.

בשנת 1826 הומצאה המקצרה, מכונה הקוצרת תבואה או עשבים ומשאירה אותם מפוזרים בשדה. בתחילה נרתמה המקצרה לבהמות משא, ובתקופות מאוחרות יותר הפכה לממונעת. שלב נוסף בהתפתחות מיכון הקציר היה המערמת, מכונה הקוצרת את התבואה ועורמת אותה על פני השדה לערמות. בשנת 1872 הומצאה המאלמת, אשר קושרת את התבואה לאלומות תוך כדי קצירה. הקומביין, אשר משלב בין הקציר לדישה ולזרייה, פותח במקביל בשנת 1834, ומשמש עד היום ככלי המרכזי לקציר בעולם המפותח.

הקציר ביהדות

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

גלריית תמונות

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0