חלה (מתנות כהונה)
| מקרא | ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים י"ח-כ"א |
|---|---|
| משנה | מסכת חלה |
| תלמוד ירושלמי | מסכת חלה |
| משנה תורה | הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרקים ה'-ח' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימנים שכ"ב-ש"ל אורח חיים, סימן תנ"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קל"ג ספר החינוך, מצווה שפ"ה |
| מקורות נוספים | הלכות קטנות לרבינו אשר/חלה |
חלה (תרומת חלה או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצוה מהתורה להפריש ראשית מכל עיסה העשויה מחמשת מיני דגן. החיוב הוא רק כאשר שיעור הקמח שבה, הוא לפחות עשירית האיפה.[1]
נוסף למצוות הפרשת החלה, ישנה מצוה לתת את החלה לכהן, ומצוה נוספת לכהן לאכול אותה בטהרה. טרם הפרשת החלה העיסה טבולה[2] ואסורה באכילה.[3] מצוות חלה נשארת גם אם העיסה כבר נאפתה.
בדומה לשאר התרומות ומעשרות, רק עיסה שנילושה בארץ ישראל חייבת בחלה מהתורה, ורק בזמן שישראל יושבים על אדמתם, כפי שהיה עד גלות עשרת השבטים. ואולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה כשאין ישראל על אדמתם, ואף בחלת חוץ לארץ.[4] בימינו מאחר שלא ניתן להיטהר מטומאת מת, הכהנים לא יכולים לאכול את החלה, ולכן לא נותנים את החלה לכהן.
מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שנמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר),[5] אף על פי שהגברים חייבים במצוה זו כמו הנשים.
מקור המצוה
המצוה מופיעה בתורה בפרשת שלח לך שבספר במדבר, בפסוקים אלו מצוות הרמת החלה מותנית בכניסת עם ישראל לארצם, ארץ ישראל:
בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה' רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם
בשונה ממצוות אחרות התלויות בארץ, בחלה לפי כל השיטות התחייבו מיד עם כניסתם לארץ, גם לפני שכבשו וחילקו[6].
אזכור נוסף למצוה זו מופיע בתיאור ימי שיבת ציון בראשית בית שני. בספר נחמיה מופיעה כריתת אמנה לפיה מתחייב העם ללכת בתורת אלוקיו, ובה מוזכרת מצוות תרומת החלה לכהנים: ”אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ...בָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹקִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ ..וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ..נָבִיא לַכֹּהֲנִים ” (ספר נחמיה, פרק י', פסוקים א'-ל"ח)
מצוות חלה ניתנה לבני ישראל אחר חטא המרגלים.[7] נימוק אחד לעיתוי זה, הוא כי לאחר החטא רצה ה' לתת אפשרות לבני ישראל להתברך ולכן ציווה אותם להפריש חלה, קיום מצוה זו תגרום ברכה בבית.[8] נימוק שני למצוה הוא שנתינת חלה לכהן היא מעין אמירת תודה לה' על הגשמים המצמיחים את התבואה (בניגוד למצרים בה יש לטרוח ולשאוב מים מן הנילוס).[9]
הנביא יחזקאל מזכיר ברכות מיוחדות למקיימים מצוה זו: ”וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ” (יחזקאל מד ל). בספר הזהר מובא שדוד המלך כיפר על מעשיו עם אוריה החתי על ידי קיום מצוות הפרשת חלה.[10]
בתלמוד בבלי מובא שהעונש על ביטול מצוות הפרשת חלה הוא מניעת ברכה ב"מכונס", ומארה משתלחת בשעורים, ובעלי השדות זורעים זרע וזרים באים ונהנים מיבולם בלי תשלום לבעלים.[11]
דיני המצוה
מהתורה ומדרבנן
מהתורה אין שיעור מינימלי לכמות שאותה יש להפריש לחלה, וניתן להפריש כלשהו. אך חכמים תקנו שיעור מינימלי שאותו יש להפריש לחלה - 1/24 עבור עיסה ביתית טהורה, ו-1/48 עבור עיסה שנטמאה בשוגג, או עבור עיסת נחתום (אפילו טהורה).
הרמב"ן מחלק את מצוות תרומת חלה לשני חלקים: החלק הראשון הוא הפרשת חלקו של הכהן (החלה) מן העיסה, והחלק השני הוא מסירת החלה לכהן.[12] באחרונים יש מי שחידש שמן התורה אין שיעור מינימלי להפרשת חלה רק בשביל להתיר את העיסה, אך יש שיעור מינימלי בשביל לקיים את מצוות הנתינה לכהן.[13]
בדומה לשאר תרומות ומעשרות, הפרשת חלה היא מצוה התלויה בארץ וחובת נתינתה מדין תורה היא רק מעיסה שנילושה בארץ ישראל. אולם חכמים תיקנו שהמצוה נוהגת גם בעיסה שנילושה בחוץ לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.[14]
קיום המצוה בימינו
מדין תורה החלה צריכה להישמר בטהרה ולהיאכל על ידי כהן טהור. ואם החלה נטמאה, דינה בשריפה ומותרת ב"הנאה של כילוי" (הנאה המכלה את החפץ, כגון שריפה או האכלה לבע"ח) רק לכהן ואפילו טמא. מאחר שבימינו לא ניתן להיטהר מטומאת מת, קיום המצוה כדין אינו אפשרי גם בחלה טהורה, ולכן נוהגים להפריש רק כמות קטנה מהבצק לחלה מנהג אשכנז בכזית[15] והספרדים נהגו בכל שהוא,[16] ויש שהורו גם בזמן הזה להפריש 1/48[17], ושורפים אותה. אולם גם בימינו ישנה עדיפות לתת את החלה לכהן על מנת שייהנה ממנה (כגון שיאכיל אותה לבהמתו או ייהנה מחום שריפתה וכדומה).[18] בדרך זו גם נמנעים מבל תשחית.[19]
עיסה שנילושה במי פירות או ביצים וכדומה ולא נגעה באחד משבעה משקים, אינה יכולה להיטמא. ומכיון שקשה לשמור על קדושתה של חלה שהופרשה כשהיא טהורה, כתבו הפוסקים להכשיר את הקמח לקבל טומאה, לפני ערבובו בנוזלים,[20] כדי שהחלה תהיה טמאה ולא טהורה.[21]
סוג הקמח ושיעורו
חיוב הפרשת חלה קיים רק בעיסה העשויה מאחד מחמשת מיני דגן בלבד; חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל.[22]
כמות הקמח המינימלית ממנה יש חובה להפריש היא "עשירית האיפה", כשיעור המנה היומית של המן. הכמות המינימלית של הקמח שממנה יש להפריש חלה שנויה במחלוקת תנאים.[23] להלכה נפסקה שיטת חכמים שיש להפריש מכמות בנפח של 43.2 ביצים. שיעור זה נמדד בקמח, ולא בעיסה ולא בתבואה.[24]
במשנה השיעור הכתוב הוא "חמשה רבעים", דהיינו חמש רבעי קב, שזה קב ורבע. כיון שקב הוא 4 לוגים, והלוג הוא 6 ביצים, יוצא ששיעור חלה המוזכר במשנה הוא 30 ביצים. אולם מבואר בגמרא[25] שזה במידה של ציפורי, אך במידות שהיו במדבר השיעור הוא 43.2 ביצים: ”תנו רבנן: ראשית עריסותיכם - כדי עיסותיכם. וכמה עיסותיכם? כדי עיסת המדבר. וכמה עיסת המדבר? דכתיב "והעומר עשירית האיפה הוא" (שמות טז לו), מכאן אמרו: ז' רבעים קמח ועוד חייבת בחלה, שהן ו' של ירושלמית, שהן ה' של ציפורי”. בספרות ההלכה מקובל להשתמש במידות המדבר, ולכן אף ששיעור חלה קרוי "חמשת רבעים" כלשון המשנה לפי מידת ציפורי, שזה קב ורבע - 30 ביצים, הוא נמדד לפי 43.2 ביצים במידת המדבר המקובלת בהלכה.[26]
ישנה מחלוקת בין הפוסקים בדורות האחרונים מהו נפח כביצה. יש אומרים, על פי עדותו של הרמב"ם, שהוא נפח של 50 סמ"ק.[27] יש אומרים שהוא נפח של 57.6 סמ"ק (שיטת הגר"ח נאה).[28] ויש שהחמירו לחשוש שנפח הביצים בעבר היה כפול מנפחן בימינו, ולכן נפחה הוא 100 סמ"ק (שיטת החזון איש).[29]
מלבד גודלה של הביצה, ישנה מחלוקת נוספת בין שתי השיטות הנ"ל המשפיעה על משקל הקמח לשיעור חלה: שכן, כששמים קמח באופן טבעי - הוא רפוי, והוא מכיל כמות מסויימת של אויר. החזו"א מדד בקמח בצורתו הטבעית. ואילו הרב נאה דחס את הקמח באמצעות ניעור הכלי (אך לא לחץ על הקמח).
המדידה זו נעשית בנפח ולא במשקל ככל שיעורי תורה.[30]
לפי השיטה הראשונה, נפח הקמח המחייב בהפרשת חלה בברכה הוא - 2 ליטר ו-160 סמ"ק (2.160) כלומר כ-11 כוסות קמח (שכל כוס מכילה 200 סמ"ק). לפי הדעה השנייה הנפח הוא 2.48 ליטר, והמשקל הוא 1,666 גרם, בהתחשב בכך שמשקל הקמח הוא כשני שלישים מנפחו.[31] ולדעה השלישית משקל זה היה אמור להיות קרוב ל-2,900 גרם, אך מכיון שהחזון איש, המחזיק בשיטה זו, מצא שבפועל משקל הקמח בנפח המחייב בחלה הוא כמחצית מנפחו, ולא שני שלישים ממנו, לכן הורה לחשוש ולהפריש חלה כבר מ 2,250 גרם. מסיבה זו נהוג למעשה להחמיר להפריש ללא ברכה כבר מ-1,240 גרם קמח, מכיון שהוא כמחצית נפח הקמח המחייב בחלה לפי השיטה השנייה (ליתר דיוק 1,244.16 גרם). והספרדים נוהגים למעשה להפריש חלה בברכה ממשקל 1,556 גרם קמח ומעלה.
דיני הפרשה מן המוקף וצירוף כלי
עיסה שנילושה ואין בה שיעור קמח המחייב בחלה, יכולה להצטרף בתנאים מסוימים עם עיסה אחרת, שאם יהיה בהן ביחד שיעור המחייב בחלה, הן יתחייבו. דין זה קרוי "צירוף" או "צירוף סל" שעניינו חיבור שתי עיסות הפטורות מהפרשת חלה, לעיסה אחת המחויבת בהפרשה. יש להפריד בין דין זה לבין דין "הַפְרָשָׁה מן המוקף", שעניינו החובה להפריש את החלה על עיסה הנמצאת לפנינו, ולא לפטור גם חלק מהעיסה שנלקח למקום אחר, ואף ששני דינים אלו מחייבים קירבה פיזית בין שתי חתיכות עיסה, החיוב להפריש מן המוקף נאמר על שתי עיסות שיש בכל אחת מהן שיעור לחיוב ההפרשה, ודין צירוף נאמר על שתי עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור לחיוב חלה אלא הצירוף הוא זה שמחברם לעיסה אחת המחויבת. וישנם הבדלים מעשיים בין הדינים:
- רמת הקירוב: בדין הפרשה מן המוקף, מספיק ששתי החתיכות יהיו באותו הבית, ובלבד שלא יהיו בתוך כלים סגורים שונים. ואם הן בתוך כלים פתוחים, מספיק שהכלים יגעו זה בזה.[32] אך בצירוף שתי עיסות כדי שייחשבו עיסה אחת בעלת שיעור חיוב, גם נגיעה בין העיסות אינה מספיקה, אלא צריך שהעיסות 'ינשכו' זו בזו, כלומר שידבקו מעט זו לזו ברמה שכשיפרידו אותם הן יתלשו מעט אחת מהשנייה. אפשרות נוספת היא צירוף על ידי סל, כלומר נתינת שתי חתיכות הבצק בתוך כלי אחד[33]
- הפרשה ממין על מינו: ההלכה אוסרת להפריש תרומות ומעשרות וכן חלה, ממין על שאינו מינו. וזה מעכב גם אם הפריש כבר, שאין ההפרשה הועילה אלא חובה להפריש שוב. והדין משתנה בין שתי עיסות שיש בכל אחת כשיעור חיוב, שהוא מפריש רק 'מן המוקף', לבין המפריש מעיסה על עיסה אחרת על ידי נשיכה או צירוף סל - שזה הפך אותם לעיסה אחת ממש. ולכן: אם יש שתי עיסות שיש בכל אחת כשיעור, יכול להפריש מאחת על השנייה רק אם הן אותו מין לעניין איסור כלאים.[34] אך אם מצרף את העיסות על ידי נשיכה או סל כדי שייחשבו לעיסה אחת בעלת שיעור, מינים מסוימים יכולים להצטרף ולהיחשב לעיסה אחת, ויוכל להפריש מצד אחד של העיסה על כולה.[35] יש להדגיש שאם עירב קמחים שונים מחמשת מיני דגן, או אפילו עירב עיסות ממינים שונים ולש אותן יחד עד שנהפכו לעיסה אחת,[36] כל חמשת מיני הדגן מצטרפים זה לזה.[37]
- הקפדה שלא לערבב: עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור חיוב לחלה, מצטרפות לעיסה אחת בעלת שיעור, אם נשכו זו בזו או ניתנו בכלי אחד. אולם יש תנאי נוסף בשביל צירופן, שלא תהיה הקפדה שהעיסות לא יתערבבו מעט זו עם זו. ולכן, אם כל עיסה שייכת לאדם אחר, והם מעוניינים שלא לערבב בין עיסותיהם כי כל אחד רוצה אחרי ההפרשה לקחת את שלו, אין העיסות מצטרפות. וכן אם העיסות הן בעלות תיבול שונה, כגון שבצק אחת מתוק ואחד מלוח, אינן יכולות להצטרף לשיעור חלה גם אם ינשכו זו בזו או יהיו בכלי אחד.[38] אולם המפריש חלה מעיסה שיש בה כשיעור על עיסה אחרת, כיון שאינו צריך שהן ייחשבו לעיסה אחת אלא רק שיהיו "מן המוקף", יכול להפריש מאחת על השנייה אם שתיהן שלו, גם אם הוא מקפיד שלא יתערבבו בגלל תיבול שונה.[39]
זמן החיוב וההפרשה
במשנה כתוב ”אוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים. נתגלגלה בחיטים וניטמטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שהיא נותנת את המים, מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח” (משנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה א'). כלומר, החיוב חל מיד בשעת נתינת המים אל תוך הקמח, אולם עדיין מותר לאכול מן העיסה "אכילת עראי" עד שהבצק יהיה נילוש.
בספרי מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן בן נורי האומר כדברי המשנה, לבין רבי עקיבא שאומר שהחיוב חל רק כש"יקרום" הלחם בתנור,[40] ונחלקו הפרשנים האם רבי עקיבא חולק על דברי המשנה.[41] בנוסף לכך, נחלקו הראשונים האם להלכה הפרשת החלה לכתחילה היא רק לאחר סיום לישת הבצק,[42] או שכבר מאז שנותנים את המים אל הקמח אפשר לכתחילה להפריש חלה.[43] ובדעת הרמב"ם נחלקו אם סובר כדעה הראשונה.[44] או השנייה.[45]
להלכה נפסק, מיד כשנותנים את הנוזלים אל תוך הקמח, והם הגיעו לשיעור הקמח החייב בחלה, העיסה חייבת בחלה, וניתן להפריש ממנה.[46] אולם עדיף להמתין ולהפריש מן העיסה רק בסוף לישתה.[47] לכתחילה חובה להפריש חלה מן הבצק (ומותר לאכול מן העיסה אכילת עראי עד שתתגבל לגמרי כדרכה[48]), ובדיעבד אם לא הפריש, מפריש מן הלחם האפוי.[49]
מאחר שהמצוה חלה רק לאחר לישת העיסה, החובה לתרום חלה קיימת גם בשנת השמיטה,ז ואף תבואה שמקורה בהפקר (כגון עני שאסף לקט, שכחה ופאה) ופטורה ממעשר, חייבת בחלה. גם לישת עיסה ממעשר שני בירושלים מחייבת בתרומת חלה.[50] למרות שיש דעות הפוטרות את הלווים מנתינת חלק ממתנות הכהונה (כגון זרוע לחיים וקיבה), הם חייבים בחלה.[51]
שיעור החלה המופרשת
בתורה נאמר ”ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה”, ללא שיעור מדויק כמה החובה להפריש. על כן מן התורה די להפריש כמות כל שהיא. אמנם חז"ל קבעו שני שיעורי הפרשה - אחת לאפיה ביתית כשהעיסה טהורה, ואחת למאפייה עסקית או לכל עיסה שנטמאה:
- עיסה טהורה באפיה ביתית - אחת מעשרים וארבעה מן העיסה (1/24).
- עיסה טמאה או מאפיה עסקית - אחת מארבעים ושמונה מן העיסה (1/48).
- בזמננו, כיון שהעיסות טמאות והחלה אינה נאכלת לכהן, כתב הרמב"ם שמפרישים תמיד רק 1/48, וכך פסק בשולחן ערוך. אולם המנהג כיום הוא כמו שכתב הרמ"א, שלא נותנים כלל חלה לאכילה לשום כהן, גם לא בחו"ל שהחלה מותרת באכילה לכהן טמא (שאינו טמא בטומאת קרי), ולכן נוהגים להפריש רק חתיכה קטנה - "כזית",[52] והספרדים נוהגים להפריש כלשהו.[53]
אף שאין שיעור מקסימלי לגודלה של החתיכה אותה מפרישים לחלה, "האומר כל עיסתי חלה, לא אמר כלום, עד שישייר מקצת" (משנה, מסכת חלה, פרק א', משנה ט').[54]
דיני האדם המפריש
הפרשת חלה נעשית רק על ידי בעל העיסה, או על ידי שלוחו.[55] ההפרשה נעשית רק על ידי מי שחייב במצוות חלה, דהיינו ישראל גדול (מעל גיל 13) ובן דעת (שאינו שוטה הפטור מהמצוות). לכתחילה ההפרשה אינה נעשית על ידי מי שאינו יכול לברך את הברכה, ולכן במקרה שההפרשה נעשית עם ברכה, לא יפריש אדם אילם או כל מי שלא יוכל לברך, ואפילו חרש המדבר ואינו שומע לא יפריש לכתחילה, כי הוא לא יכול לשמוע את ברכת עצמו.[56]
בחוץ לארץ
כמוזכר לעיל, הפרשת חלה מחוץ לארץ ישראל אינה מדאורייתא אלא מדרבנן, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.[57] בראשית התקנה, הדין היה שכאשר ישנו בנמצא כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, אף שכל הכהנים בחוץ לארץ טמאים בטומאת מת מדברי חכמים משום טומאת ארץ העמים, התירו חכמים לתת לו את החלה לאכילה, אף אם הוא רק כהן מוחזק שאינו כהן מיוחס. כאשר אין בנמצא כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, היו מפרישים שתי חלות, אחת נשרפת ואחת נאכלת אף לכהן שטמא בטומאה היוצאת מגופו.[58] לאחר ברכת המוציא לחם מן הארץ הכהן היה מברך ”ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה”.[59]
אמנם עם השנים התקבל מנהג שאף בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת ושורפים אותה, כפי שעושים בהפרשת חלה בארץ ישראל מאז שהפסיקו להקפיד על טומאה וטהרה,[60] אולם באפיית מצות לפסח בחוץ לארץ נחלקו המנהגים, יש מקפידים שמעיסת הבצק עבור מצה שמורה של ליל הסדר תופרש חלה לאכילה (ולא לשריפה) על ידי כהן. מאידך, יש הסוברים שבזמן הזה אין לחלק בין פסח לשאר ימות השנה אלא לעולם אין כהן האוכל את החלה, שכן גם חזקת הכהונה הורעה מאחר שכל אדם המצהיר שהוא כהן נוהג בדיני כהונה.[61]
סדר ההפרשה והברכה
מניחים את העיסה בקערה, מברכים על ההפרשה ומוציאים חתיכת בצק מתוך העיסה. נוהגים שלאחר הברכה אומרים "הרי זו חלה".[62] בראשונים מוזכרים מספר נוסחים לברכה: 'להפריש חלה', 'להפריש תרומה' או 'להפריש חלה תרומה'. הספרדים נוהגים לומר "להפריש חלה תרומה", ומנהג האשכנזים לומר "להפריש חלה" בלבד, ויש מהאשכנזים שמוסיפים "להפריש חלה מן העיסה".[63]
יש להקפיד להשליך את החתיכה המופרשת בדרך כבוד, וכן אין להכניסה לתנור אפייה כי היא עלולה לאסור באכילה את שאר הבצק הנאפה. לדעת הרב מרדכי אליהו יש לעוטפה בשתי שקיות לפני השלכתה לאשפה. ויש אומרים שדי לעוטפה בשקית אחת,[64] ויש שמקפידים לשרפה.
יש הנוהגות לומר תפילה קצרה לאחר הפרשת חלה. להלן דוגמה לנוסח תפילה פופולרי:
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שהמצווה של הפרשת חלה תחשב כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה, ותחשב הרמת החלה שאני מרימה כמו הקרבן שהוקרב על גבי המזבח והתקבל ברצון. וכמו בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה החלה נתונה לכהן והייתה זו לכפרת עוונות, כך תהיה הפרשה זו לכפרת עוונותיי ואז אהיה כאילו נולדתי מחדש נקייה מחטא ועוון ואוכל לקיים מצוות שבת קודש והימים הטובים עם בעלי (וילדינו), להיות ניזונים מקדושת הימים האלה. ובזכות מצוות חלה יהיו ילדינו ניזונים תמיד מידיו של הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו וברוב אהבה. ותקבל מצוות חלה כאילו נתתי מעשר. וכשם שהנני מקיימת מצוות חלה בכל לבי, כך יתעוררו רחמיו של הקדוש ברוך הוא לשמרני מצער וממכאובים כל הימים. אמן[65]
במשך השנים הפרשת החלה קיבלה גוון טקסי הכולל לעיתים אירוע רב משתתפים בו נשים מפרישות חלה כסגולה לפריון, לידה קלה, מציאת בן זוג, או כל עניין אחר. טקסים אלו הפכו לפופולריים ומשתתפות בהם גם נשים שאינן דתיות.[66]
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה תלמודית ערך "הפרשת חלה" כרך י, טור קסג
- אנציקלופדיה תלמודית ערך "חלה", כרך טו, טור רו
קישורים חיצוניים
- הפרשת חלה בקיצור שולחן ערוך
- חלה (מתנות כהונה), ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הערך "חלה", באתר ויקישיבה, מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם
- הפרשת חלה, אתר בית חב"ד
- הרב אליעזר מלמד, דיני הפרשת חלה, באתר פניני הלכה
- מתי מתחייבת העיסה בהפרשת חלה, באתר ישיבת הר ברכה
- הפרשת חלה אתר "ychallah" מקיף את נושא הפרשת חלה
- מהי הפרשת חלה אתר "שמח לנשים" בפירוט מלא על מצוות הפרשת חלה, הלכותיה ואיך קיום ערבי הפרשות חלה נהפך ללהיט בשנים האחרונות
- [https://tablet.otzar.org/#/b/645498/p/1/t/1722582253284/fs/0/start/0/end/0/c
הפרשת חלה למעשה] באתר אוצר החכמה.
- דיני הפרשת חלה
, באתר הידברות 
עפרה אידלמן, החילוניות מחפשות ערוץ לאלקים בטקסי הפרשת חלה, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2015- רבקה נריה-בן שחר, 'סעודת אמֵנים' היא כל כך נשית": ריטואלים שנשים יוצרות ומחדשות לעצמן, מים מדליָו 27, תשע"ו, עמ' 121–151
אכילת תרומת חלה בחו״ל ע״י כהן קטן, סרטון באתר יוטיוב מכון איגוד הכהנים- איך עושים הפרשת חלה?, סרטון באתר יוטיוב ערוץ יהדותון
הערות שוליים
- ^ שיעור זה הוא בנפח. ובמשקל הוא כשני קילוגרם, הכמות המדויקת נתונה במחלוקת ותלויה גם בדקות הקמח.
- ^ ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ו עמוד ב', שם הוזכרה ההשוואה בין בצק שלא הופרשה ממנו חלה לטבל. וכן בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל' עמוד ב' "חולין הטבולין לחלה".
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ג, ודווקא בעיסה שנילושה בארץ ישראל (גם בזמן הזה).
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ה', הלכה ה', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ב'.
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק ב', משנה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ז
- ^ בתלמוד ירושלמי מבואר שהמרגלים -בחזרתם למחנה ישראל- לעגו על משה ואהרן ועסקיהם בתורת חלה אף על פי שאינם נכנסים ארצה (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה' (דפוס וילנא: דף כ"ג, עמוד ב'))
- ^ ספורנו לבמדבר טו כ
- ^ כלי יקר במדבר כו סד
- ^ "בהאי ג"ם אתכפר דוד והאי איהו שיעורא דחלה מ"ג ביצים ותוספת חומש ביצה רמיז וחמישיתו יוסף עליו" - השמטות לספר זהר מהתחלת הטקסט
- ^ מסכת שבת, דף ל"ב עמוד ב'
- ^ השגות למניין המצוות שרש י"ב, כפי שהובא בפירוש "התורה והמצווה" לספרי במדבר טו יט סעיף קטן כד. דבריו מבוססים על דעת רבי יונתן המובאת בספרי. זוהי גם דעת התוספות רי"ד (מובאת בפירושו לתלמוד מסכת קידושין דף נ"ח עמוד ב).
- ^ שו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן רא, מובא בפת"ש יו"ד סימן שכ"ב), וכתב שהשיעור מן התורה הוא 1/24 מהכמות המינימלית המחייבת בהפרשת חלה (קמח בנפח 43.2 ביצים), גם לעיסה גדולה יותר. ומדרבנן מפריש 1/24 גם בעיסות גדולות יותר. בספר הכתב והקבלה (פרשת שלח) האריך לחלוק על דברי הנודע ביהודה. ורדב"ז (על רמב"ם הלכות ביכורים פרק ה הלכה א) כתב שאף שמן התורה העיסה נפטרה בכל שהוא, אבל מצוה כתיקונה לא קיים אלא בכדי נתינה, ושיערו חכמים שיעור נתינה אחד מעשרים וארבעה.
- ^ משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח', תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ז עמוד א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ב' וסעיף ג'.
- ^ הגהת הרמ"א, רמ"א סי' שכב ס"ה, באתר ויקיטקסט, 11/04/2020
- ^ החיד"א, ברכי יוסף
- ^ האריז"ל, ב"בן איש חי" כתב שלפחות פעם בשנה יחמיר כך.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ב', הלכה י"ד
- ^ של"ה חלק א דף שנ"ד ; בכך גם גורמים שלא תשתכח תורת חלה כדינה מישראל
- ^ ש"ך יורה דעה, סימן שכ"ט, סעיף י'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ט, סעיף י'. קמח שנלתת במים קודם טחינתו (פעולה המקובלת בכל ימות השנה מלבד בקמח המיועד לפסח), או שניתן בו מלח שהופק מן המים, כבר הוכשר לקבל טומאה, כך שבדרך כלל לא מצוי קמח שאינו מוכשר לקבל טומאה.
- ^ משנה, מסכת חלה, פרק א', משנה א', ספרי במדבר טו כא, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ד, סעיף א'.
- ^ משנה, מסכת עדיות, פרק א', משנה ב'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ד, סעיף א', כמסקנת הרא"ש בהלכות חלה סימן ב, וראו מחלוקת הטור והבית יוסף בדעתו של הרא"ש להלכה, המובאת כאן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ג עמוד ב'
- ^ כל זה מבואר בהלכות חלה לרא"ש סימן ד, על פי הגמרא בעירובין הנ"ל, ונפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ד, סעיף א'.
- ^ בפירוש המשנה לרמב"ם (מסכת עדויות פרק א משנה ב) כתב שמשקל רביעית מים הוא 27 דרהם (כל דרהם הוא 2.8 גרם, על פי "הידורי המידות" של הרב הדר יהודה מרגולין) שהם 75.6 גרם. ומכיון ששיעור רביעית הוא ביצה וחצי, יוצא אם כן שביצה היא 50 גרם (50=75-25).
- ^ רבי חיים נאה, שחישב את שיטת הרמב"ם על פי דרהם טורקי (עי' בערך כביצה).
- ^ כך שיטת החזון איש שחשש לדברי הצל"ח (פסחים קטז:).
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חלה פרק ב משנה ו: ולא השמיעונו שעור חלה במשקל אלא במדה כמו שאתה רואה. וכל מי שנותן שעור חלה במשקל הרי זה טועה וטעותו ברורה מאד, אלא אם כן רצה לשער בקירוב (בערך) ובמין מסויים (שהרי יש שינויים בין סוגי הקמחים - קמח לבן או מלא, ומין הדגן). כך למשל לפי המדידות שנעשו בקמח רפוי בנפח 2.160 ליטר נמצא משקלו: בקמח חיטה לבן: 1200 גרם. ובקמח חיטה מלא כ-1150 גרם. קמח שעורה מלא: 1050 גרם. כוסמין מלא: 1175 גרם. שיפון מלא: 1040 גרם. ובקמח שיבולת שועל מלא: 890 גרם.
- ^ רמב"ם בפירוש המשנה על עדויות א, ב.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ה, סעיף ב', ובביאור הגר"א שם, ומשנה ברורה, סימן תנ"ז, סעיף קטן ז'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ה, סעיף א'. ובדין צירוף סל "נסתבכו גאוני עולם" (לשון הגר"א בביאורו לשו"ע שם) אם צריך גם נגיעה קלה בין החתיכות בתוך הכלי. ובמשנה ברורה, סימן תנ"ז, סעיף קטן ז' כתב להלכה שאם הכלי גדול, יקרב אותם זה לזה עד שיגעו.
- ^ במשנה, מסכת כלאים, פרק א', משנה א' כתוב "החיטים והזונין אינם כלאים זה בזה, השעורים והשיבולת שועל, הכוסמין והשיפון, אינם כלאים זה בזה". ולכן, בין חמשת מיני הדגן, לא ניתן להפריש מהחיטים על מין אחר, ורק בין שעורים ושיבולת שועל, או כוסמין ושיפון, ניתן להפריש מאחד על השני. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ד, סעיף ב'
- ^ החיטים אינן מצטרפות אלא עם הכוסמין, השעורים מצטרפות עם הכל מלבד עם החיטים, ושאר המינים מצטרפים אחד עם השני. משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ב', כדברי רבי יוחנן בן נורי, וכך פסק הרמב"ם. אולם דעת הרא"ש ששיפון ושבולת שועל לא מצטרפים זה עם זה, וכך נפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ד, סעיף ב'.
- ^ ט"ז יורה דעה, סימן שכ"ד, סעיף ב' ס"ק ב', וחולק על הפרישה.
- ^ משנה, מסכת חלה, פרק א', משנה א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ד, סעיף ב'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ו, סעיף א'
- ^ זו דעת הש"ך בנקודות הכסף על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ו, סעיף א'. אולם לדעת הט"ז שם (ס"ק א'), אם הוא מקפיד על נגיעתן, דין 'מוקף' יתקיים רק אם העיסות ינשכו זו בזו.
- ^ כלומר, פני הבצק יתחילו להתקשות כתוצאה מהאפייה.ספרי במדבר טו כא אות כה.
- ^ במשנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה ו' כתוב "גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשית עד שלא נתגייר, פטור; ומשנתגייר, חייב. רבי עקיבא אומר: הכל הולך אחר הקרימה בתנור". ובתלמוד ירושלמי כתוב שרבי עקיבא חולק רק בעיסה שהיתה של גוי בזמן לישתה. אולם הרמב"ם בפירוש המשנה כתב על פי הספרי הנ"ל, שרבי עקיבא חולק על המשנה.
בנוסף, יש שכתבו שגם לרבי עקיבא הדין כמשנה, ראו פירוש חסדי דוד על התוספתא סוף מסכת חלה. - ^ ר"ש, ריבמ"ץ ורא"ש על משנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה א'. רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ומאירי על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ו עמוד ב' ועוד
- ^ תוספות על מסכת נדה דף ו', עמוד ב'. קרבן העדה ופני משה על הירושלמי בפסחים פרק ג, הלכה ג. ספר התרומה סימן פד.
- ^ כסף משנה ורדב"ז על משנה תורה לרמב"ם ביכורים ח, ב
- ^ כך הבין הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם ביכורים ח, ב, את דברי הרמב"ם. מאירי על קידושין מו, ב.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ז, סעיף ב'.
- ^ בזמן בו היתה טהרה נוהגת, היו מפרישים מן העיסה מיד כי חששו שמא העיסה תיטמא. אולם כיום שממילא העיסה טמאה, עדיף להמתין ולהפריש בסוף, שמא יש כמו גדולה של קמח שהמים לא הגיעו לשם. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ז, סעיף ג'.
- ^ לישה מלאה ("גלגול") בחיטים, ודיבוק ככל האפשר ("טימטום") בשעורים. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ז, סעיף ב'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ז, סעיף ה', ומבואר בחכמת אדם שהפרשה לאחר האפייה היא רק בדיעבד.
- ^ ספרי במדבר טו כא
- ^ ספרי במדבר טו יט סק כ"ד (דפוס "התורה והמצווה")
- ^ רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ה'. יש לציין שהגרש"ז אויערבאך כתב שהמנהג להפריש כזית הוא רק מעיסה גדולה. (שמירת שבת כהלכתה פרק מ"ב הערה מח).
- ^ ברכי יוסף שם
- ^ טעם הדין מבואר בבבלי (חולין קלו:) שמכיון שהתורה כתבה "ראשית עריסותיכם", חובה שישאר חלק שאינו מופרש לחלה, כדי שהחלה תיחשב 'ראשית' ולא תהיה 'הכל'.
- ^ אולם כשברור שבעל העיסה מעוניין שיפרישו בשבילו, זה כאילו הוא מינה שליח, ולכן אם העיסה עלולה להתקלקל לפני שהבעלים יבוא, מותר להפריש. רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ח, סעיף ג'
- ^ משנה, מסכת תרומות, פרק א', משנה א' ומשנה ו.
- ^ משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח', תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ז עמוד א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ב' וסעיף ג'.
- ^ כך הדין בכל חו"ל, אולם בחו"ל הקרוב לארץ ישראל, נחלקו הרמב"ם והרא"ש בדין, שלדעת הרא"ש זה חמור יותר וחובה תמיד להפריש 2 חלות שהאחת נשרפת והשניה נאכלת לכהן הטהור מטומאה היוצאת מגופו. ראו ט"ז על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ד' ס"ק ב', על פי משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח'. ולהלכה, בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ד' פסק כרמב"ם שכל מקום בחו"ל דינו שוה ואין חומרה בחו"ל הקרוב לארץ.
- ^ רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ה', עפ"י רמב"ם סוף הלכות תרומה.
- ^ רמ"א יורה דעה, סימן שכ"ב, סעיף ה'.
- ^ רמ"א שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנ"ז, סעיף ב'.
- ^ ילקוט יוסף יורה דעה סימן שכ"ח, סעיף ו'
- ^ כמובא בש"ך על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכ"ח, סעיף א' סעיף קטן א', ובט"ז שם סעיף קטן א'
- ^ פניני הלכה כשרות א, פרק י"א הלכה ה'.
- ^ ראו אתר הפרשת חלה http://www.ychallah.co.il/html/tfilat_hafrashat_challah.html
- ^ גילי כהן, חיילות בטירונות השתתפו בטקס הפרשת חלה מטעם הרבנות הצבאית, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2015.
| כ"ד מתנות כהונה | ||
|---|---|---|
| עשר מתנות במקדש | בשר חטאת • בשר אשם ודאי • בשר אשם תלוי • בשר זבחי שלמי ציבור • חטאת העוף • לוג שמן של מצורע • שתי הלחם • לחם הפנים • שירי מנחות • שיירי מנחת העומר | |
| ארבע מתנות בירושלים | בכור בהמה טהורה • המורם משלמים (חזה ושוק), והנוסף בתודה (ארבעה לחמים) ואיל נזיר (זרוע בשלה) • ביכורים • עורות קדשי קדשים | |
| עשר מתנות בגבולים | תרומה גדולה • תרומת מעשר • חלה • ראשית הגז • זרוע, לחיים וקיבה • פדיון הבן • פטר חמור • חרמים • שדה אחוזה • גזל הגר | |
| מצוות התלויות בארץ | ||
|---|---|---|
| מתנות כהונה | ביכורים • תרומה גדולה • תרומת מעשר • חלה • ראשית הגז | 
|
| מתנות לוייה | מעשר ראשון | |
| שמיטה ויובל | שמיטה • שמיטת קרקעות • שמיטת כספים • שנת היובל • בתים ושדות בתקופת היובל | |
| מתנות עניים | לקט • שכחה • פאה • פרט • עוללות • מעשר עני | |
| מצוות הקשורות לקדושה | מעשר שני • כלאיים • כלאי הכרם • כלאי זרעים • ערלה • נטע רבעי • חדש | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
26189247חלה (מתנות כהונה)