קל וחומר

קל וחומר (פעמים רבות נכתב כראשי תיבות ק"ו; ברבים–קלים וחמורים) היא המידה הראשונה במידות שהתורה נדרשת בהם. מאפייני המידה הם שכל קולא הכתובה בדבר חמור לומדים שהקולא היא גם בדבר הקל ממנו, וכן להיפך.

מהות המידה

כאשר יש דין מפורש במקום אחד, נלמוד ממנו שכל חומר שיש בו - יש גם במקומות החמורים ממנו; וכל קולא שנמצא בו נלמד ממנו שנוהג גם בדברים הקלים ממנו.

להלן כמה דוגמאות:

• ”ונשבר או מת, אין לי אלא שבורה ומתה גניבה ואבידה מנין? אמרת ק"ו ומה שומר שכר שפטר בו שבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה, שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבידה? וזהו ק"ו שאין עליו תשובה!”. אחרי שמצאנו את החומרא לחייב על גניבה ואבדה אצל שומר שכר הקל, ודאי גם בשואל החמור יותר שהרי חייב בשבור ומתה יש את החומרא הזו.

• ”אמרו להם בית הלל לבית שמאי ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה” בית הלל לומדים שכמו שבשבת (החמור), שאסורה בו מלאכת אוכל נפש לאדם, על כל פנים יש קולא שמותר להקריב קרבנות תמיד ומוסף לה', אם כן בחג (קל) שמותר במלאכת אוכל נפש, קל וחומר שיהיה מותר להקריב קרבן עולה של יחיד.

ק"ו אדם דן מעצמו, אפי' לדעות הראשונים שכל שאר המידות אינם דנים רק אם קבלה מרבו.

יש ק"ו שמתבקש מאליו, 'בכלל מאתים מנה'. בדרך כלל לק"ו יש סברא מסויימת, שכן אם יש לדין הזה חומר סימן שהוא חמור, ואם הדין חמור לא יהא קל מהדין הקל. אך מצינו גם ק"ו שמצד הסברא לא היינו אומרים החומר שבדין הקל רק לעצמו, ולא היינו אומרים אותו על הדין החמור, אך אומרים את זה מדין ק"ו. דוגמא לדבר: ”תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו” (בבא מציעא ג' א'). כאן בדין החמור (העדאת עדים) לא הודה הנאשם במקצת.

לפעמים, "מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב ליה קרא". זה אפילו בדבר פשוט המתבקש מאליו, לדוגמא: ”ולשמעינן משקין הבאין מחמת שרץ וכ"ש משקין הבאין מחמת כלי? מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא” (פסחים יח:), הק"ו כאן הוא מהנקראים 'בכלל מאתים מנה'. גם רבותינו הראשונים אומרים על ק"ו מסויימים הכלל הזה.

הגבלות

הוכחה

אם נמצא דבר הדומה לדבר הלמד (כלומר מה שאיליו אנחנו רוצים ללמוד את הדין) ובכל זאת אין בו את הדין שאנחנו רוצים ללמוד, זה מבטל את הקל וחומר. בדרך כלל זה נכתב בלשון חז"ל "דבר פלוני יוכיח שהוא כך וכך ואינו כך וכך" לדוגמה, במסכת קידושין ”ובעלה - מלמד שנקנית בביאה. והלא דין הוא, ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה. אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה”.כלומר רצו ללמוד קניין אשה בקל וחומר מקניין יבמה. אבל דחו את הקל וחומר בטענה שגם אמה עבריה דומה לאשה בכך שנקנית בכסף כמוה ובכל זאת לא נקנית בביאה כמו יבמה.

פירכא

כאשר מוצאים בדבר המלמד דבר חמור יותר מהדבר שרוצים ללמוד אליו חומרא, או להיפך זה נקרא קל וחומר פריכא, דרך הפירכא בלשון חז"ל "מה ל... שכן... תאמר ב... שכן...".
דוגמה: ”מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף, תאמר בזו שאינה יוצאה בכסף” והכוונה, אם ראית את הקולא שניקנית בכסף באמה העבריה מה לך ללמוד ממנה "מה לה ולזה"? הרי היא יוצאה בכסף (קולא) תאמר את זה גם באישה שאינה יוצאה בכסף?"

סוגי פירכא

על פי דברי התוספות, יש הבדל אם הפירכא היא סברא כלומר שמסתבר שהדבר הלמד ראוי להיות קל יותר ולכן אי אפשר להחמיר בו. למקרה שהפירכא היא פירכא הכתובה, כלומר שמצאנו בו דין קל יותר. ההבדל הוא במקרה שהקל וחומר הוא על ידי דין קל שנמצא במלמד, ואילו בלמד חמור.

אם הפירכא היא מסברא לבד אנחנו עושים קל וחומר. למשל לימוד קרן שחייבת נזק שלם בחצר הניזק לדעת רבי טרפון. אומרים אם שן ורגל הקלים שפטורים ברשות הרבים חייבים נזק שלם בחצר הניזק קרן שהיא חמורה ודאי תהיה חייבת נזק שלם. ואי אפשר לומר שקרן קלה יותר בגלל שזה לא היזק מצוי כמו שן ורגל ולכן זה סיבה לפטור מחצי נזק. שהרי גם ברשות הרבים היה צריך לפטור אותה בגלל זה. ואם כן "כל זה אכניס בקל וחומר" ומה שן ורגל שאפילו שמצוי נזקם פטורים ברשות הרבים, מוכח שהותרה מקילה בהם ובלכ זאת חייבים נזק שלם בחצר הניזק. קרן שהתורה החמירה בה שחייבת ברשות הרבים אפילו שאינה מצויה כל כך ודאי שתחמיר עליה ברשות הניזק.

אמנם אם הפירכא היא מכוח דין שמצאנו בלמד לא אומרים כך. למשל לימוד אשה שנקנית בכסף בקל וחומר מאמה עברייה. אם אמה עבריה שלא נקנית בביא נקנית בכסף אישה שנקנית בביאה כל שכן. ואומרים פירכא שהרי אמה עברייה יוצאת בכסף כלומר שקל יותר לפעול בה קניינים שהרי הוצאתה בכסף שאינו מועיל באישה. ואין אומרים שאדרבה אנחנו רואים שהתורה החמירה בה שאפילו שיוצאת בכסף לא נקנית בביאה. כי כשהחומרא היא בדין אנחנו אומרים שמצאנו שהתורה החמירה בו ולא מחשיבים את הקולא יותר מאת החומרא.

דיו

ערך מורחב – דיו

כאשר הדין שאותו אנחנו לומדים מהדבר הקל הוא בכמות מסויימת, אין ללמוד לדבר החמור דין בכמות גדולה יותר. אפילו אם מצד הסברא היה נראה ללמוד כן. כלל זה נקרא בלשון חז"ל "דיו לבא מן הדין להיות כנידון" כלומר מה שאנחנו לומדים אליו מכח הדין (קל וחומר) לא יהיה יותר מהדבר שממנו למדו. דוגמה המובאת בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ה עמוד א'): ואביה הלא ירוק ירק בפניה קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנידון. כלומר אף על פי שהיה ראוי שתיכלם מפני השכינה ארבעה עשר יום לא תיסגר אל שבעת ימים כמו שאם אביה ירק בפניה תיכלם שבעת ימים.

קלים וחמורים בתורה

במדרש רבה נאמר בשם רבי ישמעאל שיש עשרה מקומות בתורה (כולל כל התנ"ך) שהפסוק משתמש במידת קל וחומר.

• ”הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב” (ספר בראשית, פרק מ"ד, פסוק ח').
• ”הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים” (ספר שמות, פרק ו', פסוק י"ב).
• ”ויאמר ה' אל משה ואביה הלא ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף” (ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק י"ד).
• ”כי אנכי ידעתי את מרייך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי” (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ז).
• ”ויאמרו אנשי דוד אליו, הנה אנחנו פה ביהודה יראים, ואף כי נלך קעילה אל מערכות פלשתים” (ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק ג').
• ”כי את רגלים רצתה - וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים?” (ספר ירמיהו, פרק י"ב, פסוק ה').
• ”ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן?” (שם).
• ”הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה, אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה?” (ספר יחזקאל, פרק ט"ו, פסוק ה').
• ”הן צדיק בארץ ישולם, אף כי רשע וחוטא” (ספר משלי, פרק י"א, פסוק ל"א).

המהרז"ו בפירושו למדרש מקשה, שיש עוד ארבעים ק"ו שכתובים במקרא ולא הוזכרו. הוא מתרץ ומביא שכך תירץ גם היפה תואר שכל הק"ו שהובאו במדרש הם דברים שהק"ו בא כדי לנצח את הדעה שכנגד אבל אם גם בלי הק"ו כל אדם יסכים לטענה והק"ו בא כדי להדגיש את העניין, המדרש לא הזכיר אותו. עם זאת הוא הקשה הרי הק"ו "הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה וגו'" לא נדרש כדי להוכיח את הדבר שהרי כולם יודעים שעץ הגפן לא ראוי למלאכה. ועל זה הביא שבעל יפה תואר טען שתלמיד טועה הכניסו למדרש. והמהרז"ו כתב שכדי להשלים לעשרה ק"ו יש לצרף את הקל וחומר מסוף ספר נחמיה:”הלוא על אלה חטא שלמה מלך ישראל, ובגוים הרבים לא היה מלך כמהו, ואהוב לא-להיו היה ויתנהו א-להים מלך על כל ישראל, גם אותו החטיאו הנשים הנכריות. ולכם הנשמע לעשת את כל הרעה הגדולה הזאת למעל באלהינו להשיב נשים נכריות” (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוקים כ"ו-כ"ז)

לקריאה נוספת

משה שחר, קונטרס קל וחומר דמשה, בני ברק תשס"ג.

הערות שוליים

מניח תבנית זו מצהיר על היותו בעל הזכויות
של טקסט זה לפני הופעתו בערך זה

ולמרות שקיים טקסט זהה או דומה בוויקיפדיה.