מלחמת מכמש
| תאריך | 1004 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | דוד וגולית | |||||||||||||||||
| מקום | מכמש | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יהודי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת מכמש היא מלחמה המתוארת בתנ"ך, בספר שמואל א' בפרקים י"ג-י"ד. זוהי המלחמה הראשונה בתנ"ך שבה נלחם צבא קבע עברי בפיקודו של מלך כנגד צבא זר. לפי המתואר, ניצח צבא ישראל, שבשורותיו היו מאות רגלים חמושים בחימוש מאולתר בלבד, את צבא פלשתים שמנה אלפי פרשים ורכב, מלבד הרגלים. הניצחון במלחמה התחולל בזכותו של יהונתן בן שאול, שבידו נתן ה' את פלישתים, ויצר אפקט בהלה בקרבם.
רקע וסדר הכוחות
לאחר מינוי שאול למלך על ישראל, לא רצה שאול לצאת למלחמה עד לאחר השנה הראשונה למלכותו, ולכן שילח את העם לאוהליו, והשאיר עימו צבא שמנה 3,000 לוחמים כדי שגם בשעת שלום לא יוותר לבדו בלי חיילים[1]. הצבא חולק לשתי קבוצות - האחת מנתה 2,000 לוחמים, מפקדה היה המלך שאול והיא הוצבה במכמש והר בית א-ל. הקבוצה השנייה בפיקודו של יונתן בן שאול - מנתה 1,000 לוחמים והוצבה בגבעת בנימין.
הפעולה המלחמתית שפתחה את המלחמה הייתה התנקשות של יונתן בנציב פלשתים שהוצב בגבע בנימין, עיר בשטח שבטו של שאול, הריגת הנציב הייתה ללא ידיעת שאול[2] . ההתגרות נחשבה להכרזת מלחמה, וצבאות גויסו משני הצדדים, אולם כאשר ראו הישראלים את סדר הכוחות הפלישתי - שכלל 30,000 רכב, 6,000 פרשים, "עם כחול אשר על שפת הים לרוב" ואף יהודים שהיו תחת שלטון הפלשתים והוכרחו להצטרף למלחמה נגד שאול ואנשיו[3] - נסוגו אנשי צבא ישראל ובהם גם רבים מאנשי צבא הקבע. באותה תקופה לא היו לישראלים כלל חרבות או חניתות מקצועיות, משום שהפלישתים העבירו את כל חרשי הברזל מהארץ[4], ועל כן כלי הנשק היחידים (מלבד שתי חרבות שהיו בידי המלך שאול ובנו יונתן שהגיעו לידם על ידי נס [5]) היו כלי עבודה חקלאית, כמו את או מחרשה, שהוסבו לשימוש צבאי.
הישראלים, אם כן, נסוגו מההר מזרחה, בזמן שהפלשתים עלו אל ההר ונאספו במכמש.
המתנת שאול לשמואל הנביא
בזמן שהכוחות הפלשתים נאספו לקרב, נעצר שאול בגלגל - יישוב הממוקם הרחק מזרחה, סמוך לנהר הירדן - ושם המתין לבואו של שמואל הנביא, שהבטיח להגיע אחרי שבעה ימי המתנה על מנת להקריב קרבנות לה' ולתת הוראות למלך החדש. בזמן ההמתנה המשיכה העריקה מן המחנה, עד שביום השביעי החליט שאול כי אי אפשר להתעכב עוד והקריב את הקרבנות, כשבכוונתו לצאת מיד לאחר מכן לקרב.
שמואל, שהגיע מיד לאחר הקרבת הקרבנות, הוכיח את שאול על כך שלא קיים את ציוויו, והודיע לו על עונשו - העברת המלוכה ממנו אל אדם אחר.
לאחר מכן פקד שאול על מי שנותר בפיקודו, כ-600 לוחמים בלבד, לעלות אחריו לגבע מול מכמש. הפלשתים מולו, פיצלו את כוחותיהם לשלושה ראשים, כשמטרתם הייתה להשחית את הארץ ולפגוע בכפרים ובתושבים.
מעשה יונתן ונערו
יונתן בן שאול היה באותה עת עם נושא כליו מול מכמש. ביחד עם הנער, הוא ערך בחינה של מצבם הפסיכולוגי של הפלשתים - הוא פסע בוואדי תלול בשעה שחיילים פלשתים חנו בראש הצוק. הנחתו של יונתן הייתה כי אם הפלשתים יראו תוקפנות וירדו אל הוואדי על מנת לפגוע בהם, סימן שהם בעלי מוטיבציה חזקה, אבל אם הפלשתים ידרשו מהישראלים הפוסעים בוואדי לעלות אל הצוק - סימן שהם בטוחים בעצמם יתר על המידה וכתוצאה מכך יש בקרבם שאננות והאלוקים יעזור ליונתן ונערו לנצח אותם. הפלשתים אכן ביקשו מיונתן לטפס אליהם, גם המעשה הזה היה ללא ידיעת שאול.
כשהגיע יונתן אל ראש הצוק, החל להכות את הפלשתים בחרבו, בסיוע נושא הכלים. התקיפה המפתיעה והאגרסיבית גרמה לחרדה במחנה פלשתים, והם החלו לנוס. את המנוסה זיהו אנשי שאול, ניצלו את המצב והחלו לרדוף אחר הפלשתים. לאחר בריחת הפלישתים הצטרפו לעזרת שאול אותם יהודים שהיו במחנה פלישתים, וגם יהודים שהתחבאו בהר אפרים[6].
שאול החליט לנצל את המנוסה הפלשתית, והשביע את הלוחמים לשמור על יום צום - על מנת שהלוחמים יקדישו את כל כולם למלחמה, ולא יעצרו אפילו כדי לאכול. הפקודה החריגה לא הייתה ידועה ליונתן, שבמהלך המרדף טעם מעט דבש, וכאשר העירו ליונתן בעקבות השבועה, יונתן הגיב ששבועה זו לא טובה. בתום חלקו הראשון של המרדף, הלוחמים הרעבים עצרו על מנת לאכול מן השלל - בהמות המשא הפלשתיות שנותרו מאחור - ועשו זאת בתחילה שלא על פי הלכות השחיטה, עד ששאול עצר אותם וניהל את הזבח באופן הראוי.
הגרלת יונתן
שאול רצה להמשיך את המרדף גם בלילה, אולם כאשר ניסה לשאול על כך את ה' באורים ובתומים, הוא לא נענה. הוא חשד שהסיבה לכך היא שמישהו אכל במהלך היום למרות השבועה. כדי לזהות את הפושע בוצעה הגרלה, שבה עלה יונתן בן שאול - ועל פי ההתחייבות בפני העם שהעולה בהגרלה יומת, רצה שאול להמית את יונתן. רק בדרישת העם בוטל המעשה.
תוצאות המלחמה
בעקבות המלחמה התבססה מלכותו של שאול בהר, והפלשתים נסוגו באופן מלא אל השפלה. למעשה, התבוסה הייתה מלאה והמצב נותר בעינו עד המלחמה כנגד הפלשתים בהר הגלבוע, שנערכה בסוף ימי שאול, ובה מצא את מותו.
שחזור המערכה במלחמת העולם הראשונה
במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ולאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בסוף 1917, עבר קו החזית בין הכוחות הבריטיים לכוחות העות'מאנים בין ירושלים לרמאללה, ובסמוך לאזור המערכה העתיקה. בפברואר 1918, פקד הגנרל אלנבי על הדיוויזיה ה־60 הבריטית להתקדם לעבר יריחו. צעד מקדים לקראת ההתקפה היה כיבוש הכפר מכמס. אחד ממפקדי המשנה הבריטיים זיהה את הדמיון בין היישוב הערבי ליישוב העתיק מכמש המוזכר בקרב זה, והציע למפקדו לנסות לפעול באופן דומה ליהונתן בקרב הקדום - איגוף מפתיע באמצעות כח קטן. כח סיור שנשלח לבדוק את האזור מצא נקודה שהתאימה לסיפור המקראי, שהייתה בה נוכחות צבאית עות'מאנית חלשה. המפקד הבריטי שלח פלוגה שחצתה בחשאי את נחל מכמש, הכתה את הכח העות'מאני הקטן שעמד בדרכה, והשתלטה על הרמה ממזרח למכמס, הגבוהה מהכפר ושולטת עליו. בעקבות התקפה זו התמוטט מערך ההגנה העות'מאני באזור, והכפר נכבש במהירות ובמחיר נמוך.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- לאדיסלאס פאראגו (הוצאת מערכות 1956), מלחמת מכמש - מלחמת המוחות, באתר "דעת"
הערות שוליים
25578015מלחמת מכמש