בית הורדוס
 | |
| אילן יוחסין חלקי של בית הורדוס | |
| מדינה | האימפריה הרומית |
|---|---|
| תארים |
מושל אדום אפוטרופוס על יהודה מלך יהודה אתנארכוס טטראכוס מלך כלקיס |
| מייסד | אנטיפטרוס האדומי |
| השליט האחרון | אגריפס השני |
| תקופת השושלת | 63 לפנה"ס – 92 (כ־155 שנים) |
| אתניות | יהודית-אדומית |
בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת ג'תשל"ג (37 לפנה"ס) וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת ג'תתנ"ב (92 לספירה).
לפי המסורת היהודית מלכות בית הורדוס התקיימה בפני בית המקדש השני במשך 103 שנים האחרונות של בית המקדש[1].
השליטים לבית הורדוס
לאחר מותו של הורדוס, החלו בקרב העם ביהודה מהומות ומרידות שהעלו את הדרישה להוריד את נטל המיסים הכבד שהטיל הורדוס וקראו לשיקום המוסדות היהודיים במדינה. מרידות אלו עיכבו את יציאתו של ארכלאוס, בנו של הורדוס, לרומא כדי לאשר את צוואתו של אביו על ידי הקיסר הרומאי אוגוסטוס. חוסר השקט ששרר בפרובינקיה יהודה חרה לרומאים, שהחליטו לבסוף להסדיר את המהומות בכוחות עצמם וליטול את התואר "מלך" מילדיו של הורדוס. תחת התואר "מלך", העניקו הרומאים לילדיו של הורדוס את התארים הנחותים יותר "אתנארכוס" ("נשיא העם" לארכלאוס), ו"טטרארכוס" (להורדוס אנטיפס ולפיליפוס), וזאת עד שיוכיחו את זכאותם לתואר הנכבד על ידי דיכוי המהומות שהתרחשו בארצם. ממלכתו של הורדוס חולקה למעשה בין שלושת בניו, והפכה לפרובינציה בשלטון רומי, שנציבי המשנה שלה הם בניו ויורשיו של הורדוס.
שלטונם של בניו של הורדוס במחוזותיהם לא האריך ימים. בשנת ג'תשע"ו (6 לספירה), עלו נציגי העם לרומא, להתלונן בפני הקיסר על שחיתותו ומוסרו הירוד של ארכלאוס ששלט בעיקר שטחה של ממלכת אביו - יהודה, שומרון ואדום. קובלנה זו לא הייתה הראשונה, ובעקבותיה הודח ארכלאוס מהשלטון, הוגלה לגאליה והשלטון במחוזו הועבר לידי נציב רומי.
הורדוס אנטיפס, ששלט באזור הגליל ועבר הירדן ובנה את טבריה וציפורי, הוגלה גם הוא מהארץ על ידי הרומים וזאת בעקבות חילוקי דעות פוליטיים שנתגלעו בינו ובין השלטון ברומא.
בנו השלישי של הורדוס, פיליפוס, היה היחיד מבין בניו של הורדוס שנשאר שליט על מחוזו (הבשן) עד למותו. פיליפוס, שהיה חשוך ילדים, הוריש את השלטון לאחר מותו לאחיינו אגריפס הראשון (נכדו של הורדוס), אשר, לאחר תקופת שקט פוליטי מתמשכת, זכה לקבל חזרה את התואר "מלך" מידי הרומאים.
אגריפס הצליח לאחד תחתיו בתקופת כהונתו את הממלכה הגדולה של סבו, שיחזר את קיום המצוות כמו קריאת הקהל בבית המקדש, וחיזק את קשרי המדינה עם האימפריה הרומית.
לאחר מותו של אגריפס ירש אותו בנו אגריפס השני. אולם בשל גילו הצעיר, סירב הקיסר הרומאי קלאודיוס למסור לו את כל ממלכתו העצומה של אביו. הוא החל יורש צעד אחר צעד את ממלכת אביו, החל בהרי הלבנון וכלה בשלטון הפיזי והפוליטי בירושלים. בתקופת המרד הגדול ניסה אגריפס השני להניא את היהודים ממרידותיהם, אך הוא נכשל במטרתו זו והצטרף לבסוף למסעי המלחמה של אספסיאנוס כנגד היהודים בגליל ובגולן. ממלכתו של אגריפס השני הייתה נוכרית בעיקרה, והיהודים היוו בה מיעוט.
לאחר שוך המרד וחורבן הבית, קיבל אגריפס השני מאספסיאנוס נחלה בצפון ארץ ישראל, עליה מלך עד למותו בשנת ג'תתנ"ב 92. אגריפס השני היה אחרון השליטים לבית הורדוס, ואחרון המלכים בעלי זיקה לבית חשמונאי ששלט ביהודה.
רוב הידוע לנו על תולדות בית הורדוס לקוח מכתביו של יוסף בן מתתיהו, שכתב על כך בפרוטרוט ואף הקפיד להסביר מדוע:
"אין כל תועלת ברוב-עם, אף לא בכל כוח אחר, מאלה המצויים אצל בני-אדם, חוץ מדרכי חסידות כלפי הא-לוהות - אם בניו של הורדוס, שרבים היו, נדמו בתוך מאה שנה, חוץ ממעטים.
הכרת אסונם של אלה עלולה להחזיר למוטב את המין האנושי."[2]
| בית הורדוס - טבלה חלקית | |||
|---|---|---|---|
| השליט | שנות חיים | שנות שלטון | הערות |
| הורדוס | 74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס | 37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס | מייסד השושלת |
| ארכלאוס | 23 לפנה"ס - 16 לספירה | 4 לפנה"ס - 6 לספירה | בנו של הורדוס, לא הוכר כמלך על ידי הרומאים, אלא כ"אתנארכוס" - נשיא העם. שלט על יהודה, שומרון ואדום. הוגלה על ידי הרומאים |
| הורדוס אנטיפס | 20 לפנה"ס - ? | 4 לפנה"ס - 39 לספירה | בנו של הורדוס, היה טטרארך הגליל ועבר הירדן וכפוף לאחיו ארכלאוס. הוגלה על ידי הרומאים ומת בספרד |
| פיליפוס | ? - 34 לספירה | 4 לפנה"ס - 34 לספירה | בנו של הורדוס. טטרארך הבשן שהיה כפוף לאחיו ארכלאוס. לאחר מותו ירש אותו אחיינו יוליוס אגריפס |
| אגריפס הראשון | 10 לפנה"ס - 44 לספירה | 37 לספירה - 44 לספירה | נכדו של הורדוס (בנו של אריסטובולוס), ירש תחילה את דודו פיליפוס כמלך ובשלב מאוחר יותר את ממלכת סבו |
| אגריפס השני | 27 - 92 לספירה | 48 - 92 לספירה | נינו של הורדוס, בנו של יוליוס אגריפס. לאחר חורבן יהודה בשנת 70 המשיך לשלוט בטריטוריות בצפון ארץ ישראל |
גלות אדום
ישנם חוקרים הסבורים ש"בזכותו" של הורדוס נקראת הגלות האחרונה "גלות אדום", וחורבן הבית על ידי הרומאים נחשבת לחורבן על ידי אדום, אף על פי שלכאורה אין קשר ממשי בין הרומאים לבין זרעו של עשו האדומי. אלא הורדוס האדומי (במובן ריאלי) הוא אשר גרר את הרומאים להתערב בממשל בישראל, ובסופו של דבר הוא גרם לכך שהבית השני נחרב, בטלה המלוכה מישראל ועם ישראל יצא לגלות הארוכה שבמידה מסוימת הוא עדיין לא שב ממנה, ולכן החורבן והגלות מתייחסים לאדום.[3]
לקריאה נוספת
- Nikos Kokkinos, The Herodian Dynasty: Origins, Role in Society and Eclipse (Journal for the Study of the Pseudepigrapha Supplement Series 30). Sheffield: Sheffield Academic Press, 1998, 518 pp.[4]
- מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991: בית הורדוס והקיסרות הרומית לאחר מות הורדוס, עמ' 232–245.
קישורים חיצוניים
- יוסף פורת, הפיתוח החקלאי של האזורים השחונים בימי בית הורדוס – המשכיות או חידושים, קתדרה 53, ספטמבר 1989, עמ' 23-13
שושלת הורדוס (37 לפנה"ס-100 לספה"נ), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט' . מלכות הורדוס עצמה החלה ב-37 לפנה"ס כך שחשבון הגמרא מתיישב מבחינה היסטורית אם נאמר שהוא מדבר על הריגת הנצר האחרון לבית חשמונאי אריסטובולוס השלישי על ידי הורדוס בסוכות של תחילת שנת ג'תשכ"ז (35 לפנה"ס) ולכן זה נחשב שאז התחילה מלכות בית הורדוס. ולא על המלכת הורדוס עצמו על ידי הרומאים שהייתה ב37 לפנה"ס.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ג, סעיפים 128-127.
- ^ ראו סוגיא תלמודית על כך בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו' עמוד א'.
- ^ ביקורת: אריה כשר, קווים לדמותה ולמוצאה של השושלת ההרודיינית, קתדרה 103, עמ' 184-165
| המלכים והשליטים מבית הורדוס |
|---|
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה |
| הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39) פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92) |
35984224בית הורדוס