דברי דוד האחרונים

דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים
	א וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד, הָאַחֲרֹנִים: נְאֻם דָּוִד בֶּן-יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל--מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב, וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. ב רוּחַ ה', דִּבֶּר-בִּי; וּמִלָּתוֹ, עַל-לְשׁוֹנִי. ג אָמַר אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל: מוֹשֵׁל, בָּאָדָם--צַדִּיק, מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים. ד וּכְאוֹר בֹּקֶר, יִזְרַח-שָׁמֶשׁ; בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ. ה כִּי-לֹא-כֵן בֵּיתִי, עִם-קֵל: כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי, עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה--כִּי-כָל-יִשְׁעִי וְכָל-חֵפֶץ, כִּי-לֹא יַצְמִיחַ. ו וּבְלִיַּעַל, כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם: כִּי-לֹא בְיָד, יִקָּחוּ. ז וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם, יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית; וּבָאֵשׁ, שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת.
	שמואל ב' כ"ג, א'-ז'

דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים היא שירה בת שבעה פסוקים המופיעה בספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוקים א'-ז', בה מספר דוד בגוף ראשון על התגלות ה' בדברו אליו. בשירה זו הובטחה "ברית עולם" בין דוד וזרעו לבין השם.

מבנה השירה ואמצעים ספרותיים

השיר בנוי ממשלים וקיימות חזרות של מילים. מספר מילים מקשרות בין שירה זו לשירת דוד המופיעה בפרק הקודם.

כותרת המזמור

בכותרת הפתיחה: "דִּבְרֵי דָוִד, הָאַחֲרֹנִים" רואים חז"ל את ההבדל בין שירת דוד המופיעה בספר שמואל ב', פרק כ"ב לבין שירה זו כאחרונה המיוחסת לדוד.^[1]

שיר זה הוא מעין צוואה של דוד לפני לכתו. הרעיון המרכזי בשיר הוא ששליט צדיק אשר הולך בדרכי ה', מביא עמו ברכה. לכן ה' כרת עם דוד ברית, ומצד שני למתנגדיו צפוי סוף רע.^[2] נוסחת הפתיחה של השירה אופיינית לכותרות נבואה: " נְאֻם דָּוִד בֶּן-יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל--מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב, וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל"^[3]. דוד מעיד על עצמו כי רוח ה' דיברה בו. התבנית 'נְאֻם' הבאה בפתיחת השיר באה להורות כי דוד הוא הדובר בשיר. המילה " נְאֻם" פירושה דברי נבואה, והיא נוסחת פתיחה המעידה על כך שהדובר נבחר על ידי ה' להעביר את דברו. הדבר מעיד על מעמדו הגבוה של הדובר. כך גם מעיד על עצמו דוד בשירה, בפסוק א': "הֻקַם עָל--מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב", על פי ה', 'הֻקַם' למעמד גבוה. רלב"ג פירש: "והוא מעלת כיסא המלוכה".

מקבילות בתנ"ך

לשון דומה בשירה זו, נוקט הכתוב בשירת חנה בספר שמואל ב', פרק ב'. השורש י-ש-ע והמילה 'צוּר' מופיעים בשני הכתובים. השירה הראשונה בספר שמואל היא שירת חנה והשירה החותמת את הספר היא 'דברי דוד האחרונים'.^[4]