אורים ותומים

האורים והתומים הוא גוויל עם השם המפורש שהונח בדרך קבע בתוך החושן שלבש הכהן הגדול על חזהו (לדעה אחרת, אבני החושן עצמם נקראים כן), והביאו לקבלת מסרים מה' בתשובה לשאלות. אופיים של פריטים אלו וצורת קבלת התשובות אינם מפורשים בתנ"ך. האורים והתומים ואפשרות השימוש בהם מוזכרים כבר בתורה, ומקרים של שימוש בהם מוזכרים בתנ"ך, בעיקר בתקופת השופטים והמלכים הראשונים. לאחר תקופת דוד, הם אינם מוזכרים, מלבד אזכור מאוחר שלהם בתקופת עזרא ונחמיה.

שמותם

בתלמוד מסכת יומא מובא הפירוש על השם "אורים ותומים" ”למה נקרא שמן אורים ותומים. אורים שמאירין את דבריהן (כלומר, מפרשים ומבארים את תשובותיהם), תומים שמשלימין את דבריהן (מלשון תם-שלם. כלומר, דבריהם תמיד מתקיימים ונשלמים) .” ( דף ע"ג עמוד ב').

לדעת רש"י במסכת ברכות (דף ד' עמוד א'), מה שנאמר בספר שמואל ב', פרק כ', פסוק כ"ג "ובניה בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי" הכוונה היא על האורים והתומים, הגמרא בברכות מסבירה שהסיבה שהם נקראים כך הוא "כרתי שכורתים דבריהם פלתי שמופלאים בדבריהם".

מהותם

המסר הועבר באמצעות החושן, שבו נקבעו אבנים יקרות, ובהן היו שמות שבטי ישראל חרוטים או בולטים. האבנים נתנו תשובות מילוליות בהבלטה או הארה של אותיות, (למשל בפירוש חז"ל לספר שמואל א', א' י"ג). לפי דעה זו "אורים ותומים" הם גווילים קטנים עם השם המפורש, שהושמו בתוך קפלי החושן של הכהן הגדול, וגרמו לאותיות מסוימות שעל אבני החושן לזרוח, לאחר שאילת השאלה של הכהן, כתשובה מה'. לדעת הרמב"ם כלל לא היו גווילים, אלא אבני החושן עצמן נקראו "אורים ותומים".

האזכור בתנ"ך

האזכור הראשון של "אורים ותומים" בתנ"ך מופיע בציווי לאהרן הכהן לשאת את האורים והתומים על חזהו כששירת בתפקיד הכהן הגדול. ”וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד” (ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל').

בעקבות מותם של אהרן ומשה, הונחה יהושע, המנהיג החדש, ללכת לכהן הגדול לקבלת ייעוץ ה"אורים ותומים" כאשר היה חפץ בעצת ה'. זאת בניגוד למשה שלפי התנ"ך דיבר אליו ה' בצורה ישירה.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה:

— (ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוקים י"ח-כ"א)

בספר שמואל (א, י"ד) מסופר שכאשר באה חנה – אימו העקרה של שמואל הנביא – למשכן להתפלל על בן, והרבתה להתפלל מבלי שקולה יישמע, אמר לה עלי: "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך". לפי פירוש הגר"א, כאשר ראה עלי שחנה מתנהגת באופן מוזר, שאל לגביה באורים ותומים, והאותיות ה כ ר ש התנוצצו והוא במקום לפענח "כְּשָׂרָה" (כלומר עקרה כמו שרה) פענח "שִׁכֹּרָה".

לא תמיד היו האורים עונים. כך מסופר פעמיים כי שאול המלך ניסה לשאול באורים ותומים ולא נענה, בשתי הפעמים הדבר היה בהקשר מלחמתי כנגד פלשתים. במלחמת מכמש שאול שאל האם להמשיך במלחמה ולא קיבל תשובה.

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל? וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא

— ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק ל"ז

לפני מלחמת הגלבוע שבה נהרג הוא ניסה לברר את העתיד,

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּ-ה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם

— ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ו'

דבר שגרם לו לפנות לבעלת האוב. מסתבר אם כן, שהתשובה לא הייתה אוטומטית וטכנית, אלא תלויה במעשיו של האדם. במלחמת מכמש כאשר ניסו ללכוד את האשם לשתיקת האורים ותומים נתפס יהונתן.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ

— ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק מ"א

. מאוחר יותר מסופר על דוד המלך ששאל באפוד של אביתר הכהן, האם אנשי קעילה שהיו משבטו יסגירו אותו ונענה שהם יסגירו אותו וששאול ירד, ובעקבות כך ברח. בפעם השנייה שאל דוד באורים ותומים לאחר שגדוד עמלק שבה את נשותיהן ובניהם; שאלתו הייתה האם לרדוף אחריהם

אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ?

ולפי התשובה שקיבל,

רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל

, הוא דלק אחר העמלקים והצליח להציל את כולם. ההתייחסות המוסכמת האחרונה בתנ"ך בקשר לאורים והתומים הייתה בעזרא ונחמיה כאשר בית המקדש ומנהגי העבודה בבית המקדש הושבו על כנם בבית שני. נכתב שם כי אלו שאין ביכולתם להוכיח את שורשיהם ככהנים יצטרכו לחכות לבואו של הכהן עם האורים והתומים לזהות את הכהנים האמיתיים:

וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים

— ספר עזרא, פרק ב', פסוק ס"ג, ודומה לו בנחמיה, ז', ס"ה

.

במסכת סוטה מבוארת כוונת הפסוקים הללו ”כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח עמוד ב').

סיום השימוש בהם

במסכת סוטה נכתב ”משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים”, בגמרא ביאר רב הונא שהכונה לשמואל הנביא ודוד המלך אך הגמרא מביאה ברייתא בה נכתב ”משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים” לכן מבאר רב נחמן בר יצחק שהכונה להוציא את הנביאים האחרונים חגי, זכריה ומלאכי שהיו לאחר חורבן בית המקדש הראשון, גם במסכת יומא מובא חמשה דברים שהיו במקדש הראשון ונעדרו מהמקדש שני ואחד מהם אלו האורים ותומים.

תוספות ביומא מבארים שהיו אורים ותומים כל ימי בית המקדש השני שאם לא כן היה הכהן גדול מחוסר בגדים, אלא שאי אפשר היה להישאל בהם.

ראו גם

• חושן
• רוח הקודש
• עתידנות

קישורים חיצוניים

• אורים ותומים, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• אורים ותומים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• רשימת מאמרים על האורים והתומים באתר רמב"י

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24893024אורים ותומים