שבע בן בכרי
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, היה איש משבט בנימין שמרד בדוד המלך, וקרא לשבטי ישראל להינתק ממלכת דוד שנתמכה בידי שבט יהודה, וזאת לאחר שדוד שב לירושלים אחרי דיכוי מרד אבשלום (שמואל ב פרק כ). כינויו "בן בכרי" - רומז אולי לייחוסו לבכר, בנו של בנימין.
בעקבות מרידתו, שלח דוד את עמשא בן יתר בראש צבא שבט יהודה, אך זה התמהמה במשימתו, ולכן נדרש דוד לקרוא את אבישי בן צרויה למשימה זו. בגבעון פגש בהם שר הצבא יואב בן צרויה, והוביל את הכוח אבל בית מעכה, שם מצא שבע מקלט. אנשי יהודה צרו על העיר. כדי להימנע מהרס העיר, אישה חכמה אחת שכנעה את יושביה להרוג את שבע ולהשליך את ראשו מעבר לחומה. התושבים שוכנעו וביצעו את הנדרש ובכך הומת שבע והמצור הוסר.[1]
על פי חז"ל, שבע בן בכרי הוא נבט, אביו של ירבעם בן נבט, והוא מיכה[2].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שבע בן בכרי, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
שבע בן בכרי, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
