שלומציון המלכה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלומציון אלכסנדרה
לידה 141 לפנה"ס
פטירה 67 לפנה"ס (בגיל 74 בערך)
מדינה ממלכת החשמונאים
מפלגה פרושים
בן זוג יהודה אריסטובולוס הראשון, אלכסנדר ינאי
שושלת בית חשמונאי
אב שטח (על פי התלמוד)
צאצאים הורקנוס השני
אריסטובולוס השני
מלכת ממלכת החשמונאים ה־3
76 לפנה"ס – 67 לפנה"ס
(כ־9 שנים)
מנהיג דת בתקופה הורקנוס השני, ככהן גדול

שלומציון אלכסנדרה (141 לפנה"ס - 67 לפנה"ס) הייתה מלכת יהודה בתקופת הבית השני משנת 76 לפנה"ס ועד מותה[1].

אשת אריסטובולוס

על פי יוסף בן מתתיהו, הייתה שלומציון ככל הנראה אשתו של יהודה אריסטובולוס הראשון:

"אחרי מות אריסטובולוס התירה שלום(ציון)[2] אשתו, הקרויה אלכסנדרה בפי ההלינים, את אחיו...ושמה למלך את ינאי, הוא אלכסנדרוס"[3].

אף על פי שיוסף בן מתתיהו אינו כותב זאת במפורש, ניתן לשער[4] כי אלמנתו של אריסטובולוס, שהביאה לשחרורו של אלכסנדר ינאי מכלאו ולהכתרתו כמלך, היא אותה אשה שנישאה לו. זיהוי שלומציון אלכסנדרה עם אלמנת אריסטובולוס מתבסס על שמן הזהה, על חוק הייבום ועל כך ששלומציון הייתה מבוגרת מינאי ב-13 שנים[5].

עוד לפני מותו של אריסטובולוס לא טמנה אשתו את ידה בצלחת. אנטיגונוס הראשון, האח היחיד שאריסטובולוס השאיר חופשי ממאסר (כלא את אימו ואת שלושת אחיו האחרים), חזר לרגל חג סוכות "בהדר ניצחון" לירושלים. אריסטובולוס, ששכב חולה ב"בירה"[6], המצודה הסמוכה להר הבית מצפון (מאוחר יותר "מצודת אנטוניה"), שמע כי אחיו עלה להתפלל במקדש בלווית אנשי צבא, כשהיו שטענו כי בכוונתו להרוג אותו ולקחת ממנו את המלוכה. אף שלא האמין להאשמות נגד אחיו, הזמין את אנטיגונוס אליו, אולם הודיע לו שיבוא בלי נשק וליתר ביטחון הורה לשומרי ראשו שיהרגו אותו אם יבוא חמוש. בשלב זה התחברה המלכּה עם הקושרים להתנקשות באנטיגונוס והסיתה את שליחי אריסטובולוס לומר לאחיו בשמו, שישמח לראותו עם "כלי הנשק היפים" שהכין לו בגליל. כשבא אנטיגונוס בתמימותו עם כלי נשקו, נהרג על ידי שומרי ראש המלך.[7] כעבור זמן לא רב נפטר אריסטובולוס, כשתקופת שלטונו ארכה פחות משנה[8] (103-104 לפנה"ס). אלמנתו שחררה את אחיו ממאסרם "והקימה למלך" את אלכסנדר ינאי, המבוגר שבהם[3][9].

אשת אלכסנדר ינאי

תקופת שלטונו של אלכסנדר ארכה 27 שנים[10] והתאפיינה במלחמות תכופות, שהביאו בעקבותיהן מלחמות גם מבית. מלבד הסכסוך המתמשך עם הפרושים, מספר החללים העצום במלחמות עם הערבים (היטורים והנבטים) הביא למרד גלוי, בסופו צלב אלכסנדר בירושלים 800 איש מבין המורדים לאחר ששחט את משפחותיהם לנגד עיניהם, וכל זאת בזמן ש"שתה יין והתהולל". ההוצאה ההמונית להורג גרמה ל-8,000 איש מבין המורדים לברוח מחוץ לגבולות יהודה ולשקט פנימי במדינה.[11]

ככל הנראה, לשלומציון הייתה מעורבות כלשהי בענייני המדינה בתקופת שלטון בעלה. יוסף מציין ש"המלך אלכסנדרוס ואשתו" מינו את אנטיפטרוס האדומי, סבו של הורדוס, למושל אדום[12], מינוי שעתיד היה להביא את סופה של שושלת בית חשמונאי.

שלומציון אלכסנדרה ילדה שני בנים לאלכסנדר ינאי: הורקנוס ואריסטובולוס. למרות קיומם של בנים יורשים, הוריש אלכסנדר את המלוכה לאשתו[13], מכיוון שהיה בטוח כי בניגוד אליו, היא תזכה לתמיכת העם, כי התנגדה לשיטות הדיכוי האכזריות שלו וכך "קנתה את לב העם לאהבה אותה"[14].

בזמן שצר על רגב, מבצר בתחום ג'רש בעבר הירדן, היה כבר אלכסנדר ינאי על ערש דווי ושלומציון בכתה והביעה את דאגתה לגורל המלוכה, כשהשנאה אליו כל כך גדולה. ינאי יעץ לה להעלים את דבר מותו עד שייכבש המקום, וכשתחזור לירושלים כמנצחת, להעניק כוח לפרושים וכך לזכות לחיבת העם[15]. אלכסנדר מת בזמן המצור[10] בשנת 76 לפנה"ס, בגיל 51[5].

ממלכת יהודה בתקופת שלומציון

אלכסנדרה המלכה

שלומציון עשתה כעצת בעלה. היא השלימה את החרבת המבצר ועל ידי הענקת סמכויות רשמיות לפרושים, הפכה אותם לתומכיה - קואופטציה. אלכסנדרה התחבבה על העם, כי הראתה שהיא חולקת על דרכו של בעלה.[16]

בשל היותה אשה, לא יכלה שלומציון לשמש בתפקיד כפול, כקודמיה שהחזיקו גם בתפקיד הכהן הגדול. לתפקיד זה מינתה את בנה הורקנוס, כי היה הבכור, אך יותר מכך מפני ש"חיבב יותר חיים שקטים" והיה חלש מכדי לתבוע ממנה את הזכות לרשת את המלוכה, וממילא חלש מדי להיות שליט על מדינה. מסיבה זאת, את הבן הצעיר אריסטובולוס, "איש-פעלים ואמיץ־רוח" "אשר הייתה לו נפש לוהטת", השאירה ללא תואר.[14][17]

השפעת הפרושים

שלומציון שינתה את מדיניותו של בעלה, שהיה ממתנגדי הפרושים החריפים ביותר. היא השאירה בידה את תואר המלוכה, אבל הכוח עבר לידיהם. היא העניקה להם סמכויות רשמיות בכל תחומי החיים בממלכה והחזירה את החוקים שהותקנו על ידם ובוטלו בעבר על ידי חמיה יוחנן הורקנוס.

הסמכויות בכל הקשור לענייני חוץ וביטחון נשארו בידיה. היא הכפילה את גודל הצבא וגייסה חיל שכירים גדול מאוד "עד שהפילה פחד על השליטים מסביב ולקחה מהם בני־תערובות"[18]. תקופת מלכותה נחשבת לתקופת שיא בימי החשמונאים. היא שמרה על גבולות הממלכה היהודית ובארץ היו רגיעה ושגשוג כלכלי. שלטונה אמנם היה יציב, אבל "הארץ כולה שקטה, חוץ מהפרושים".[19] הם דרשו שתוציא להורג את אלו בממשל אלכסנדר שהוציאו להורג את 800 המורדים בזמן שלטונו - שלא היו אלא 800 מחכמי ישראל שנהרגו על ידי ינאי על לא עוול בכפם. הפרושים לא חיכו לפעולה רשמית מטעם המלכה והחלו לבצע את ההוצאות להורג על ידי הסנהדרין. הראשון היה דיוֹגֶנֶס, מהחשובים במקורביו של אלכסנדר. יוספוס שנמנה על הצדוקים ברמה כזו או אחרת מספר: הפרושים "הסיתו את אלכסנדרה" לרדוף את שאר האנשים שהסיתו את אלכסנדר נגדם. "המלכה מלאה את חפצם, ביראתה את האלקים" והם הוציאו להורג את מתנגדיהם.[20]

מעמד הצדוקים

לפני תקופת שלטונה של שלומציון, הפרושים מרדו באלכסנדר ינאי והיו נגדו, ואילו הצדוקים תמכו בו. אלכסנדר ינאי העניק יחס מועדף לצדוקים ומעמד הצדוקים באותה תקופה היה גבוה מזה של הפרושים. כלומר, השפעת הצדוקים על ענייני הדת הייתה גדולה וניכרת, הם היו בעלי תפקידי כהונה מכובדים והכהנים בבית המקדש היו אך ורק צדוקים או בייתוסים.[21] כלומר, הצדוקים חלשו באופן מוחלט על תחום הכהונה. בנוסף, אנשי הצבא הצדוקים ששירתו את ינאי היו בעלי בריתו וראשי צבאו בעת מלחמת האזרחים שהייתה בתקופה זו.[22][23]

כאשר שלומציון עלתה לכס המלכות לאחר מותו של אלכסנדר ינאי בעלה, הכת הפרושית התקרבה למלוכה ועקב זאת קיבלה יותר השפעה על ענייני הדת מאשר הצדוקים. משימתה הראשונית של שלומציון הייתה לפייס את הפרושים, שכן בעלה אלכסנדר ינאי התעלל בהם והתייחס אליהם בצורה רעה בתקופת שלטונו. מילותיו האחרונות של ינאי היו לפייס את הפרושים בהבטחה כי לא ייעשה דבר בממלכה מבלי לשמוע את חוות דעתם בעניין זה או אחר. כלומר, הוא הבטיח לשלב אותם בהחלטות הסנהדרין. אך שלומציון היא זו שמסרה לפרושים את השליטה על הפולחן בבית המקדש.[24]

השפעת הפרושים באה על חשבון השפעת הצדוקים. בתקופת שלומציון המלכה, מעמדם של הפרושים השתפר משמעותית והם קיבלו תפקידים מכובדים, הן בפן הדתי והן בפן המדיני. לעומת זאת, מעמדם של הצדוקים הידרדר באותה תקופה לעומת מעמדם בתקופת ינאי, והם קיבלו פחות שליטה על נושאים חשובים במדינה.[25]

האליטה הצבאית מתארגנת

חברי האליטה הבאים בתור ברשימת הפרושים נמלטו אל אריסטובולוס, שכבר הראה את כעסו על הנעשה והיה ברור שייקח מאמו את השלטון ברגע שתהיה לו הזדמנות לכך, ובאו איתו לארמון. מקורבי אלכסנדר הזכירו למלכה את הניצחונות שנחלו ואת נאמנותם המוחלטת למלך והביעו מורת רוח מכך, שלאחר שסיכנו את חייהם במלחמה נגד אויבים מבחוץ, "הם נטבחים בארצם כבהמות בידי שונאיהם, באין כל עונש". הם ביקשו את הגנת המלכה וטענו שתהיה זו בושה להם ולה אם יאלצו לערוק כשכירי חרב לצבאות אויבי אלכסנדר, כמו חרתת הערבי ושליטים אחרים, שקודם לכן היו מאוימים מהם.

גם אריסטובולוס עצמו הביע את דעתו והטיח את טענותיו כלפי אמו. הוא דרש שתגן עליהם כיאה למעמדם הקודם ואם היא "חושדת בהם" או החליטה להעדיף את הפרושים על פניהם, תיתן להם חנינה ותסתפק בגירושם מירושלים ותציב אותם במבצריה, אז יוכלו, למרות הוויתור על רמת החיים הגבוהה שהייתה להם, להגן על עצמם ועל הממלכה. המלכה נענתה לבקשה ואלה התפזרו ברחבי הארץ, כשבידם הופקדה השמירה על המבצרים, חוץ מהורקניה, מאלכסנדריון וממכוור, ששם היו רוב אוצרותיה.[26][27]

לאחר זמן לא רב שלחה שלומציון את אנשי הצבא האלה למבצע צבאי בדמשק, שבראשו עמד אריסטובולוס עצמו, כדי להגן על תושבי העיר מפני תלמי בן מינאי (מניאוס), מלך היטורים, שהציק להם הצקות חוזרות ונשנות. כעבור זמן מה החזירה שלומציון את הצבא, לאחר שהמבצע לא הניב הישגים כלשהם.[28][29]

סכנת פלישה ארמנית

ממלכת ארמניה העצמאית בשיאה בשנת 66 לפנה"ס. הממלכה גבלה בשטחי ממלכת יהודה אחרי שעלה ביד המלך טיגראנס השני לכבוש את הממלכה הסלאוקית.

באותו הזמן הגיעה ידיעה שטיגראנס הגדול[30], מלך ארמניה, פלש לסוריה בראש צבא של 30 אלף חיילים, כבש את הממלכה הסלאוקית ומתכוון לתקוף את יהודה. האיום החדש "הפחיד את המלכה ואת העם" וכשצר טיגראנס על עכו, שם התבצרה קלאופטרה סלנה אשת אנטיוכוס העשירי ואם אנטיוכוס השלושה עשר שאותו רצתה להמליך על סוריה, שלחה אליו שלומציון שליחים עם "מתנות רבות ויקרות" לבקש ממנו לכרות ברית ולהימנע ממלחמה. המחווה של מלכת יהודה הצליחה לפייס את טיגראנס, ששמח על הכבוד שניתן לו על ידי כך שהשליחים הגיעו כל הדרך מירושלים ובתגובה, הפיס את דעתם לגבי חששם ממלחמה. זמן קצר לאחר שכבש את עכו, נעצר מסע המלחמה של טיגראנס, כשהחליט לחזור לארצו לאחר ששמע שלוקולוס "משחית את ארמניה" וצר על טיגראנוקרטה.[28][31]

מאבק משפחתי על השלטון

המלכה חלתה במחלה קשה, ואריסטובולוס, שראה את חולשתו של יורש העצר הורקנוס וחשש שעם מות אמו השפעת הפרושים על משפחת המלוכה תהיה מוחלטת, החליט לתפוס את השלטון במדינה. הוא לקח איתו את אחד ממשרתיו והגיע בלילה אל המבצרים ששם הוצבו חבריו של אביו. למחרת נודע למלכה על בריחת אריסטובולוס, אך היא לא חשדה שהוא מתכוון לבצע הפיכה. אלא שתוכניתו של אריסטובולוס החלה לצבור תאוצה. לאחר שהתקבל בגבע על ידי גאליסטס, הצטרפו אליו גם האחרים ובזה אחר זה נפלו לידיו כל מבצרי הארץ. בעזרת אנשי שלומו - ידידים רבים שהעריצו את אומץ רוחו, ובעיקר שהעדיפו את שלטונו פורק העול, השתלט ב-15 יום בלבד על 22 מקומות ובידיו הצטברו אוצרות רבים שמצא במבצרים ושהתקבלו מההמונים שהצטרפו אליו. עם הכסף הזה שכר אנשי צבא מהלבנון ומטרכון והכריז את עצמו למלך. אנשים אלה נמשכו אחרי האיש החזק וחשבו שייהנו ממלכותו, היות שעזרו לכבוש אותה. כשהורקנוס התלונן על כך בפני אמו, שמה המלכה את אשתו ובניו של אריסטובולוס במאסר ב"בירה", מתוך פחד מנקמת אריסטובולוס במידה ויתפוס את השלטון. הורקנוס יחד עם "זקני היהודים" פנו למלכה וביקשו ממנה להחליט על פעולה לבלימת השתלטותו של אריסטובולוס על הממלכה. מצבה הבריאותי של המלכה בערוב ימיה לא אפשר לה להקדיש את תשומת לבה לעניינים הציבוריים, והיא נתנה להם יד חופשית להתמודד עם הבעיה, תוך שהדגישה כי השאירה בידם "אוצרות גדולים": העם שמצבו הכלכלי טוב, הצבא ואוצר המדינה. כעבור זמן לא רב, לאחר שמינתה את הורקנוס ליורש המלוכה[32], אך לפני שהספיקה להתעמת עם אריסטובולוס על ניסיונו לנשל אותו ממנה, נפטרה שלומציון המלכה בגיל 73, לאחר שמשלה 9 שנים.[28][33] עם מותה בשנת 67 לפנה"ס[34] ירש הורקנוס את המלוכה[35].

שלומציון בהשקפתו של יוסף בן מתתיהו

בספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", שלומציון מתוארת כאשה תמימה ורכה[36]. יוסף, שהיה צדוקי ופורק עול ויש אומרים אף בוגד בעמו, טוען כי הפרושים התערבו בשלטון ושאלכסנדרה "כבדה את האנשים האלה יותר מן המידה, מיראתה את האלקים" ואלה נצלו את השפעתם על "לב האשה התם". אמנם "היא השכילה מאוד לעשות מלוכה", אבל "ידה משלה בכל והפרושים משלו בה"[37]. בנוסף לכך, נראה שבשלטונה דבק צביון דתי:

"האשה הרפה השכילה להחזיק בידיה את השלטון וזכתה לתהילת מושלת ביראת אלקים. היא נזהרה מאד בחוקי מסורת האבות והרחיקה מן השררה את הבועטים במצוות הקדושות."[14]

לעומת זאת, בספרו המאוחר "קדמוניות היהודים", שלומציון מתוארת כרודפת כבוד ושואפת שלטון ואשמה גם באירועים הקשים שאחרי מותה[36]. יוסף טוען שם שמקורבי אלכסנדר, שנרדפו על ידי הפרושים, היו עצמם אשמים במצבם, בכך שאפשרו לאישה "למלוך שלא כדין, בשעה שבניה הם במלוא אונם". מלבד זאת, הוא טוען ש"תאוות השלטון העבירה אותה על דעתה".[38] יוסף מותח אמנם ביקורת על עצם המלכתה של אישה, אבל טוען שהייתה שליטה חזקה. ויחד עם זאת, הוא מטיל עליה את האחראיות על סוף שלטון בית חשמונאי:

"היא הייתה אשה שלא היה בה כלום מחולשת (בנות) מינה. שכן הייתה תאבת כוח־שלטון במידה יתרה והוכיחה במעשיה את כשרונה להפיק מחשבתה, (ועם זה גילתה) את חוסר התבונה של הגברים, השוגים תמיד בענייני השלטון. כי ההווה היה בעיניה חשוב מן העתיד, וכל דבר היה (בעיניה) שני־במעלה לעומת השלטון בכיפה, ולפיכך לא נתנה דעתה לא על הנאה ולא על הצדק. וכך המיטה אסון כזה על ענייני ביתה, שאותו שלטון, שנרכש בסכנות ויגיעות רבות ביותר, ניטל ממנו זמן לא רב אחר־כך בשל תאוותה לדברים שאינם נאים לאשה, ומתוך שצירפה את דעתה לדעתם של אלה שהיו אויבי ביתה, ורוקנה את השלטון מאנשים שדאגו לו. אף אחרי מותה הביאו מעשי השלטון, שעשתה בימי חייה, לידי כך שבית־המלוכה נתמלא צרות ומהומות.
אף־על־פי־כן...קיימה את העם בשלום ובשלווה. כך היה סופה של אלכסנדרה המלכה."[39]

שלומציון בספרות חז"ל

שלומציון נזכרת בספרות חז"ל בגרסאות שונות של שמה: שלמציון, של ציון (בשתי מילים נפרדות)[40], שלמתו[41], שלמצו, שלמניציה[42], שלמצה[43], שלמינון[44], שלמונין/שלמינין[45], שלמצי ושלמתא.

שלומציון הייתה אחותו של שמעון בן שטח[46].

בניגוד ליוסף בן מתתיהו, חז"ל כתבו עליה רק דברים חיוביים, בולט במיוחד הוא תיאור גשמי הברכה שירדו בתקופת שלטונה ובעקבותיהם שגשוג כלכלי. (אמנם אותו מעשה על הגשמים, המופיע במקומות שונים בתלמוד ומדרשי חז"ל, מוזכר בספרא (פרק א, א) כשלילי, שקלקל את התבואה). האזכורים החיוביים הם כנראה פועל יוצא של העובדה שהפרושים היו בני בריתה של שלומציון לכל אורך מלכותה.

עצתו של ינאי לאשתו בעניין הברית עם הפרושים, המופיעה אצל יוסף בן מתתיהו, נזכרת גם בתלמוד: ”אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס”[47].

באחד הקטעים ממגילות מדבר יהודה מוזכרים שלומציון ובנה הורקנוס השני[48].

הנצחה וסמליות בישראל

עץ משפחה של השושלת

עץ משפחה שושלת החשמונאים


שמעון
 
 
יוחנן
 
 
מתתיהו הכהן
166-167 לפנה"ס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוחנן
 
שמעון התרסי
134-142 לפנה"ס
 
יהודה המכבי
160-166 לפנה"ס
 
אלעזר
 
יונתן הוופסי
142-155 לפנה"ס
 
חנה בת מתתיהו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהודה
 
יוחנן הורקנוס הראשון
104-134 לפנה"ס
 
מתתיהו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנטיגונוס הראשון
 
יהודה אריסטובולוס הראשון
103-104 לפנה"ס
 
אלכסנדר ינאי
76-103 לפנה"ס
 
שלומציון אלכסנדרה
67-76 לפנה"ס
 
אבשלום
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הורקנוס השני
67, 40-63 לפנה"ס		אריסטובולוס השני
63-67 לפנה"ס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדרה
 
אלכסנדר השני
 
מתתיהו אנטיגונוס השני
37-40 לפנה"ס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אריסטובולוס השלישי
 
מרים
 
 
 
 
 
 
 
הורדוס
4-37 לפנה"ס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלכסנדר
 
אריסטובולוס
 
 
אגריפס הראשון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אגריפס השני
 
ברניקי

מקרא

     - שליטי בית חשמונאי.

השנים מתייחסות לשנות השלטון ולא לשנות חייו של האדם.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלומציון המלכה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ו', סעיף 430: "מתה, לאחר שמלכה תשע שנים וימי חייה כולם שבעים ושלוש שנה."
  2. ^ במקור ביוונית: Σαλώμη; סלומֵה או סלומֵי (במלעיל).
  3. ^ 3.0 3.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק י"ב, פסקה א', סעיף 320.
  4. ^ ההשערה הועלתה על ידי ההיסטוריון היינריך גרץ, אך יש החולקים עליו.
  5. ^ 5.0 5.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיף 404: "מת, לאחר שמלך עשרים ושבע שנה וחי חמישים ואחת שנה".
  6. ^ ביוונית: "בַּריס".
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 3, פסקאות א'-ד'.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 3, פסקה ו'.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקה א'.
  10. ^ 10.0 10.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקה ח'.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 4, פסקאות ג'-ו'.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א', פסקה ג', סעיף 10.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיף 407.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה א'.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ו, פסקה ה', סעיפים 404-398.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיפים 407-405.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקאות א'-ב', סעיפים 408-407.
  18. ^ דבר מקובל בעולם העתיק. שליטים נהגו למסור את בניהם לאחריותם של שליטים אחרים, כערובה להסכם מדיני.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה א', סעיף 410.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ג'.
  21. ^ פרופסור משה דוד הר, היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית, 1985
  22. ^ איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, 2005
  23. ^ החשמונאים - פרק ח': סוף-סוף מלכה. נכלולית? מניפולטיבית? או פשוט מחוסרת חוט שדרה פוליטי?, באתר הידען, ‏2015-06-19
  24. ^ המקדש בתקופת בית שני / שמואל ספראי, באתר www.daat.ac.il
  25. ^ הפרושים והצדוקים בחיי המקדש, באתר www.daat.ac.il
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקאות ב'-ג'.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקאות ב'-ג', סעיפים 417-408.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 5, פסקה ד'.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ג', סעיף 418.
  30. ^ טיגראנס הגדול או טיגראנס השני (Տիգրան Մեծ)‏ (55 לפנה"ס-95 לפנה"ס) - מלך ארמניה שבתקופת שלטונו הגיעה ממלכת ארמניה לשיאה.
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ד', סעיפים 421-419.
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', פרק 6, פסקה א'.
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ה', סעיפים 429-422.
  34. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר א', פרק 6, פסקה א'.
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א', פסקה ב', סעיף 4.
  36. ^ 36.0 36.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר א', פרק 5.
  37. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם יבמא
  38. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ג', סעיף 417.
  39. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ט"ז, פסקה ו', סעיפים 433-430.
  40. ^ תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף טז, עמוד ב.
  41. ^ קהלת רבה, פרשה ז, פסקא יא: "אמר לשלמתו אחתיה".
  42. ^ ספרא, פרשת בחקתי, פרק א, א.
  43. ^ ויקרא רבה, פרשה לה, פסקא י: "מעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצה המלכה שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב".
  44. ^ מגילת תענית, פרק י.
  45. ^ מגילת תענית, פרק יא: "אשה טובה הייתה לו לינאי המלך ושלמונין שמה".
  46. ^ תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות דף מח, עמוד א.
    בראשית רבה, פרשה צא, ג.
  47. ^ תלמוד בבלי, סדר נשים, מסכת סוטה, דף כב, עמוד ב.
  48. ^ מגילה 4Q332


מלכי יהודה וישראל
מלכי ישראל המאוחדת שאול המלך • דוד המלך • שלמה המלך
מלכי יהודה רחבעם • אביה • אסא • יהושפט • יורם • אחזיה • עתליה • יואש • אמציה • עוזיהו • יותם • אחז • חזקיהו • מנשה • אמון • יאשיהו • יהואחז • יהויקים • יהויכין • צדקיהו
מלכי ישראל איש בושת • ירבעם בן נבט • נדב • בעשא • אלה • זמרי • תבני • עמרי • אחאב • אחזיהו • יורם • יהוא • יהואחז • יואש • ירבעם השני • זכריה • שלום • מנחם • פקחיה • פקח • הושע
בית חשמונאי
שליטי בית חשמונאי מתתיהו הכהן • יהודה המכבי • יונתן הוופסי • שמעון התרסי • יוחנן הורקנוס הראשון
מלכי בית חשמונאי יהודה אריסטובולוס הראשון • אלכסנדר ינאי • שלומציון • הורקנוס השני • אריסטובולוס השני • מתתיהו אנטיגונוס השני
מלכי בית הורדוס הורדוס • ארכלאוס • הורדוס אנטיפס • פיליפוס • אגריפס הראשון • אגריפס השני
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שלומציון המלכה35964578Q266591

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שלומציון_המלכה&oldid=2656398"