דוד ובת שבע
מעשה דוד ובת שבע הוא תיאור של מאורע המובא בספר שמואל ב', פרק י"א ובפרק י"ב, בו מסופר על קשר בין דוד מלך ישראל לבין בת שבע אשת אוריה החיתי. אירוע זה התרחש בשעה בה אוריה החיתי היה מוצב הרחק משם, במלחמה נגד בני עמון. הנביא מספר, שכאשר נודע לדוד על כך שבת שבע הרתה, הוא מיהר לפקוד על יואב שר צבאו להחזיר את אוריה החיתי משדה הקרב. כשאוריה חזר, ניהל עמו דוד שיחה בה ציווה עליו לשוב לביתו אל אשתו. לאחר שאוריה סירב, ציווה דוד לשלוח אותו אל חזית המלחמה, שם הוא מצא את מותו. למרות שניתן היה לטעות ולחשוב כי אוריה הוצב בחזית המלחמה על מנת להעלים את הקשר האסור, חז"ל מסבירים שאוריה היה חייב מיתה בעבור מרידה במלכות. אחד משיאי המעשה הוא תוכחתו הקשה של נתן הנביא אל דוד, חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו.
חז"ל אמרו[1]; כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. הם מתארים את השתלשלות העניינים בצורה ממנה מתבהר שלא מדובר היה באיסורים חמורים של אשת איש ושפיכות דמים כפי שניתן היה לטעות ולחשוב, אלא בפגם מוסרי שלא תאם את מדרגתו של דוד מלך ישראל. הפלגת החטא בפי הנביא היא בהתאם לעומק הדין שבו נבחנים מעשיהם של אישי מעלה כדוד המלך.
בנוסף אמרו חז"ל שבת שבע היתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית להעמיד ממנה את שושלת בית דוד אלא שהקדים את השעה. עוד אמרו שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שהדבר נגזר משמים כדי להורות לחוטאים את דרך התשובה. בתשובתו "הקים דוד את עולה של תשובה"[2].
סיפור המעשה
הקשר ורקע
סיפור המסגרת למעשה דוד ובת שבע הוא המלחמה הקשה של ממלכת דוד בבני עמון. שיאו של פרק י', הפרק שלפני סיפור המעשה, מתאר מצב שבו צבא ישראל מוקף על ידי בני עמון ובני בריתם, כאשר יואב בן צרויה מפקד על הצבא ונערך לקרב הקשה במילים דרמטיות: ”חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.”[3] הקרב מסתיים בניצחון מוחץ של צבא ישראל, המרתיע את בעלי בריתם של בני עמון מלהצטרף שוב למלחמה נגד ישראל.[4]
פרק י"א, שבו מתחיל תיאור המעשה, פותח בהמשך המלחמה: ”וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה[א] לְעֵת צֵאת הַמלאכים (קרי: הַמְּלָכִים) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם”,[5] כלומר דוד לא הצטרף לצבא במלחמתו. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47.[6] דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו, מעשה שאותו רואים כמה מן הפרשנים כפגם מוסרי, שהוביל לחטאים שבאו לאחר מכן.[7] עם זאת, מספר פרקים לאחר מכן, בפרק כ"א, מתואר כי עבדי דוד ביקשו מדוד ”לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל.”.[8] דברים אלו נאמרו לדוד לאחר קרב עם הפלשתים, במהלכו ניסה הגיבור הפלישתי יִשְׁבִּי, שהיה מצויד היטב: ”מִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה”[9] להכות את דוד, וזה האחרון ניצל רק בזכות עזרתו של אבישי בן צרויה. ייתכן שהחלטתו של דוד להישאר בעורף נבעה משיקול זה.[10]
בת שבע ואוריה החתי
ערך מורחב – אוריה החתי
ייחוסה של בת שבע, המתוארת כ"טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד",[11] הוא ”בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי”.[12] אוריה החתי מוזכר כאחד משלושים ושבעת גיבורי דוד בסוף ספר שמואל[13] וגם בין גיבורי דוד המפורטים בספר דברי הימים.[14] גם אליעם, אביה של בת שבע, מוזכר כאחד מאותם שלושים ושבעה גיבורים: ”אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי”,[15] כלומר הוא היה בנו של אחיתופל הגילוני, יועץ דוד. יש הטוענים עוד כי הצטרפותו של אחיתופל לאבשלום כאשר מרד באביו הייתה בשל מעשהו של דוד.[16] בדברי הימים שונים מעט שמותיהם של בת שבע ואביה: ”וְאֵלֶּה נוֹלְּדוּ לוֹ (לדוד) בִּירוּשָׁלָיִם שִׁמְעָא וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה אַרְבָּעָה לְבַת-שׁוּעַ בַּת עַמִּיאֵל”[17] כלומר: "בת שוע" במקום בת שבע, ו"עמיאל" במקום אליעם, היפוך ההברות בשם. מוזכרים גם ארבעה בנים שילדה בת שבע לדוד, לעומת שני הבנים המוזכרים בספר שמואל ב': הבן הראשון שנפטר מיד ושלמה.
המעשה עצמו
הסיפור נפתח בדוד הקם משנתו באחד מן הערבים ויוצא להתהלך על גג בית המלך. הוא רואה את בת-שבע שהייתה ”טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד”, מברר את זהותה, ונאמר לו שזו בת שבע אשת אוריה החתי. הוא שולח שליחים להביאה אליו. זמן קצר לאחר מכן שולחת בת שבע אל דוד את ההודעה שהיא הרה. מהפסוק ניתן להבין שהקשר ביניהם התרחש לאחר שבת שבע טבלה לטהרתה, מה שמוזכר במילים: ”וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ”[18] עובדה זו מסירה כל ספק בדבר זהות האב[19].
כדי להסתיר את חטאו, קורא דוד לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו ויחזור אל אשתו, וכך יחשוב אוריה שהבן ממנו ולא יחשוד בדבר. המלך אף שולח לו מתנה ("משאת המלך"). ואולם, אוריה מסרב להיכנס לביתו בנימוק ש”הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.”[20] כלומר: לא ייתכן שהוא ישכב במנוחה בביתו, עם אשתו, בשעה שארון הברית, כל הצבא ומפקדיו ישנים בשדה בתנאי סכנה וקושי. אוריה נשכב בפתח בית המלך, מסרב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך ומסרב לסור לביתו. דוד מנסה שוב להביא את אוריה לביתו; הוא עורך משתה ומנסה לגרום לאוריה להשתכר, אך עדיין אוריה מסרב לרדת לביתו וישן עם החיילים האחרים בפתח הארמון.
לא ברור מלשון המקרא האם אוריה ידע על מעשהו של דוד ועל כוונתו. חז"ל מסבירים כי במעשיו של אוריה החיתי הייתה התרסה כלפי דוד המלך, הנחשבת למרידה במלכות עליה התחייב אוריה עונש מוות: ”מורד במלכות הוה, דאמר ליה 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'”[21] אמנם, ישנה מחלוקת המפרשים בנוגע לנקודה המדויקת שנחשבה למרידה במלכות, כך שסירובו של אוריה לציית לפקודתו של דוד לא מוסכם על הכלל כגורם המשמעותי לכך שהוא הוגדר מורד במלכות.
מותו של אוריה
מכיוון שלא הצליח לגרום לאוריה לשוב אל אשתו, שולח אותו דוד חזרה למלחמה. דוד שולח ליואב, שר צבאו, פקודה חתומה בה הוא מורה ליואב להציב את אוריה בחזית שבה מתחוללת הלחימה החזקה ביותר, כדי להביא למותו. באופן אירוני, את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו[22] יואב מממש את פקודת דוד ואוריה נהרג, ועמו חיילים נוספים.
יואב שולח שליח לדווח לדוד על תוצאות הקרב. הוא מנחה את השליח: ”כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ: וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל-הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי, מֵת.”[23] כלומר, אם יכעס המלך על הטעות לכאורה בהתקרבות יתרה אל החומה, טעות שמבחינה היסטורית ידועה בסכנותיה (כפי שקרה לאבימלך), על השליח להזכיר את העובדה שאוריה החיתי מת, וכך לא יכעס המלך. בפועל, השליח אינו מחכה לתגובת המלך ומזכיר מיד את עובדת מותו של אוריה, ואכן דוד מגיב: ”כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל-הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ.”.[24]
בת-שבע מתאבלת על אוריה ולאחר שהיא קמה מאבלה אוסף אותה דוד אל ביתו, והיא יולדת את הבן (ששמו אינו מוזכר). מסדר המאורעות עולה שחלפה קרוב לשנה ודוד לא ראה כל פגם במעשהו[25] .
תוכחת נתן הנביא
- ערך מורחב – כבשת הרש
פרק י"א מסתיים במילים ”וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד, בְּעֵינֵי ה'”[26] (זהו גם סיום הפרשה על פי החלוקת לפרשיות). ה' שולח את נתן הנביא להוכיח את דוד, ונתן משתמש במשל כבשת הרש כדי להציג את תוכחתו:
שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ וַיִּקַּח אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.
מעשה בשני אנשים, אחד עשיר ואחד רש, עני[27] החיים זה לצד זה. לעני יש רק כבשה אחת, שהוא קשור אליה מאד, ואילו לעשיר רכוש רב. ואולם, כאשר מגיע אורח ("הלך") לעשיר, מעדיף העשיר לגזול את כבשת הרש ולשחוט אותה לכבוד האורח, מאשר להכין ארוחה מרכושו שלו.
נתן כביכול מציג בפני דוד מקרה שאירע, סוגיה משפטית, ודוד זועם מאד. הוא קורא ”חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת.”[28] וקובע כי עונשו של העשיר הוא לשלם פי ארבעה על הכבשה שגזל (על פי דין התורה, תשלומי ארבעה וחמישה). בתגובה, מטיח בו נתן הנביא: ”אַתָּה הָאִישׁ.”.[29] הנמשל הוא: דוד הוא העשיר, שה' נתן לו את מלכותו, הציל אותו מיד שאול, נתן לו את נשותיו של שאול ואם ירצה דוד - יוסיף לו עוד: ”וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.”[30] העני הוא אוריה, שדוד גזל ממנו את אשתו. נתן מותח ביקורת חריפה על דוד:[31][32] על שני החטאים הללו ייענש דוד: בביתו יהיו מעשי הרג ורצח, ונשיו יילקחו ממנו ויינתנו לאיש אחר[33].
דוד בצדקתו נכנע ומודה מיד בחטאו: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'.”.[34], נושא תפילה ומבקש מה' כפרה[35]. נתן מבטיח שה' העביר חטאו ולא ימות, אך הבן שנולד לו ימות. ואכן, לאחר שנתן הולך לביתו התינוק ניגף במחלה וחולה אנושות. דוד מתפלל עליו, צם ושוכב על הארץ בניסיון לבטל את הגזרה, אך ביום השביעי התינוק מת. עבדיו של דוד חוששים לבשר לו על מות התינוק, אך כאשר דוד מבין שהתינוק מת הוא קם, מתרחץ, סך בשמן, מחליף בגדיו ומתפלל בבית ה'. לתמיהתם של עבדיו משיב דוד כי עד עתה היה סיכוי שהילד יחיה ולכן בכה וצם, אך כעת אין טעם בכך - דבר לא ישיב את התינוק אליו: ”וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.”[36] דוד מנחם את בת שבע, בא אליה שוב והילד שנולד הוא שלמה. ה' אוהב את הילד, ושולח את נתן הנביא לקרוא לו שם נוסף - ידידיה. דוד מבטיח לבת שבע שבנה שלמה ימלוך תחתיו על עם ישראל.
הפרק מסתיים בכיבוש רבת בני עמון על ידי יואב. הוא קורא לדוד להשלים את הכיבוש, כדי שלא יאמרו שיואב הוא זה שכבש את העיר. דוד מגיע ומשלים את הכיבוש בראש כל העם, לוקח את הכתר של מלך בני עמון והופך את כל בני עמון לעבדים.
העונשים
- ערכים מורחבים – מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון, מרד אבשלום
בפרקים הבאים מסופר על התממשות עונשו של דוד: תחילה מעשה אמנון ותמר, שהוביל לנקמת אבשלום אחי תמר מאב ומאם באמנון, בהתנקשותו בו באמצעות נעריו בעת המשתה אליו הזמין אבשלום את אמנון כחלק מחגיגת גז הצאן. אירועים אלו הביאו להתחזקותו של אבשלום, שהגיעה לשיאה במרד שהנהיג. במהלך המרד לקח אבשלום את פילגשי המלך לפני כל העם, כפי שניבא נתן. רש"י כותב: ”כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום.”[37] כפי שגזר דוד את דינו של העשיר בכבשת הרש, "את הכבשה ישלם ארבעתיים", כך נענש בעצמו. רק האמירה הברורה ”וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה':”[38] מציגה את נישואי דוד באור חיובי, וכן גם המלכת שלמה בתחילת ספר מלכים א, המסמלת את המחילה שניתנה לדוד.[39]
במדרש
הקושי
מעשה דוד ובת שבע הוא אחד מהמעשים הקשים והתמוהים להבנה, וזאת מכמה וכמה סיבות:
ראשית כל, המלך בישראל לא היה כיתר המלכים שמשלו על נתיניהם אלא כפוף בעצמו לחוקים.[40] והנה, במעשה דוד ובת ושבע עובר דוד, לכאורה, על שתיים מן העברות החמורות ביותר: ניאוף ורצח. מעשה שליחת אוריה אל המלחמה, כדי שייהרג שם, תמוה וקשה, מה גם שיחד עמו נהרגו לוחמים נוספים: ”וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי.”[41] רבי יצחק אברבנאל מונה חמישה חטאים שבהם לכאורה חטא דוד: העובדה שלקח אשת איש; ניסיונו לשדל את אוריה לחזור אל אשתו, כך שהבן שיוולד ייחשב כבנו של אוריה, מצב שעלול היה להביא בעתיד לנישואי קרובים; גרימת מותו של אוריה; גרימת מותם של אחרים שנהרגו יחד עם אוריה; והעובדה שדוד לקח את בת שבע לביתו מיד לאחר סיום אבלה על אוריה.[42] ההתנהגות הזו אינה הולמת לכאורה את מעמדו וסמכותו של מלך. בנוסף, לפני המעשה, מעיד הנביא על דוד: ”וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ”,[43]. במקומות רבים מתוארת דרגתו הגבוהה של דוד המלך בעבודת ה', חסידותו וקדושתו וחמלתו אף על חיי רודפיו.
נתן הנביא מגיע אל דוד רק אחרי שבת שבע יולדת בן. נשאלת השאלה היכן היה הנביא במהלך תשעת החודשים הקודמים ללידה? לשון הפסוק "וירע בעיני ה' אשר עשה דוד" מורה שלא היה כאן דבר הנראה לעיני אדם כחטא. הנביא מדגיש לדוד שעיקר התביעה כלפיו היא חילול ה' שנגרם כתוצאה מהמעשה "אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה'", ולא חטא שבין אדם לחבירו. ואף דוד בתפילתו אומר מפורש "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי"[44].
הקושי גובר בכך שאף על פי שבסוף פרק י"א נאמר שדוד שב בתשובה, הרי שבסופו של דבר מסתיים פרק י"ב במילים ”וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמו יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'.”[38] מפסוקים אלה עולה, כי בת שבע הפכה לאשתו של דוד, ודוד אף צם והתפלל לרפואת הילד שנולד מאותו מעשה. אילו היה כאן חטא ממש לא היה ערך לתשובה כזו שאין עימה עזיבת החטא. בנוסף נאמר כי ה' אהב את הבן שנולד - ולכאורה יש בכך אישור למעשיו של דוד.
התנ"ך אף מדגיש: ”אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.”[45] חטא הניאוף, לכאורה, אינו מוזכר כלל.
קושיה נוספת שבה עוסקים הפרשנים השונים היא השאלה כיצד ייתכן שדוד יכול היה לשאת את בת שבע לאשה. ההלכה קובעת כי אשה שנאפה אסורה לבעלה ולאדם שעמו נאפה: ”כשם שאסורה לבעל, כך אסורה לבועל”.[46] כיצד אם כן יכולים היו דוד ובת שבע להיות בעל ואשה? ביותר כאשר הפך שלמה בנה למלך ישראל, כיצד שתקו כל ישראל על הדבר?
חז"ל: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה"
ואכן בתלמוד מבוארת השתלשלות העניינים האמיתית, שמתירה את הקושיות החמורות:
אמר רבי שמואל בר נחמני: אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ'[43] אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?!"...
— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'
כלומר: לא ייתכן לומר שדוד חוטא, שהרי נאמר עליו ש"ה' עמו". מכיוון שכך, "כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה". ואולם, כיצד יש להסביר את הדברים הקשים של נתן הנביא? בשל כך ממשיכה הגמרא לפרוש את ההתרחשויות האמיתיות:
אלא מה אני מקיים 'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי)'?[32] 'לעשות הרע' - שביקש לעשות ולא עשה.
אמר רב: רבי (רבי יהודה הנשיא) דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד (=רבי יהודה הנשיא, שבא מדוד, כלומר הוא נצר לשושלת בית דוד, הופך ודורש בזכותו של דוד):
מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע - רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהו 'ויעש', וכאן כתיב 'לעשות' - שביקש לעשות ולא עשה.
'את אוריה החתי הכית בחרב' - שהיה לך לדונו בסנהדרין, ולא דנת.
'ואת אשתו לקחת לך לאשה' - ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו...
'ואותו הרגת בחרב בני עמון' - מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דאמר ליה: 'ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים'.
אמר רב: כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה, דכתיב: (=כאשר בוחנים את מעשי דוד, לא נמצא בו חטא, חוץ מזה של אוריה, שעליו נאמר) 'אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי".[45]— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'
רבי יהודה הנשיא אמר שיש לקרוא היטב את דבריו של נתן הנביא, כדי להבין את חטאו של דוד: בכל מקום בתורה בו מדובר על אדם שחטא, נאמר "ויעש",[47] ואילו כאן נאמר על דוד באופן יוצא דופן "לעשות". מכאן מסיק רבי יהודה הנשיא שדוד התכוון לעשות, אך לא עשה בפועל. בהתאם לכך הוא מפרש שחטא הריגתו של אוריה הוא יותר פורמלי: הריגתו של אוריה הייתה מוצדקת, שכן היה מורד במלכות שדינו מוות, אך חטאו של דוד היה בכך שלא היה תהליך פורמלי של דיון בסנהדרין.
נקודה מרכזית בהצדקת מעשהו של דוד העולה בדברים אלה היא שאלת מעמדה של בת שבע כאשת איש. לפי המדרש, דוד יכול היה לשאת אותה לאשה: "ליקוחין יש לך בה..." וזאת, מכיוון שחייליו של דוד היו נותנים לנשותיהם, טרם היציאה למלחמה, גט, על מנת להציל אותן מעגינות אם הם יהפכו לנעדרים. דעת רש"י היא שהגט היה גט על תנאי, החל, למפרע משעת נתינתו, אם הבעל ימות במלחמה. פירושו מספק הסבר להוראתו של דוד לגרום לאוריה ליפול בקרב. דעת רבנו תם היא שהגט לא היה מותנה, אלא שהיה ניתן בצנעה.[ב] כך או כך, על פי חז"ל בת שבע הייתה גרושה בשעה שדוד שכב עימה, אלא שהוא לא ידע זאת בוודאות.
במדרשים נוספים מרחיבים חז"ל עוד את מציאת הזכות לדוד. התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מסביר שדוד ובת שבע נועדו זה לזו, אלא שדוד הקדים את השעה ולא המתין לזמן הנכון:
דרש רבא: מאי דכתיב (=מהו שכתוב, מה פירוש הפסוק) 'כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד'[48] - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה... (כלומר, דוד אכל את הפרי המיועד לו לפני זמנו, כאשר היה עדיין בוסר, תאנה צעירה)
ראייה זו מפחיתה בהרבה את חומרת החטא, שכן אין המדובר בניאוף אלא בזיווג ראוי, שהטעות בו הייתה בתזמון ולא במעשה עצמו.
הפרשנות
המעשה כבסיס לתשובה
דוד המלך נדרש למוסר גבוה
אם כן, מגמת הכתוב היא להצניע ולהסתיר את פרטי המעשה של דוד. כך למשל המקרא אינו מציין את שבועת דוד לבת שבע שמוזכרת במלכים א, יג, ואלו רק הפרשנים שמסבירים כי בת שבע לא חשקה להביא ילדים לאחר שנודע הדבר והיה זה דוד שהבטיח לה בעת נחמו[49] כי בנה ימלוך על אחיו. מגמה זו של הכתוב נועדה כדי להדגיש את שורשי החטא והתשובה בנפש האדם.
בהתאם לפירוש חז"ל על מעמדה של בת שבע כאישה גרושה ואת אוריה ”מורד במלכות היה”[50] עלינו להבין את מעשה דוד ובת שבע בלשון הכוזרי: ”חטא שהגדילוהו עליו לגדולתו”. במילים אחרות, מדוד מלך ישראל נתבע לנהוג בשלמות מוסרית גבוהה יותר, ודרך הנביא להפליג בהגדלת החטא לפי המבט האלוקי הגבוה ממבט בני אדם:
- אף שבת שבע היתה מגורשת אך היתה מיוחדת לאוריה. אוריה יחד עם גיבורים לחמו ומסרו נפשם לממלכה כולה, והסתמכות על גט שכזה גרמה חילול ה'.[51]
- אף שאוריה היה חשוד במרידה במלכות היה הדיון צריך להתבצע בסנהדרין.
- דוד המלך נתן בידי אויבים אחד מגיבורי ישראל. מותו מצד אחד משפיע על רוח העם ומנגד אויבי ישראל פותחים פיהם ומחללים את כבוד ה'.[52] על כן נתן מדגיש זאת בביקורתו, ”מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר ה', לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן” (שמואל ב יב, ט)
חטאו של דוד מקביל למספר מאורעות במקרא: חטא העגל אך גם לחטא שאול ולחטא אחאב. ההקבלות לשני המאורעות האחרונים מסבירות כיצד דוד הצליח להתרומם מחטאו להבדיל מבית שאול ואחאב שנחרבו - באמצעות התשובה.
מעמד התשובה
מקומה של התשובה בהקשר זה מרכזי: וידויו של דוד "חָטָאתִי לַה'"[53] מלמד את חז"ל כי:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: 'נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל'?[54] נאום דוד בן ישי שהקים עוּלָה של תשובה
— מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד ב'
כלומר: דוד הראה לרבים כי יש אפשרות חזרה בתשובה אף על חטאים שנראים חמורים. הגמרא מאריכה עוד בבקשתו של דוד לשוב בתשובה, ואת קבלת התשובה[55]:
...אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון כולו
אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו: 'הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה: אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה: כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ'[56]
אמר לו: כל הכי נטרד ההוא גברא? (=כל כך נדחה אותו אדם, כלומר דוד?)
אמר לו: קבל עליך יסורין. קבל עליו. אמר רב יהודה: אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה הימנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין...
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון
(אמר לו הקב"ה:) מחול לך.
(ביקש דוד:) 'עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי'[57]
אמר לו: בחייך (=בתקופת חייך) איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון (=את ארון הברית) לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר עשרים וארבעה רננות (=מזמורים) ולא נענה... כיוון שאמר: 'ה' אֱלֹקֵים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ'[58] מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (=השחירו פניהם, התביישו) וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו העוון.— סנהדרין ק"ז ע"א - ע"ב
מדרש זה מדגיש את חומרת החטא, שקשה מאד לכפר עליו, דווקא מדבריו של שלמה בספר משלי: ”כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ”.[59] על פי המדרש דוד סבל ייסורים, מרצונו, כדי לכפר על החטא. ההוכחה לכך שאכן החטא התכפר ניתנה בימי בנו, כאשר שלמה נענה דווקא כשביקש בשמו של אביו: ”זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ”.[58]
גזירת שמים
התלמוד מברר שדוד כלל לא פעל מתוך יצר הרע, מתוך דחף של תאווה, אלא מתוך מניע שונה לגמרי. במסכת עבודה זרה מביא רבי יוחנן את דבריו של רבי שמעון בר יוחאי:
לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה (=חטא העגל). לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי' .[60].אלא למה עשו? אלא לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד...
— מסכת עבודה זרה, דף ד' עמוד ב' - דף ה' עמוד א'
כלומר: דוד מעיד על עצמו שיצר הרע אינו שולט בו, "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" - יצר הרע הרוג בלבו של דוד (ומוסבר במדרשי אגדה שהרגו באמצעות תענית) ואינו שולט בו. מדוע אם כן אירע המעשה? היתה זו גזירת שמים כדי לתת דוגמה לכל חוטא בעתיד, שיראה כיצד ניתן לחזור בתשובה.[61]
מעשה בת שבע כניסיון לדוד
כיוון מעט שונה לסיבת חטאו של דוד מביא התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין:
אמר רב יהודה: אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון, ונכשל.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, ואין אומרים אלוקי דוד?
אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי (=הם התנסו, עברו ניסיונות ועמדו בהם, ואתה לא עברת ניסיונות).
אמר לפניו: ריבונו של עולם, בחנני ונסני, שנאמר: 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי'[62]
אמר: מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך (אנסה אותך ואעשה לך מעשה, להם לא הודעתי על הניסיון ואילו לך אני מודיע שאני מנסה אותך), בדבר ערוה.
מיד: 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת, מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד'.[63].
והיינו דכתיב (=וזהו שכתוב): 'בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל-תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל-יַעֲבָר-פִּי'.[64] אמר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא (=אמר דוד: הלוואי והיה זמם בפיו של שונאי, כלומר בפיו של דוד בלשון סגי נהור, ולא הייתי אומר דבר זה, על הניסיון).— מסכת סנהדרין, דף ק"ז ע"א.
על פי מדרש זה, המעשה היה ניסיון שדוד ביקש, כדי להגיע לרמתם של שלושת האבות. הניסיון היה בדבר ערווה, כלומר על דוד היה להתמודד עם פיתוי. דוד לא עמד בניסיון, והתחרט על שביקש להכניס את עצמו למצב זה.
בפרשנות המקרא
מפרשי המקרא הלכו גם הם בדרך חז"ל בהבנת מעשה דוד.
רש"י מסביר בדרכם של חז"ל את ציוויו של דוד ליואב ”הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת”, בכך שנועד לגרום לכך שאוריה ייהרג, ואז[65]: ”...נמצא שלא בא על אשת איש, שכל היוצא למלחמה כותב גט לאשתו על תנאי אם ימות במלחמה.”.[66] גם רבי לוי בן גרשום, רלב"ג, (1288–1344) מקבל את דברי חז"ל כהסבר למעשה. לדבריו, דברי חז"ל מוכחים מהפסוקים עצמם, שהרי בסיומו של המעשה מסופר: ”וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'.[38]” כאמור, ההלכה קובעת כי אשת איש שקיימה אישות עם אדם שאינו בעלה, אסורה על שניהם: ”כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל”[67] מדוע אם כן לא ציווה ה' על דוד לגרש את בת שבע, ואף אהב את הבן הנולד? מכאן, מפרש רלב"ג, ”ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע...”, מכיוון שהייתה מגורשת למפרע, כדברי חז"ל.[68]
רבי משה אלשיך (1508–1600 בערך) מקבל גם הוא את תפיסת חז"ל: ”אך הנה אין ספק כי חז"ל קיבלו האמת כי כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו...”[69] על פי הרב אלשיך, את הפסוק ”וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי” יש לפרש בדרך מעט שונה ממה שנראה במבט ראשון, ולמעשה טמון בו אחד המפתחות להבנת הפרשה. לפי פירושו, המילה ”וַיֹּאמֶר” מתייחסת לדוד עצמו, והוא זה שאמר ”הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע...”. זאת, מכיוון שדוד הכיר את בת שבע, שהייתה מיועדת לו; כאמור, המדרש טוען כי ”ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה... ”. הרב אלשיך מביא מדרש (הוא מעיד שלא ראה את המדרש אך שמע אותו) על פיו לאחר הקרב בין דוד וגלית רצה דוד להפשיט את גלית המת מהשריון שעטה, אך לא ידע כיצד לעשות זאת. אוריה, שעדיין היה גוי באותה תקופה וטרם התגייר, הסכים לעשות זאת בתנאי שתינתן לו אשה מישראל, ודוד הסכים לכך. אותה אשה הייתה בת שבע, שלכתחילה הייתה ראויה לדוד, כאמור במדרש. לכן אמר דוד ”אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי”, בתמיהה: כיצד היא עדיין אשת אוריה החתי.[70]
בעל המצודות, רבי דוד אלטשולר, שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-18, מביא את דברי חז"ל אך כותב: ”ואף שכל היוצא למלחמות בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו, מכל מקום היה הדבר מכוער כי הדרך היה לנושאה שוב בבוא מן המלחמה והייתה שומרת עליו.”[71]
המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809–1879) מפרש בשיטתו של רלב"ג. הוא כותב: ”אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת: שאם היתה אשת איש איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל, ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר, ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מדין תורה עומדת בביתו והרי זב כטובל ושרץ בידו, ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו?!”.[72] כלומר: דעתם של חז"ל "מוכרחת", הכרחי לומר כשיטתם, שכן איך ייתכן שדוד נשא לאשה את בת שבע, האסורה עליו, כאמור לעיל, ואיך התפלל לשלומו של הילד, והרי הוא ממזר; ומעבר לכך, איך ייתכן שמהזיווג האסור של דוד ובת שבע נולד שלמה, ש"ה' אהבו"?
מלבי"ם בונה את פירושו כתשובה לשאלות שהציג אברבנאל. כאמור, הוא מקבל את דברי חז"ל שבת שבע הייתה מגורשת. לשאלה כיצד יכול היה דוד לשלוח את אוריה לביתו כדי שישכב עם אשתו, וכך ייחשב הילד שנולד כילדו של אוריה, משיב מלבי"ם כי יש לשער שדוד תכנן לעקוב אחרי גדילת בנו, ולמנוע ממנו בעתיד להתחתן עם משפחתו, ולחלופין לגלות את הסוד בבוא הזמן. גם לדברי הפרשנים הסבורים שבת שבע הייתה מגורשת רק על תנאי, ואם היה אוריה חוזר אליה כבקשתו של דוד היה הגט מבוטל ודוד היה עובר על איסור אשת איש, מכל מקום לא הייתה לדוד ברירה: לו היה הדבר מתגלה היה נגרם חילול השם גדול וגם עולה סכנה חמורה למרד כנגד דוד. בדרך זו מסביר מלבי"ם את דברי חז"ל: ”'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי)'? 'לעשות הרע' - שביקש לעשות ולא עשה.” כלומר, דוד תכנן לקבל על עצמו חטא של ניאוף, אך מכיוון שאוריה סירב לשוב לביתו נותרה בת שבע במעמד של גרושה ודוד לא חטא באשת איש.[73]
מלבי"ם מסביר עוד, שאוריה חטא שלושה חטאים: הוא סירב לפקודת המלך לשוב לביתו, ביזה את משאת המלך שדוד שלח אליו, ובדבריו על "אדוני יואב" - ניסוח שמציג את יואב כאילו הוא אדוניו של אוריה, ולא דוד; הניסוח הנכון וההולם את כבוד המלך על פי מלבי"ם היה צריך להיות "ועבדך יואב ועבדי אדוני". בשל אלה היה אוריה חייב מיתה.[74] מלבי"ם מסביר עוד שטענתו של אברבנאל כאילו דוד שלח את אוריה למות ובכך גרם למותם של רבים אינה נכונה; המלחמה מול עמון התמשכה ובכל מקרה נשלחו מול עמון חיילים מצבא דוד, ואותם שנפלו בקרב לא נפלו בגלל אוריה אלא היו נהרגים בכל מקרה כחלק מהלחימה. דוד לא הוציא להורג את אוריה בדרך משפטית מסודרת, כדי למנוע, כאמור, חילול השם וחשש למרד.[75]
רבי אברהם בן הרמב"ם מביא בשם אביו שלדעתו אוריה החיתי לא היה מישראל[76]. רבי דוד קמחי, רד"ק, (בן דורו של רש"י) מציג את הראייה הפשוטה על פיה דוד עבר על חטא אשת איש, ולאחר מכן מזכיר את דעת חז"ל שבת שבע הייתה מגורשת, ולפיכך דוד לא עבר על איסור זה.[77] האברבנאל בפירושו סובר שדברי חז"ל המטהרים את המעשה עצמו מחטא נאמרו דרך לימוד זכות, ואינם עולים בקנה אחד עם הפשט. את גדלות דוד הוא רואה בתשובתו השלימה על המעשה[78]. רבי צבי הירש חיות כלל את המאמר בתוך דרכי הדרש של חז"ל שעניינם להצדיק את הצדיקים ולהרבות בשבחם כדי לחנך למוסר ומידות טובות[79]. המלבי"ם יישב אחת לאחת את טענות האברבנאל, ולמעשה הגישה שהתקבלה אצל רוב רובם של הפרשנים, שדברי חז"ל אינם מייצגים דרש אלא את המפתח להבנה מעמיקה של המעשה שבלעדיו אין ניתן להבינו.
פרשנות בת זמננו
הרב אביגדר נבנצל מבאר, כי ”הבנת פשט בתנ"ך טעונה בירור כפול: א. הבנת המילים כשלעצמן; ב. פירוש המילים בהקשרן.” ההקשר שבו נאמרים הדברים הוא לעיתים הפסוקים הסמוכים בלבד, אך לעיתים יש לראות את הדברים בהקשר רחב עוד יותר, ולעיתים ישנם מקרים בהם יש לראות את הדברים בהקשר של התנ"ך כולו, ולעיתים אף בהקשר של כל התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. ואם הסיפור המובא מנוגד לכל מה שידוע לנו, הרי שיש להניח שיש הסבר אחר לפשט.[80] הרב נבנצל דן בדברים לגבי כמה אמירות של חז"ל: ”אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה... כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה... כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה... ”[81] ומקדיש דברים במיוחד לפרשת דוד ובת שבע:
לפי דבריו עצם העובדה שדוד המשיך להיות מלך ישראל גם לאחר שחטא, והעובדה שהמשיח יהיה מזרעו, מלמדת שחטאו של דוד קטן בהרבה ממה שנדמה במבט ראשון.[83] לדבריו, ניתוח הפסוקים מעלה תמונה שונה ממה שמתקבלת במבט ראשון. המילים "והיא מתקדשת מטומאתה", בפסוק ו', באה רק לאחר שדוד בדק את זהותה ושלח מלאכים להביאה; ובעצם מילים אלה היו צריכות לבוא מיד לאחר תיאורה הראשון של בת שבע, בפסוק ב'; הרב נבנצל מסיק מתיאור זה שדוד רצה שבת שבע תהיה בעת הראויה לעיבור ותלד את בנו. יתר על כך: לאחר שנתן הנביא מבשר לו כי בנו ימות, צם דוד, מתפלל ומבקש על התינוק רחמים;[84] ואם אכן היה הבן ממזר, הרי מותו היה צריך להיות פתרון נוח לדוד, ומדוע הוא מתחנן ומבקש שלא ימות? מכאן, טוען הרב נבנצל, שפשט הדברים אינו כפי שנראה בקריאה ראשונה. הוא מסיק שבת שבע אכן הייתה גרושה, בשל הגט שנתן לה אוריה עם צאתו למלחמה, ודוד ראה ברוח הקודש שזו האשה שתלד את הבן המיועד לרשת את כסאו ולהמשיך את בית דוד. גם לדעת הסוברים שבת שבע לא הייתה גרושה באותה עת אין להסיק שדוד חטא באיסור עריות ככל חוטא אחר. דוד סבר שכדי להביא את יורשו המיועד עליו לעשות מעשה קיצוני, ולקיים אישות עם אשת איש כדי להביא לכך; "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה".[85] החטא, אם כן, היה חטא של שיקול דעת מוטעה.[86] חטאו של דוד היה בחילול השם, ולא בעריות, משום שמעשהו - הגם שהייתה לו הצדקה - נתפס בדרך לא נכונה על ידי ההמון.[87]
בזוהר ובתורת הסוד
על פי הזוהר, דוד המלך היה הגלגול של הבל, אוריה החיתי היה הגלגול של קין, ובת שבע הייתה הגלגול של תאומת הבל שהייתה מיועדת להיות להבל לאשה.
בזוהר נכתבו סודות רבים על סיפור קין והבל. אחד הסודות מובאים כאן בתרגום על הפסוק: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". "בהיותם בשדה" זה גימטריה של "בת שבע". ועל זה קין הרג את הבל, בוויכוח למי תהיה תאומת הבל לאשה.
כל המעורבים בפרשת קין והבל, חזרו בגלגול נשמות, על מנת לתקן את הרצח של הבל.[88]
לפי הזוהר, החטא של דוד המלך, לא היה באשת איש, משום שבת שבע הייתה מיועדת לו מן השמים. החטא היה במהירות שבא דוד אל בת שבע. ומכאן אפשר להבין למה חז"ל התכוונו כשאמרו: "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה".
ביאורים
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהודה קיל, דעת מקרא – שמואל ב, הוצאת מוסד הרב קוק
- הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון, הוצאת ישיבת הר עציון, תשס"ב
- הרב צבי ישראל טאו "לאמונת עיתנו"
קישורים חיצוניים
שמואל ב פרק יא עם פירוש, באתר ויקיטקסט- דוד ובת שבע מזווית שונה, באתר הידברות
- מרדכי הוכמן, דויד ובת שבע - הספור שלא שמעתם, באתר ישיבה
- יהודה אליצור, פרשת דוד ובת שבע והמבוכה המוסרית של דורנו, באתר דעת
- דוד חי כהן, נצח ישראל: פרשת דוד המלך ובת שבע, אמא של מלכות, באתר מרכז הרב
- יונתן זזון ואריה בורשטין, 'לך לבדך חטאתי למען תצדק בדברך' - מאמר על דוד ובת שבע, באתר מרכז הרב
הערות שוליים
- ^ שבת נו, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד ב'
- ^ ספר שמואל ב', פרק י', פסוק י"ב. כל ההפניות בערך זה הן לספר שמואל ב', אלא אם צוין אחרת.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י', פסוק י"ט.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק א'
- ^ על פי שמואל ייבין, הערך "דוד המלך", האנציקלופדיה המקראית, כרך ב', עמ' 642. וראו חישוב שונה בערך סדר הדורות המקוצר.
- ^ ראו למשל בפירושי מלבי"ם ודעת מקרא.
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ז.
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ט"ז.
- ^ המדרש מרחיב מאד את הסיפור על המאבק בין ישבי בנוב לדוד. ראו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ה עמוד א'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ג'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ט.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק מ"א.
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ד.
- ^ יהודה אייזנברג: דוד ואחיתופל, באתר דעת.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ד'
- ^ ר"י קרא, וכנראה כוונתו שבדרך כלל מעוברת לא רואה דם נדה, ובהקדמה לספר הזוהר ח: מובא שהמלאך דומה ביקש לקטרג על דוד המלך שלא חיכה עם בת שבע ג' חודשים כדין אלמנה וגרושה, כדי להבחין בין אם נולד מראשון או לאחר שבעה חודשים מהשני, והשיב לו הקב"ה שאוריה יצא למלחמה בז' בסיון ומעשה בת שבע אירע בכ"ד אלול ויוצא שעברו ג' חודשים
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד א'.
- ^ במדרש תנחומא בפרשת מסעי פרק יב מסופר שיואב פתח את המכתב בפני חיילי המלך ובכך גרם לביזויו של דוד, וזאת היתה אחת הסיבות שדוד מורה לשלמה המלך להרוג את יואב
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוקים י"ט-כ"א.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ה.
- ^ ילקוט מעם לועז שמואל ב יב
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ז.
- ^ בפסוק א' כתובה המילה "רש" עם א', אם קריאה, צורה נדירה של המילה.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ה'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ז'
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ח'.
- ^ מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (יש לקרוא: בְּעֵינַי) אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה.
- ^ 32.0 32.1 ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ט'.
- ^ המוכר למלך
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק י"ג
- ^ ספר תהלים, פרק נ"א
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק כ"ג.
- ^ פירוש רש"י לספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק ו'.
- ^ 38.0 38.1 38.2 ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים כ"ד-כ"ה.
- ^ אריה ברטל: "והיה כשכב אדני המלך עם אבותיו והייתי ;אני ובני שלמה חטאים". בית מקרא ע"ה, תמוז תשל"ח. מאוחזר באתר דעת.
- ^ מלכים א-כ"א מציג כיצד אחאב כפוף לחוק וחסר אונים מול עקשנות נבות, ואילו איזבל מייבאת ומכופפת את הנתינים למלך
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק י"ז.
- ^ אברבנאל, פרק י"א.
- ^ 43.0 43.1 ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק י"ד.
- ^ ספר תהלים, פרק נ"א
- ^ 45.0 45.1 ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק ה'.
- ^ מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'.
- ^ כמו: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק ו'; "וַיַּעַשׂ הושע בן אלה הָרַע בְּעֵינֵי ה'", ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק ב'; ועוד דוגמאות רבות.
- ^ ספר תהילים, פרק ל"ח, פסוק י"ח.
- ^ ”וַיְנַחֵם דָּוִד, אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ”, ראה פרשנות הרב קוק
- ^ ר' שמואל בר נחמני ודברי רבי שבת נ"ו א
- ^ ”ולא הוה תמן הובא אלא מצד חילול ה' דגברא דהוה טריד במלחמתו לא הוה ליה למנסב איתתיה אע"ג דפנויה הות הא הות מייחדא ליה והיינו דקאמר קרא בדבר אוריה החתי ולא קאמר בדבר בת שבע משום דמצד בת שבע עצמה לא הוה עליה חובא אלא משום דאוריה היה טרוד לממסר נפשיה בגיני' בקרבא הוא דאתחלל שמא דה' והיינו חובא דיליה ודוד לא אסיקא דעתי' דליהוי בההיא מלתא חילול ה'” (רבי יוסף קארו, מגיד מישרים מקץ מ')
- ^ יגאל אריאל, עוז מלך, עיונים בספר שמואל, עמ 188
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוק י"ג.
- ^ ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק א'.
- ^ ראו גם בנוסח מעט שונה במסכת שבת, דף ל' עמוד א'.
- ^ ספר משלי, פרק ו', פסוקים כ"ז-כ"ט.
- ^ ספר תהילים, פרק פ"ו, פסוק י"ז.
- ^ 58.0 58.1 ספר דברי הימים ב', פרק ו', פסוק מ"ב.
- ^ ספר משלי, פרק ו', פסוק כ"ט.
- ^ ספר תהילים, פרק ק"ט, פסוק כ"ב.
- ^ על פי פירושי רש"י והרב עדין אבן ישראל במקום.
- ^ ספר תהילים, פרק כ"ו, פסוק ב'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ב'
- ^ ספר תהלים, פרק י"ז, פסוק ג'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ט"ו.
- ^ רש"י, ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק ט"ו.
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'.
- ^ רלב"ג, י"ב כ"ה.
- ^ אלשיך, י"א א'.
- ^ פירוש אלשיך לפרק י"ב, פס' א'.
- ^ מצודת דוד, י"א ח'.
- ^ מלבי"ם, י"א, ג'.
- ^ מלבי"ם, י"א, ו'.
- ^ מלבי"ם, י"א, ח' - י"א.
- ^ מלבי"ם, י"א, ט"ו.
- ^ שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן כ"ה
- ^ רד"ק, י,א, ד'.
- ^ אברבנאל סוף פרק י"א
- ^ מהר"ץ חיות, "מבוא התלמוד", פרקים י"ט - כ'.
- ^ הרב נבנצל, עמ' שע"א.
- ^ תלמוד בבלי, שבת נ"ה, עמוד ב' - נ"ו, עמוד א'.
- ^ הרב נבנצל, עמ' שע"ז.
- ^ הרב נבנצל, עמ' שפ"א.
- ^ י"ב, י"ד - ט"ז.
- ^ "אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה", מסכת נזיר, כ"ד עמוד ב'. רש"י במקום: "'לשמה' - כלומר לשם מצווה".
- ^ הרב נבנצל, עמ' שפ"ד - שפ"ח.
- ^ הרב נבנצל, עמ' שצ"א - שצ"ה.
- ^ הדברים הנאמרים כאן תומצתו מהשיעור האורתודוקסי הבא.
| דוד המלך | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| משפחתו |
| ||||||||||
| תקנות ויצירות המיוחסות לו | ספר תהילים • מאה ברכות • צוואת דוד • קינת דוד • קינת דוד על אבנר • דברי דוד האחרונים • שירת דוד | ||||||||||
| מאורעות בחייו שתוארו בתנ"ך | משיחת דוד למלך • דוד וגוליית • הטבח בנוב עיר הכהנים • סיפור נבל הכרמלי • דוד ובת שבע • מרד שבע בן בכרי • האישה החכמה מתקוע • מעשה אמנון ותמר • רצח אמנון • דוד ויהונתן • סיפור רצפה בת איה | ||||||||||
| אגדות חז"ל | דוד והצרעה והעכביש | ||||||||||
| שונות | מרב בת שאול • פלטיאל בן ליש • בית דוד • אבישג השונמית • ברזילי הגלעדי • גיבורי דוד • כתובת תל דן • קבר דוד • משיח • המלך דוד (סרט) • מגן דוד | ||||||||||
| הנצחה |
| ||||||||||
25972565דוד ובת שבע