הגלעד

נוף בגלעד

נחל יבוק

נחל יבוק

הַגִּלְעָד הוא כינויו העברי של חבל ארץ בעבר הירדן, המשתרע מקו הכנרת בצפון ואזור ים המלח בדרום. בתקופת בית ראשון היה הגלעד חלק מממלכת ישראל, וחלק מהממלכות היהודיות של תקופת בית שני. כיום נמצא הגלעד בגבולותיה של ממלכת ירדן.

גאוגרפיה

לפי הגדרת המקרא מצפון לגלעד מצוי אזור הבשן, ומדרום לו המישור (או הרי מואב). הגלעד נחלק לאזור צפוני ודרומי: מצפון לנחל יבוק, הרי עג'לון, ומדרום ליבוק הרי סלט ועמון.

בגלעד כמות משקעים של 500–600 מ"מ בשנה. בחלקו הצפוני מצויה רמת אירביד שבין הרי עג'לון לירמוך, והיא מהווה מקום מתאים לחקלאות. הרי הגלעד תלולים ומצויים בהם מקווי מים רבים. באזור נמצאים פוספטים המהווים מחצב חשוב לירדן. שם המקום נקשר למילה הערבית ג'לעד שמשמעותו גס, קשה, ייתכן על שום אופיו ההררי.

רמת אירביד היא החלק המיושב ביותר באזור ובה יושבת העיר השנייה בגודלה בירדן, אירביד. בהרי גלעד הדרומיים מצויה העיר ג'רש.

היסטוריה

העת העתיקה

ההתיישבות באזור החלה בסביבות המאה ה־23 לפנה"ס בייחוד באזורי מצבורי הברזל בסביבת היבוק אך הופסקה בין המאה ה־20 ל־13 לפנה"ס. בסוף אותו זמן קמו הממלכות מואב ואדום.

בימי החשמונאים נתחדשה ההתיישבות באזור, זאת לאחר שבזמן המרד ערך יהודה מסע קרבות לשיפור מצבם הביטחוני של התושבים בגלעד.

בתקופה הרומאית חולקה הארץ לחמש פרובינציות, והגלעד נכלל בחלקו הצפוני בפלשתינה סקונדה וחלקו בפרובינציה ערביה. היישוב היהודי בעבר הירדן פסק מלהתקיים בימי הביניים.

העת החדשה

בביקורו של לורנס אוליפנט בארץ ישראל ב־1879, הוא העלה את הרעיון כי היהודים אשר יעלו ארצה יתיישבו באזור הגלעד, רעיון אשר גם הביא בספרו "ארץ הגלעד". על אף שלזמן מה הייתה התוכנית קרובה לאישור, היא נדחתה לבסוף על ידי הטורקים. דוד בן-גוריון האמין בעתיד ההתיישבות היהודית בעבר הירדן ובגלעד בפרט, בכותבו:

"רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב בעבר הירדן, בייחוד בגלעד, היה יהודי גם בימי שלטון רומא, וגם לאחר החורבן לא נשבת משם היישוב העברי. ואין כל ספק שהתאחזו היהודים בארץ מולדתם הראשונה – כי פה, בעבר הירדן נולדה האומה העברית – תחיה ותפרה שוב את ארצות גלעד ובשן, וגבול המדבר הנוכחי יעתק ויוסג עם רבוי היישוב והרחבת התרבות מזרחה, ותחומי עבר הירדן יתרחבו ויתפשטו על חשבון השממה וערבת המדבר."

— גילוי דעת "פועלי ציון", 1920

עבר הירדן המזרחי ובכללו הגלעד נכללו בכתב המנדט על ארץ ישראל כחלק מהמדינה היהודית העתידית. לאחר זמן קצר הוצא האזור מהתוכנית על ידי בריטניה. למרות זאת, קיימה הסוכנות היהודית בשנות ה־30 משא ומתן על רכישת אדמות בגלעד.

שתי התנועות הנגדיות בציונות, התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת העבודה האמינו בחזון ההתיישבות היהודית גם בעבר הירדן. במהלך השנים שתי התנועות הללו וויתרו על רעיון זה, חלקים מתנועת העבודה בתחילה ולאחר מכן שאר המחנה הציוני סוציאליסטי, דבר דומה קרה גם בתנועה הרוויזיוניסטית. מנחם בגין, בנאומו ביום הקמת המדינה הזכיר חזון זה:

"על כן נשא נישא בגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי... עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד; עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד."

אולם כאמור הגלעד נתון לשליטת ירדן וכיום ניתן לתייר בו ולהנות מנופי הריו המרהיבים מן בקעת הירדן ומדרום רמת הגולן.

הגלעד במקרא

הגלעד חלק מהאזור שבו התיישבו הרפאים הענקים שכונו בשמות שונים – ”הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים, וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים.”, ”אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים, וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.” חלק מעריהם מוזכרות בשמן, ובהן עשתרות (כיום ח'רבת עשתרה, בסמוך לירמוך) והָם (כיום ח'רבת האם, ממערב לאירביד).

התיישבות שבטי ישראל החלה לאחר השמדת וגירוש ממלכת סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. במקום החליטו להתיישב השבטים גד וראובן וחצי משבט המנשה בשל המקנה הרב שלהם ואזורי המרעה המצויים במקום. עם התיישבות השבטים שם נבנו באזור ערי מבצר^{[דרוש מקור]}. בניגוד לחבל הבשן אשר היה כפי הנראה מיושב בצפיפות, היה הגלעד דליל מבחינת אוכלוסייה וישובים. לכן היה הגלעד על שטחיו ההרריים טובים למקנה. מצוין גם כי האזור היה משופע ביערות. היערות נזכרים גם בשמואל ב', י"ח, ו'-ח' בהקשר למלחמתו של אבשלום: ”וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם... וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא.” שרידי יערות גדולים אלה מצויים באזור עד היום.

הגלעד יושב ברובו בידי חצי שבט המנשה וחלקו הדרומי על ידי שבטי גד וראובן, כפי הכתוב בדברים, ג', י"ב-י"ג: ”מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָרֻאוּבֵנִי וְלַגָּדִי. וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה...” בתקופת השופטים פקדו את אזור עבר הירדן קרבות ומלחמות אשר גרמו בין היתר להעברת החוות של יאיר בן מנשה מן הבשן דרומה אל הגלעד^{[דרוש מקור][מפני ש...]}. כחלק מאותם קרבות הנהיג יפתח הגלעדי את בני הגלעד למלחמה על עמון (שופטים, י"א), אשר הוליד סכסוך קשה ביניהם לבין אנשי אפרים (שופטים, י"ב, א'-ו'). מאוחר יותר שימש הגלעד ארץ מסתור לאנשים נמלטים, דוגמת דוד והעיר יבש גלעד ודוגמת איש בשת, ובזמנים מאוחרים יותר שימשו מחנים ופנואל באזור היבוק כערי מפלט.

בתקופת שאול ניסו בני עמון לכבוש את יבש גלעד, ושאול שנחלץ להגנתה ביסס בכך את שלטונו וקנה את נאמנות אנשי הגלעד לממלכת ישראל. בימיו גם נלחם שבט ראובן עם ההגראים (דברי הימים א', ה', י') אשר היו שבט מבני קדם שאזורי ההתיישבות והמקנה שלו השתרעו מן הפרת ועד מזרח הגלעד. בימי שלמה הופקדו 12 שרים על נציבויות באזורי הגולן, הבשן והגלעד, כאשר נציבות אחת השתרעה ברמת גלעד, חוות יאיר וחבל ארגוב בבשן, שנייה במרכז הגלעד באזור יבוק והשלישית בדרומו ובצפון "המישור" עד נחל ארנון, אזור שכונה "ארץ גד": ”בֶּן גֶּבֶר בְּרָמֹת גִּלְעָד, לוֹ חַוֹּת יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד לוֹ חֶבֶל אַרְגֹּב אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת.”

לאחר התפלגות הממלכות נותר הגלעד תחת שליטת ממלכת ישראל אך צפונו נכבש בידי ארם (מלכים א', כ"ב), וחלקים ממנו נפלו לידי בני עמון. הנביא אליהו, שמנבא לאחאב מלך ישראל, נמנה מתושבי גלעד (מלכים א', י"ז, א').[2] בסוף חייו, מלך אחאב נהרג ברמת גלעד במלחמה עם מלך ארם כאשר ניסה לקחת את ארץ הגלעד חזרה למלכות ישראל (מלכים א', כ"ב). בימי ירבעם השני ניתן להסיק על השתלטות של שבט יהודה על שטחים לכיוון מזרח על חשבון בני גד וראובן. ישנה דעה לפיה באותה תקופה החלה התיישבות גדולה בדרום הגלעד, כשאחת מהמושבות הגדולות הייתה "ארץ טבאל". ב־814 לפנה"ס נכבש הגלעד כמעט כולו בידי חזאל מלך ארם (מלכים ב', י', ל"ב-ל"ג), אך מספר שנים אחר כך נחלשה אחיזתו שם והאזור חזר לידי ישראל. אנשי השבטים התגוררו באזור עד ימי גלות שומרון, אז נחרב רוב היישוב היהודי שם בידי מלך אשור תגלת פלאסר השלישי בשנת 733 לפנה"ס. אך כמו ממערב לנהר, גם בעבר הירדן נותרו משפחות, אחת מהן היא משפחת טוביה מאזור רבת בני עמון, שנודעה מימי שיבת ציון ועד תקופת החשמונאים.

ראו גם

• אירביד
• הבשן
• פראיה
• עבר הירדן
• ערב מול הגלעד

לקריאה נוספת

• אילת, משה, שמואל וכינון המלוכה בישראל, ירושלים:הוצאת מאגנס, ה'תשנ"ח. פרק ו': הושעת הגלעד. עמ' 115–128.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הגלעד34674337Q922498