אבשלום

אַבְשָׁלוֹם הוא בנו השלישי של דוד המלך. ואמו היא מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כאיש יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שבעל את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון לזמן קצר. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג.

תחילת הסיפור

לידתו

אבשלום נולד בעת שדוד מלך על שבט יהודה בעיר בירתו הזמנית - חברון ונלחם לבסס את אחיזתו בישראל מול הנאמנים האחרונים לבית שאול המלך. דוד נשא לאישה ראשונה את מיכל בת שאול, שלא ילדה לו ילדים. אשתו השנייה הייתה אחינעם היזרעאלית, ממנה נולד בנו הבכור אמנון. אשתו השלישית הייתה אביגיל אשת נבל הכרמלי, ממנה נולד בנו השני כלאב. אשתו הרביעית הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממנה נולד אבשלום. בספר מצודת דוד כתב רבי דוד אלטשולר כי "מעכה בת מלך גשור הייתה יפת תואר, ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה, ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה" והתוספות סברו כי "תמר לא הייתה בת דוד אלא מקודם לכן הייתה אמה מעוברת והא דכתיב: כן תלבשנה בנות המלך מעילים, לא משום שהייתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך"

הפרשנים המאוחרים של מדרש תנחומא נוקטים גישה מרחיבה וקובעים כי: "שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי [בן גרא] ושבע בן בכרי, ואחיתופל, ומפיבושת, ואיש בשת, והשליט ציבא על כל בית שאול"

על פי פרשנות אחרת התחתן דוד עם מעכה כחלק ממערכת של בריתות עם שליטים שכנים על מנת לבצר את מעמדו כמלך ישראל. אף על פי שכלאב (הקרוי דניאל בספר דברי הימים) היה השני בתור לכתר, הוא - בניגוד לאבשלום - לא תבע את המלוכה. המפרשים מביאים לכך שתי סיבות אפשריות: כלאב נפטר בגיל צעיר, או שלא היה ראוי למלוך מסיבה כלשהי.

אמנון ותמר

ערכים מורחבים – מעשה אמנון ותמר, רצח אמנון

אמנון, בכורו של דוד, התיידד עם תמר. בעצת רעהו, יונדב בן שמעה, העמיד אמנון פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לעיניו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד, ובעת הכנת הלביבות ביקש אמנון להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ובא עליה בעל כרחה. לאחר מכן בקשה ממנו תמר לפרוש עליה את חסותו, אך אהבתו הפכה לשנאה והוא הורה למשרתו לגרש אותה מעל פניו. תמר שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלה.

לאחר היוודע המקרה נקט דוד בעמדה סבילה. את מקומו תפס אבשלום. הוא הכניס את תמר לביתו ונמנע מלהיות במגע עם אמנון. המלבי"ם כתב בפירושו, כי לא דיבר אבשלום עם אמנון מרע ועד טוב, בגלל רוב השנאה שהייתה בלבו על הדבר הזה, שאם היה מוכיחו היה לבסוף גם מפייסו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום ארגן אבשלום חגיגה לרגל הגז בבעל חצור, אליה הזמין את כל אחיו הנסיכים למשתה. קודם לכן נתן אבשלום ל"נעריו" הוראה להרוג את אמנון בעת שהוא יהיה שיכור. לאחר שביצע את זממו ברח אבשלום לבית סבו המלך תלמי בגשור.

גלות

ערך מורחב – האישה החכמה מתקוע

”וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן (עמיחור) עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים. וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם, כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת.”

לאחר הרצח ברח אבשלום לגשור אל תלמי, שהיה אבי אמו, ושהה שם במשך שלוש שנים. למרות מעשה הרצח של יורש העצר ובנו בכורו התגעגע דוד לאבשלום, אך לא נקט בכל צעד להחזירו לירושלים. בדרך זו נמנע דוד מלדון את אבשלום על רצח אמנון אחיו. על כך כתב הרב משה אלשיך: "יאמר ותכל 'נפש' דוד, וכל כך גדלה התאווה, עד היותה [של הנפש] כבאה לצאת ממנו אל אבשלום. והטעם: כי נחם וכו', והוא אשר ידענו כי האדם מתנחם על המת ולא על החי, כמאמר חז"ל 'וימאן להתנחם'. וזה יאמר: ותכל נפש דוד כמעט לצאת בשביל אבשלום, אך ניחם על אמנון. ולמה ניחם על אמנון ולא על היעדר אבשלום אשר הרגו? לזאת אמר: 'כי מת', לומר כי אמנון מת, ועל המת אדם ניחם, מה שאין כן על החי. ועל כן לא ניחם על פרדת אבשלום". כלומר, את מקום האבל על אובדן בנו הבכור תפסו געגועים ואף אהבה לבן האובד. בריחת אבשלום אינה נתפסת עוד כגלות הרוצח והתנתקות המשפחה ממנו, אלא כהיעלמות הבן האובד.

לדעת אלחנן סמט, המילים "ויתאבל על בנו כל הימים" מכוונות לאבלו של דוד על אבשלום ולא על אמנון, שעליו כבר ניחם. סמט מציין את הדיווח החוזר על בריחת אבשלום, לכאורה מחוץ להקשר, בפסוקים שמוקדשים לתיאור תגובתו הרגשית של דוד לרצח אמנון ולגלות אבשלום. חזרה זו רומזת לדעתו על מרכזיותו של הניתוק מאבשלום בתהליך הפסיכולוגי שעובר דוד: תחילה מבכה דוד את הטרגדיה המשפחתית, ששלובים בה מותו של אמנון וגלותו של אבשלום הרוצח; בהמשך מתאבל דוד על אבשלום בניסיון להשלים עם הניתוק הסופי ממנו, המחויב על פי דין; ניסיון זה נכשל: דוד איננו מסוגל להשלים עם הניתוק מבנו והוא כמה לחידוש הקשר עמו. עם מותו של אמנון כבר השלים, שהרי "גזירה על המת שישתכח מן הלב".

לאחר שלוש שנות גלות יזם יואב בן צרויה מהלך ששחרר את דוד מהסבך: הוא שלח לדוד, בשבתו על כס המשפט, אישה מהעיר תקוע, המבקשת פסק דין שיאפשר לבנה שרצח את אחיו לחזור לבית ללא חשש מנקמת דם: ”וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה”. דוד המלך פוסק כי מאחר שלרצח לא היו עדים: ”חַי יְיָ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה”. בכך קבע דוד המלך הלכה לא רק עבור המקרה הבדיוני של האישה החכמה מתקוע, אלא גם עבור המקרה של רצח אמנון. סופו של פרק הגלות של אבשלום נותר ללא קתרזיס, אבשלום מוחזר מגשור לירושלים אך דוד מסרב לפגוש בו או לראותו, שולח את אבשלום אל ביתו וגוזר עליו "גלות" קטנה:

”וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב: הִנֵּה-נָא עָשִׂיתִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת-הַנַּעַר, אֶת-אַבְשָׁלוֹם. וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר יוֹאָב: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר עַבְדֶּךָ. וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיָּבֵא אֶת-אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה. וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.”

מניעיו של יואב לנקוט עמדה פעילה בסכסוך בין דוד לאבשלום לא מפורטים בספר שמואל. על פי חוק פעל אבשלום בערוץ התקשורת היחיד שהיה פתוח ובחר ביואב כמתווך בינו לבין דוד. ממקום מושבו בירושלים הוא קרא ליואב אך נתקל בסירוב על הסף מצד יואב לפגוש בו. כדי להכריח את יואב לבוא אליו, ציווה אבשלום על עבדיו להצית באש את חלקת יואב המלאה שעורים. יואב מגשר בין אבשלום לדוד, ”וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם. וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם”.

חז"ל מבקרים את אבשלום על שריפת שדהו של יואב: "כל השורף תבואתו של חברו, אינו מניח בן ליורשו". דרש זה משמש להסביר את הסתירה לגבי המסופר על משפחתו של אבשלום וליתר דיוק מספר צאצאיו בפרק י"ד פסוק כ"ז "ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת", ולעומת זה נאמר בפרק י"ח פסוק י"ח: "ואבשלם לקח ויצב לו בחיו את מצבת אשר בעמק המלך כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי", ועל כך עונה "אמר רב יצחק: שלא היה לו בן הגון למלוכה".

מרד אבשלום

רקע

עוד בפרק הפיוס בין אבשלום לדוד, נכתב כי: ”וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ”. תיאור זה קורע צוהר אל נפש הנפשות הפועלות לפני המרד ובמהלכו. אבשלום מתואר באריכות יחסית כגבר יפה תואר, באמירה שיש בה יותר מרמז על סוד קסמו של אבשלום על אביו במהלך כל חייו ועל ישראל במהלך המרד. הרד"ק מרחיב: "איש יפה - ספר מה גרם לו למרד, שהיה יפה ונתגאה ביפיו ובשערו, וחשב שאין ראוי באחיו כמוהו." חז"ל פירשו את הפסוק בדרך אחרת: "רבי יהודה אומר נזיר עולם היה, והיה מגלח לשנים עשר חדש, שנאמר ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום וגו', רבי יוסי הגלילי אומר נזיר ימים היה, והיה מגלח אחת לשלשים יום, שנאמר מקץ ימים לימים וגו', רבי אומר כל ערב שבת היה מגלח, שכן דרך בני מלכים לגלח בכל ערב שבת."

המלבי"ם כותב כי אבשלום הבין, הן מפגישתו הצוננת עם דוד המלך והן משהותו בנידוי בירושלים, שדוד אינו מתכונן להמליכו אף על פי שהוא הבכור אחרי אמנון, שמת, ולכן החליט להקדים ולמרוד בטרם יקבל שלמה, אחיו למחצה, את כס המלכות. אבשלום, שחשב כי יופיו הוא השער למלוכה, החל לארגן את המרד. דברים דומים משתמעים מדברי מדרש משלי: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, אמר רבי יוסי הגלילי, כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה, אלא אמרו כנגד אבשלום אחיו, שהיה מחשב בלבו ואומר אם אני הורג את דוד אבי אני נוטל המלכות לעצמי, ואינו יודע שמחשבתו של מקום קדמה לשלו"

תחילת המרד

דף בספר תנ"ך צרפתי מאמצע המאה ה-13. בפינה השמאלית העליונה הקרב בין צבאות אבשלום ודוד. מות אבשלום הפינה הימנית עליונה, דוד ממתין לבשורות בחלק התחתון

אבשלום החל את המרד ברכישת אהדתם של תושבי ממלכת ישראל. הוא רכש גינוני מלכות והיה נע במרכבה המלווה בפמליה של 50 איש ההולכים לפניו, סימן לאדנות ועמדה רמה אך גם הד לנבואתו של שמואל הנביא: ”זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ”. במקביל הוא ישב על כס המשפט והיה אומר למתדיינים כי דבריהם מבוססים אבל ספק גדול אם הם יזכו, במצב הדברים הנוכחי, למשפט צדק. אבשלום לא דיבר במפורש נגד המלך, אולם הכניס את הספק בלבו של כל מי שבא לדון ומאידך הבהיר למתדיינים ובני ישראל הרבים שבאו לשערי המשפט שאם אבשלום היה השופט - הם היו הזוכים. המקרא מסכם: ”וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל”.

ברגע המתאים התניע אבשלום את מזימת המרד כפי שמתואר במקרא: ”וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת ה' וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן”.

החידה הראשונה היא הגדרת הזמן, שהרי כל שנות מלכותו של דוד היו ארבעים שנה. התלמוד הבבלי דן בפסקה זו לעומק בתלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף י"ד עמוד ב'. רש"י הרחיב על פרשנות זו: "מקץ ארבעים שנה ששאלו ישראל מלך משמואל נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות", כלומר על פי רש"י אזהרותיו של שמואל התגשמו כעבור ארבעים שנה, שבסופן הופיע טוען לכס המלכות. הרלב"ג מציע פרשנות אחרת: "ייתכן שאלו ארבעים שנה התחילו מעת צמיחת המלכות בישראל, רוצה לומר מעת המשח שאול, או התחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד, ואולי הוגד על דרך נבואה שארבעים שנה יעמוד מלכות דוד ולזה חשב אבשלום שאז יהיה העת שתסור המלוכה מדוד ודמה מפני זה שכבר תשלם מחשבתו בהריגת אביו לסבב שתהיה הממלכה לו". פרשנות נוספת מופיעה בתרגום השבעים וב"קדמוניות היהודים" שנכתב כאלף שנה מאוחר יותר על ידי יוסף בן מתתיהו, במקורות אלו נכתב "ארבע שנים" במקום "ארבעים שנה". שאלה שניה נוגעת לבחירת העיר חברון כמקום הכרזת המרד והכתרת אבשלום. עם זאת קיימת הקבלה ברורה בין מעשי דוד בטרם הוכתר לבין מעשיו של אבשלום, דוד נמשח אף הוא למלך במסווה של זבח, ומלך תחילה בחברון - שם גם נולד אבשלום. בחברון מצטרף אחיתופל הגילוני לאבשלום, נוכחותו הייתה בעלת חשיבות עליונה והטתה את הכף לטובת אבשלום, המקרא מפרט בהמשך את מהות היתרון: ”וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹקִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם”. האגדה הצביעה על חסרונו היחיד של אחיתופל - אנוכיות שנאמר:" חכם גדול היה אחיתופל ודבריו נאמרו כברוח הקודש, למעלה מדרך הטבע...ומה היה חסר? עיקר היה חסר, שלא היה ירא שמים". סביב אבשלום ואחיתופל נאספים תומכים רבים המאפשרים לו לצעוד ישירות על ירושלים ולהתעמת עם דוד.

הרב יוסף כרמל כתב פרשנות מורחבת לאירועים: דוד בחר בירושלים כמרכז דתי בלעדי והפסיק את תמיכת משטרו בבמות שהיו מרכזי פולחן במקומות שונים ביהודה וייתכן ואף אסר על תמיכה של משפחת המלוכה בבמות אלה. בכך הקים דוד המלך על עצמו את זעמם של הכהנים שערכו את הפולחן בבמות, שאחת המרכזיות שבהן הייתה בחברון, והסיתו את המאמינים שנהנו מפולחן הקרוב למקום מגוריהם (בניגוד לפולחן בעיר זרה). על פי פרשנות זו, בשבתו בשער המשפט פגש אבשלום את המשלחות שהגיעו אל דוד ונדחו על ידו. הבטחתו של אבשלום להצדיק את הפונים אליו הייתה למעשה הבטחה שאם הוא יקבל את השלטון יבוטל הפולחן המרכזי האקסקלוסיבי בירושלים ויותר הפולחן על הבמות. על רקע זה בחר אבשלום את חברון כמקום המרד ואת הזבח על במה בעיר כנושא המאחד את העם אחריו.

דוד בורח מירושלים

דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול

דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים ”וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ”. באופן סמלי מספר המלווים את דוד בבורחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בבורחו משאול. בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הקודש אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הקודש מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלקים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת ה' ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: ”וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ”. ואמרו חז"ל:

שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והנה לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.

בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.

לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להשאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.

סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת ה', אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: ”וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל”.

אבשלום בירושלים

אבשלום ואנשיו יצאו ממקום ההתכנסות בחברון על מנת לכבוש את מרכז השלטון בירושלים, אך גילו שדוד המלך ואנשיו ברחו מלבד חושי הארכי שנשאר ונשבע אמונים לאבשלום, הוא מכנה את אבשלום פעמיים "המלך" – ”יְחִי הַמֶּלֶךְ! יְחִי הַמֶּלֶךְ!” בתגובה, אבשלום החשדן שואל את חושי בתוכחה ”זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ? לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ?” חושי, מבלי להתבלבל, נותן הסברים משכנעים למעשהו: תפקידו הוא להיות רע למלך, את זהותו של "המלך" קבע העם - כלומר אבשלום, וחושי יהיה רעו יהיה המלך אשר יהיה. הוא ממשיך ומסביר לאבשלום כי הוא לא רואה בו מורד זר אלא בנו ממשיכו של דוד. אבשלום, שדברי חושי נעימים לאוזניו ונראה כאילו נותנים משנה תוקף לתביעתו לכתר, מצרף את חושי ליועציו.

אבשלום הגיע אל המטרה העיקרית של המרד, אך ניצב עתה בפני שתי בעיות שנובעות מהצורך לבסס את ניצחונו, אחיזתו בכס וסילוק האיום מצד דוד ונאמניו. הוא פנה לאחיתופל ביקש את עצתו: ”וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ”. אבשלום פונה ישירות רק "אֶל אֲחִיתֹפֶל", אך פנייתו נעשית בלשון רבים, פרשנות אחת היא כי פנייתו היא גם לחושי והרד"ק פירש: "לשון תפארת, או פירושו: אתה והחכמים אשר אתך". אחיתופל ייעץ לאבשלום: ”בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת”. מטרת המהלך היא להפוך את המרד והקרע בין דוד לאבשלום לבלתי הפיך, כך ייאלצו תושבי ירושלים, יהודה וישראל לקבוע את הצד בו הם תומכים וללא חשש מהסכם שירקם בין המורד למלך שיוביל לחזרת דוד למלכותו, וענישת מי שתמך באבשלום בפומבי. כמאמר רש"י: "כי עתה ידם רפה לעזור לך שאומרים בלבם הבן יתחרט אצל אביו ואנו נהיה שנואים למלך". הקבלות למעשים בעלי משמעות זהה ניתן למצוא במעשהו של אבנר בן נר ששכב עם רצפה בת איה פילגשו שאול המלך, ובהמשך, כעסו של שלמה המלך על בקשתו של אדוניהו לשאת לאישה את אבישג השונמית כפי שמסביר שלמה: ”וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ, וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה!”

אבשלום קיבל את עצת אחיתופל, אך במקום לעשות את המעשה ולהפיץ את השמועה, אבשלום החליט לעשות מעשה נחרץ עוד יותר, והוא בא על הפילגשים באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: ”כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו". בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:

"ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך".

עצת אחיתופל

בשלב הבא של המרד פנה אחיתופל לאבשלום והציע תכנית להשלים את מהלך תפיסת השלטון ולהסיר את האיום היחיד שנותר לאבשלום כמלך:

”וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ וְאָשִׁיבָה כָל הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם.”

בהצעתו של אחיתופל שלושה שלבים: גיבוש יחידה צבאית בת 12,000 - מספר סמלי של 1,000 לוחמים לכל אחד משבטי ישראל יציאה במרדף אחרי המלך הבורח ורצח המלך על מנת לפזר את מחנה תומכיו והבטחת כיסא המלכות בידי אבשלום. ורש"י מפרש: "האיש אשר אתה מבקש – יעשה בו בקשתך ויהרג, ואחר כך כל העם יהיה שלום, וזה מקרא קצר".

ייתכן שהפגם בתכנית של אחיתופל, מבחינת אבשלום, הוא שביצועה מתמקד בו ושבע פעמים נעשה שימוש בפעלים בגוף ראשון יחיד, ומוציא את אבשלום אל מחוץ לתמונה. וכך מבקש אבשלום גם את עצת חושי הארכי.

עצת חושי הארכי

בתשובה לפניית אבשלום חושי הדגיש כי העצה שיעץ אחיתופל אינה טובה "בַּפַּעַם הַזֹּאת". דברי חושי נחלקים לשניים: הוא מסביר מדוע לדעתו טעה אחיתופל הפעם, ומציע הצעה משלו כיצד להתמודד עם דוד ואנשיו. גם חושי מדגיש כי הציר המרכזי לניצחון הוא המומנטום, אך בניגוד לעצת אחיתופל לנצל את המומנטום מידית ולהכריע את המערכה, טען חושי שהמומנטום יטה לטובת אבשלום במהלך קרב גדול ומכריע. לדברי חושי, אם יצאו אבשלום וצבאו מיד לקראת דוד הם יפעלו מבלי שגורם הפתעה יהי לצידם ויסכנו את הישגיהם השבריריים. במקום זה חושי הציע לאסוף צבא ענק מכל אנשי ישראל, ולזכות בניצחון מכריע. בדבריו נזהר חושי להזכיר את אבשלום כמי שעומד בראש הפירמידה וכמי שכל פעולה נסבה סביבו, עם זאת, כשחושי עבר לתאר את הגורל הצפוי לדוד, הוא מקפיד לדבר עליו בגוף שלישי ונמנע מאזכור שמו. דברי חושי לאבשלום עמוסים בדימויים ציוריים שיצרו ערפול ומאידך שבו את לבו של אבשלום, ומעל לכל נמנע חושי מלהתייחס לעצמו ובכך האדיר את דמותו של אבשלום. מטרתו האמיתית של חושי הייתה להרוויח זמן בתקווה שהמרד ידעך ודוד המלך ייהנה מפסק זמן להתארגנות. בסיכומו של דבר בחר אבשלום לנהוג על פי עצת חושי אך הכתוב מציין כי החלטתו של אבשלום לא נבעה מתהליך "אנושי" בו מעורבת חכמת חושי ומחשבת אבשלום בלבד, אלא הייתה כאן מעורבות אלוקית ישירה.

ומסכם רבי יצחק אברבנאל:

"...ואולי בחרו ישראל באבשלום כי רע בעיניהם עניין בת שבע ושבנה ימלוך, ואבשלום ראוי מצד אמו ומצד עסקו במשפט, ואחיתופל בראותו שלא הייתה בכונת אבשלום למרוד ולהמית את אביו יעץ לו בעניין הפלגשים, שלא יוכל לתקן ולהשלים עוד עם אביו, וגם לפרסם עניין בת שבע בעם. וכששמע אבשלום עצת אחיתופל להרג את אביו סמר בשרו, ובקש את עצת חושי גם כן, ודוד שידע שאין בדעת אבשלום להורגו ציווה לחוס עליו, אבל יואב פחד שאם ישלימו האב והבן ישנאהו אבשלום, ובחר להורגו."

”וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו.”

מה גרם לאחיתופל להתאבד? – יכולתו לחזות את אשר יקרה אם לא תתקבל עצתו, והבנתו כי המרד למעשה נכשל, הביאה אותו לנקוט בצעדים דרסטיים. לאחיתופל היה ברור שיאשימו אותו כמורד במלכות על כל הכרוך בכך למשפחתו ורכושו, הוא "מצווה אל ביתו" כלומר מכריז על צוואתו ואחר כך מתאבד. המקרא איננו מפרט מה היה כתוב בצוואה של אחיתופל אך בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא דף קמ"ז מובא הציטוט, "תנו רבנן שלושה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חיטים." ועל כך כתב המהר"ל:

"...ויש לשאול מה עניין אלו דברים שצוה עליהם ביותר. ונראה מפני שראה אחיתופל שהיה בקושרים ובמחלוקת שהיה לו ומה שמגיע אליו מן המחלוקת, ולפיכך היה מזהיר על המחלוקת... כאשר אין חכם גדול יותר מבעל ניסיון... וכדי לחזק יותר אמר שיהיו נזהרים וזריזים שלא יבא סבה לבטל השלום שהוא דבר גדול. והנה השלום הוא מצד ג' פנים, האחד הוא שלום בית, השני השלום שיש לו עם ריעיו וחבריו, והוא השלום שיש לו עם עצמו, והג' עם שאר בני אדם, ודבר זה תלוי בשלום מלכות, שהוא מחזיק השלום בעם. ולכך נגד שלום ביתו שהוא עם אשתו אמר יום של עצרת ברור זרעו חטים, כי עיקר ביטול שלום בית שהוא עם אשתו הוא מתוך שאין לו חטים, וכדאמרינן בפרק הזהב, לעולם יזהר אדם בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה בתוך ביתו אלא בשביל חטים... וכנגד השלום השני שלא יתחדש מחלוקת בין איש ובין אחיו אמר אל תהיו במחלוקת זה עם זה, כי דבר זה נחשב כאלו הוא חולק עם עצמו, כי אחיו הוא כמותו. ושלא יבא לידי מחלוקת שהוא בין איש לרעהו אמר אל תמרדו במלכות בית דוד, שהוא שלום מלכות".

הקרב המכריע

חושי הארכי לא הסתפק בפעילותו בחצר אבשלום ושלח את המידע העדכני לדוד תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם מלאכי ה' שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים", מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלקים בעת מצוקה קשה. על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה.

בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד ”וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת” ובחישוב מתמטי פשוט על דברי חייליו ”וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים”, ניתן להניח שצבאו של דוד מנה כעשרים אלף איש. על רקע הגידול במספר חייליו נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: ”וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי” טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: ”וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם”.

אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שנסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. ”וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם” וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'". כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם ניספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי ”וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא” - כנראה חיות טרף ששרצו ביער. בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד.

מותו של אבשלום

מות אבשלום, תחריט של גוסטב דורה

”וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר"”.

הרב אמנון בזק מסביר כי "הפרד היה בהמת הרכיבה של בני המלך; מעברו של הפרד הוא ביטוי למעבר המלכות מאת אבשלום." אבשלום המופתע מהמפגש עם חיילי דוד מנסה לברוח ונלכד בעץ האלה. וכך תלוי בין שמים וארץ הוא חסר אונים ונתון לרחמי אויביו, החיילים סירבו להרוג את אבשלום ולהמרות את פי המלך אך דיווחו ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שבטים בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו, בהנחה כי הוא לא יואשם בהרג אבשלום.

התלמוד הבבלי מסכם: "אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב, ולפי שגנב ג' גנבות, לב אביו ולב בית דין ולב ישראל, לפיכך נתקעו בו ג' שבטים, שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום." חז"ל הוסיפו:" אבשלום גבור כח היה במלחמה והיה חרבו מצומדת על מתניו, ומפני מה לא שלף חרבו וכרת שער ראשו וירד, אלא ראה גיהנם שנפתחה מתחתיו, אמר מוטב לי להתלות בשער ראשי ולא לירד באש, לפיכך היה תלוי באלה".

עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה: ”וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל”. לאחר מכן מטפל יואב בגופת אבשלום, המושלכת בבזיון לבור ועליו גל אבנים כפי שנהג יהושע בן נון לקבור את אויבי ישראל לאחר שתלה אותם על עץ כגרדום.

לסיכום מציין הפסוק כי אבשלום מת ערירי, בלא בנים, ולא זכה להיקבר במקום שהכין לו כמצבה ושמה יד אבשלום, הביטוי יד גם הוא מצביע על הנצחת אדם שמת בלא בנים ואין מי שיזכיר את שמו על הסתירה בין פסוק זה לפסוק הקובע כי לאבשלום נולדו בנים ובת בשם תמר אומר המלבי"ם: "ויוולדו - וכולם מתו בעת ההיא, והמלך לא בא לנחמו". פרשנות אחרת קובעת כי: "והכתיב ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת, אמר רב יצחק בר אבדימי שלא היה לו בן הגון למלכות".

עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. ”וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו”. יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: ”וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה”. בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. מול דוד המלך מאבד אחימעץ מעוז רוחו ולא יכול לספר לו על מות אבשלום. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו ”אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ”. ודוד שואל: ”הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?” והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: "”יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה”.

קינתו של דוד על אובדן אבשלום

”וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי”.

דוד מבטא את כאבו ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא). ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו".

אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: ”וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו”.

לאחר המרד

דוד המלך, יהודה וישראל

יואב הורג את עמשא, תחריט נחושת הולנדי מהמאה ה-18

מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: ”וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”. מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: ”וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”.

נראה, שדוד הסיק כאן מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון וההבנה כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.

בצעד נוסף הדיח דוד את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה שעמשא היה אחד ממנהיגיו. המקרא מציין את הצלחת המהלך: ”וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן”. הרלב"ג עצמו מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".

צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי: ”וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם”

מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: ”וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו”(.

מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה: ”אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו”

פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא

בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו. שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דוחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי. דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד המגלה ראייה ארוכת טווח מעדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ומעדיף להשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.

ברזילי הגלעדי

לפני שובו לירושלים התפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד הציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שולחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו ”וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ”, ורש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, ”וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם”. רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.

מפיבושת וציבא

אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: ”לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!” הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!" הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: ”וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".

חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת ”אתה וציבא תחלקו את השדה”, יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו"

גורל פילגשי דוד

המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו על ידי אבשלום, לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים ל"בית משמרת". שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית עד יום מותן: ”וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת” רבי ישעיה די טראני ביאר את מצבן לפי האיסור המוטל על פילגש מלך, למי שאינו מלך בעצמו:: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רד"ק דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל: דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל נגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה, כפי שמחמת כבודו של המלך אסור למי שאינו מלך לשכב עם מי שהייתה פילגשו, כך אסור למלך עצמו לשכב עימה אם אחר בא עליה באיסור.

בספר תהילים

סיפור אבשלום מוזכר בתנ"ך בספר תהלים מזמור ג:

”מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי. רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹקִים סֶלָה. וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה. אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי. לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי. קוּמָה ה' הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ. לַ-ה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה.”

בגמרא התפרשו הפסוקים בתהילים, במסכת ברכות דף ז': "ואמר ר' יוחנן משום רשב"י קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג מגוג שנאמר (תהילים ג'): "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" וכתיב בתריה (שם) "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב (שם ב') "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" ואילו "מה רבו צרי" לא כתיב. ומבואר- שהמאבק של דוד עם אבשלום בנו המכונה בגמרא "תרבות רעה" - מהווה סמל למאבקו של האדם עם יצרו הרע המקומם עליו מתוך ביתו.

בספר הזוהר נכתב: "רבי יהודה פתח ואמר מזמור לדוד בברחו וגו', מקרא זה העירו החברים, אבל למה אמר שירה, אם משום שבנו שקם עליו ולא זר, היה צריך להיות יותר גדולה, כי אדם מתמרמר יותר על רעה מועטת מיד קרוביו, משמתמרמר על רעה מרובה מידי אחרים. אלא מזמור לדוד שכן רצה דוד, שמקודם חשב שהקב"ה יענישו על חטאיו בעולם הבא, כיון שראה שבעולם הזה רוצה להפרע ממנו היה שמח ואמר שירה."

רש"ר הירש כתב על האמור בפרק: "דוד המלך, נתפס בתאוות היצר, הפר את המוסר ואת אושרו המשפחתי של אחד מנתיניו והוא נושא עתה את עוונו בבריחתו מפני בנו, עצמו ובשרו, שגזל ממנו את כס מלכותו וביתו. קצף עמו, תוכחתו והאשמתו, מביאים אותו לידי ייאוש, ובעצם העובדה שהוא שכב, ישן והקיץ שוב - הוא מוצא את הביטחון שה' לא נואש ממנו, ובכך הוא מביע ללב כל השקועים בחטא ויגון את הנחמה ואת עוז הרוח שאי אפשר לגזלם לעולם: איש אשר ה' מניחו לקום משנתו לקראת יום חדש, מובטחת לו בזאת עזרת ההשגחה העליונה במאמציו לשוב ולזכות בטוהר חיים ושמחת חיים".

יד אבשלום

ערך מורחב – יד אבשלום

יד אבשלום בין גלי אבנים בשלהי המאה ה-19

יד אבשלום

יד אבשלום היא מצבה מונומנטלית הנמצאת בנחל קדרון, בין הר הזיתים והר הבית. היא שוכנת סמוך לצלע הר הזיתים, לצד מבני קבורה מפוארים נוספים כקבר בני חזיר וקבר זכריה. שֵׁם המצבה מצביע על מסורת המקשרת אותה למצבה שנבנתה בידי אבשלום, בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה ה-1 לפנה"ס, מאות רבות של שנים לאחר זמנו של אבשלום.

מסורת יהודית קדומה מקשרת את המצבה עם מצבתו של אבשלום, עליה מסופר בספר שמואל: "ואבשלֹם לקח, ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך, כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת על שמו, ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה" מיקומה של המצבה אינו מזוהה, לבד מהקביעה שהיא נמצאת ב"עמק המלך", שמקומו אינו מפורט. בשלהי תקופת בית שני כבר הצביעה המסורת הארץ-ישראלית על אתר בסביבות ירושלים וזיהתה אותו עם יד אבשלום מתקופת התנ"ך. יוסף בן מתתיהו מיקם את המצבה במרחק "שני ריסים מירושלים", אולם לא מסר מיקום מדויק. מקור נוסף מתקופה זו היא מגילת הנחושת, המספרת על אוצרות שהוטמנו במקומות שונים בממלכת יהודה, ובין שמותיהם של מקומות אחרים סביב ירושלים, מופיע גם שמה של יד אבשלום: "תחת יד אבשלום מן הצד המערבי חפור אמות שתין עשרה ככ 80" כלומר: בעומק שתים עשרה אמות, מצדה המערבי של יד אבשלום, טמון מטמון של שמונים כיכרות.

שמו של אבשלום בן דוד שב ועלה במאה ה-10 או ה-11, ב"מדריך ירושלים" שהתגלה בגניזה הקהירית. מכאן ואילך, אף כי שמות קדושים אחרים צצו מדי פעם, מרבית התיאורים קראו למצבה בשם יד אבשלום, עמוד אבשלום או מצבת אבשלום. מנהג קדום, שנהג על ידי המקומיים בני כל הדתות הוא סקילת המצבה. תיאור מרתק במיוחד של מנהג זה מספק הצליין פליקס פברי, בשלהי המאה ה-15:

"קיים מנהג, שכל הילדים העוברים ליד מצבה זו, בין אם הם ילדים יהודיים ובין אם הם ילדים סרציניים או נוצריים, מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המצבה... אם יש למישהו בירושלים בן-סורר, הוא מוליכו לשם ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת-רשעותו ומותו של אבשלום... כתוצאה מזריקת אבנים זו בידי ילדים כה הרבה, נערמו ליד המצבה צרורי האבנים לערמות גדולות. ואילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים."

מנהג זה המשיך ונהג במהלך הדורות, וערמות האבנים נערמו מחוץ למצבה עד שפונו בשנת 1924 על ידי משלחת החפירות של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, בראשותו של נחום סלושץ. גם בשנות ה-40, נצפו אנשים שהמשיכו לאחוז במנהג.

ראו גם

• עץ משפחה של אישים מהתנ"ך - מתרח ועד שלמה

קישורים חיצוניים

• שמואל ב פרק יג - מעשה תמר ורציחת אמנון
• שמואל ב פרק יד - חזרת אבשלום לירושלים
• שמואל ב פרק טו - מרד אבשלום
• שמואל ב פרק יז - סיכול עצת אחיתופל
• שמואל ב פרק יח - מות אבשלום
• שמואל ב פרק יט - קינת דוד על אבשלום
• רוני מגידוב, ‏אבשלום, באתר "מקראנט"
• אורי קציר, הנסיך - ניתוח מפורט של פרשת אבשלום, בבלוג אפלטון
• אסופת מאמרים על אבשלום ומעשיו באתר הניווט בתנ"ך
• אבשלום, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0