אגריפס הראשון
 | |||||
| לידה | 11 או 10 לפנה"ס | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
44 קיסריה, האימפריה הרומית | ||||
| שושלת בית הורדוס | |||||
| |||||
|
| |||||
אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס;[1][2] 11 או 10 לפנה"ס[3] – מרץ 44[4]) היה מלך יהודה האחרון, יהודי-רומאי וצאצא לבית הורדוס. שלט משנת 37 עד מותו בקיסריה בשנת 44 לספירה. בזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי, ובעיני חז"ל מצטיירת דמותו באור חיובי.[5]
תולדות חייו
ראשית דרכו
אגריפס נולד ככל הנראה בממלכת יהודה. מצד אביו אריסטובולוס היה נכדו של הורדוס ומרים החשמונאית. אמו ברניקי הייתה בתה של שלומית אחות הורדוס וקוסטובר מושל אדום. אגריפס נקרא על שמו של מרקוס ויפסניוס אגריפה שהיה חתנו של הקיסר אוגוסטוס ושליט המזרח מטעמו ובתוקף תפקידו היה מקורב להורדוס. היו לו שני אחים, הורדוס (מלך כלקיס) ואריסטובולוס הצעיר, ושתי אחיות, הרודיאס ומרים.[6] אחיו הורדוס היה גדול ממנו בשנים, ונראה שגם הרודיאס נולדה לפניו, אך סביר שאריסטובולוס היה צעיר ממנו.[7] בגיל שלוש התייתם אגריפס מאביו, לאחר שאביו ודודו אלכסנדר הוצאו להורג על ידי הורדוס באשמת קשירת קשר כנגד המלך.
משפחתו של אגריפס חייתה תחת הגנתו של הורדוס, אולם בשנת 5 לפנה"ס החליטה אמו ברניקי לקחת את משפחתה ולעבור להתגורר ברומא. ברומא אגריפס התחנך בחצר הקיסרית, כפי שהיה נהוג אצל בני מלוכה ממדינות החסות של רומא, כך שייתכן שאוגוסטוס החשיב את אגריפס ואחיו כיורשים פוטנציאליים לממלכת הורדוס. אגריפס נלקח תחת חסותה של אנטוניה הצעירה, שהייתה אחת מהנשים הבולטות ביותר בתקופת הקיסרות המוקדמת, והתחנך יחד עם בנה קלאודיוס (לימים הקיסר הרומי) ועם דרוסוס, בנו של טיבריוס, שהיו בני גילו והפכו לחבריו הקרובים.
לאחר מותה של ברניקי, בערך בשנת 23, החל אגריפס לחיות חיי בזבזנות שגרמו לו לשקוע בחובות כבדים. באותה תקופה הוא נישא לבת דודתו קיפרוס,[8] בתם של שלומציון (אחות אריסטובולוס אביו) ופצאל בן פצאל.[9]
הסתבכותו בחובות הביאה את אגריפס לחזור ליהודה, ככל הנראה בין השנים 28–30. תחילה הוא התגורר כנראה במעלתא (או תל מלחתה, תל אל-מילח) שבאדום, שם תכנן להתאבד ממגדל, אולם אשתו שלחה מכתבים אל אחותו הרודיאס, שהייתה נשואה לדודם הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל, בהם ביקשה את עזרתם. הרודיאס ואנטיפס נענו לבקשה ואגריפס התמנה לאגרונומוס (מפקח השוק) של טבריה. הייתה זאת נפילה רבתי במעמדו של אגריפס שהיה רגיל להתהלך כבן בית אצל שועי העולם ברומא והפך לפקיד זוטר העובד בשביל מושל זוטר בפרובינקיה קטנה וחסרת חשיבות. זאת ככל הנראה הייתה הסיבה לכך שהוא לא הסתדר במשרתו החדשה ועזבה כעבור זמן קצר.[10]
מינויו של חברו לוקיוס פומפוניוס פלאקוס בשנת 32 למושל סוריה פתחה בפני אגריפס אפשרות לשדרוג מעמדו והוא עבר לחצר הנציב באנטיוכיה שם קיבלוהו בזרועות פתוחות. נוכחותו של אגריפס בחצר הנציב עוררה את איבתו של אחיו אריסטובולוס הצעיר, שגם שהה שם, והוא פעל לסכסך ביניהם. הוא דיווח לפלאקוס על שוחד שאגריפס לקח מפרנסי העיר דמשק כדי שיפעל אצל הנציב ליישב סכסוך גבולות שהיה לעיר עם צידון לטובתם. בעקבות התגלות השוחד אגריפס נאלץ לעזוב את סוריה ולחזור לנדודיו.[11]
אגריפס הצליח ללוות כספים כדי לחזור לרומא. הוא שכר אונייה והתכוון לצאת לרומא מנמל אנתדון אולם נעצר שם על ידי פקיד האוצר הרניוס קאפיטו בעוון חוב של 300 אלף דרכמות לאוצר הקיסרי. אגריפס הצליח להימלט ממאסרו והפליג עם משפחתו לאלכסנדריה, שם הצליח להשיג הלוואה מאלכסנדר האלברכוס שהיה ראש הקהילה היהודית של אלכסנדריה. ככל הנראה אלכסנדר, שהיה מנהל הנכסים של אנטוניה במצרים, פעל על פי הוראותיה של אנטוניה. אגריפס עשה את דרכו עם הכסף לאיטליה, בעוד קיפרוס והילדים חזרו ליהודה.
עם הגיעו של אגריפס לרומא בשנת 34, הוא מחק את חובו לאוצר והתקבל מחדש לחצר הקיסר. באותה שנה נפטר דודו פיליפוס שהיה טטרארך הבשן. מכיוון שלא הותיר צאצאים שיכלו לרשת את מקומו נותר לטיבריוס להחליט מה יעשה עם שטח שלטונו והוא בחר לספח את נחלתו באופן זמני לסוריה. ככל הנראה מטרתו של טיבריוס הייתה להמליך את אגריפס בעתיד על נחלת דודו. רושם זה מתחזק מן העובדה שטיבריוס פקד עליו להיות בן הלוויה של נכדו גמלוס, שהיה אחד מן המועמדים לרשתו. אולם אגריפס התעלם מהפקודה הזאת ובמקום זאת העדיף לקשור קשרים עם מתחרהו קליגולה.
עיקר עיסוקו של אגריפס ברומא היה בטיפוח ידידותו עם קליגולה מתוך ציפייה למותו הקרב של הקיסר הישיש ולעלייתו של קליגולה לשלטון. ציפייה זאת סיבכה את אגריפס בצרות - אחד מעבדיו המשוחררים שמע את שיחתו עם קליגולה בה הביע תקווה למותו הקרב של הקיסר ולעליית חברו לשלטון. כאשר אותו עבד משוחרר נעצר בעוון גנבת בגדיו של אגריפס הוא הלשין עליו בתקווה לנקות את עצמו מצרתו.
תחילה דחה טיבריוס את ההכרעה בעניין, אולם בעקבות הפצרותיו של אגריפס ואנטוניה הוא שמע את עדותו של העבד המשוחרר והחליט לפסוק כנגד אגריפס. אגריפס נכלא,[12] אולם טיבריוס התייחס אליו במתינות מכיוון שהעונש הנהוג בתקופה זאת על ביזוי הפרינקפס היה מוות.
בתקופת שלטונו של קליגולה
תקופת מאסרו של אגריפס הייתה נוחה וקלה, ככל הנראה כתוצאה מהתערבותו של מאקרו, שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני וכמו אגריפס ידידו של קליגולה. כאשר טיבריוס נפטר כעבור שישה חודשים בשנת 37, קליגולה לא שכח את ידידו, שחררו מכלאו,[12] המליך אותו על שטחיו של דודו פיליפוס, ובנוסף נתן לו את הטטראכיה של ליסניאס (שטח הממוקם בין דמשק לכלקיס). כמו כן אגריפס קיבל דרגת פראיטור לשם כבוד, ואת הזכות להיקרא "מלך ידיד ובעל ברית של העם הרומאי" ו"ידידו של קיסר".
אגריפס נשאר בחצר הקיסר ברומא עד שנת 38 שבה נסע לארץ ישראל כדי לארגן את ממלכתו. במסעו לארץ ישראל עבר באלכסנדריה, שם הקהילה היהודית המקומית קיבלה את המלך היהודי בהתלהבות, דבר שהצית פרעות ומלחמה בין היהודים לאוכלוסייה ההלניסטית.[13] גם עם הגיעו לממלכתו הוא התקבל באהדה על ידי התושבים המקומיים.
הגעתו של אגריפס לארץ ישראל עטור בכתר מלכות העלתה את קנאת אחותו הרודיאס, מכיוון שאגריפס היה לפני שנים מעטות לא יותר מפקיד שכפוף לבעלה ועכשיו הפך לבכיר ממנו בדרגתו. הרודיאס שכנעה את בעלה לצאת לרומא ולבקש מעמד דומה לזה של אחיה. אגריפס, שהבין את הסכנה שנשקפת למעמדו הרם, נקט בצעדי מניעה והאשים את הורדוס אנטיפס בכך שנמנה בעבר עם חבריו של סיאנוס, שהוצא להורג בשנת 31 בעוון קשר כנגד הקיסר, וחמור מכך - שעשה יד אחת עם האימפריה הפרתית כנגד רומא. קליגולה בחר להאמין להאשמות, הגלה את אנטיפס ומסר את שטחיו לשלטונו של אגריפס.
מלבד העובדה שממלכתו והכנסתו של אגריפס הוגדלה בצורה משמעותית, היה בכך איתות שקליגולה החשיב את ידידו כמי שראוי למלוך על כל ממלכת סבו. אם בהענקה של שטחי פיליפוס משל אגריפס על אוכלוסייה נוכרית שהייתה חסרת כל קשר אליו, בהענקת שטחיו של אנטיפס עבר אגריפס למלוך על אוכלוסייה שהייתה ברובה יהודית. רושם זה מתחזק מכיוון שלאגריפס ניתנה זכות המינוי של הכהנים הגדולים ובית המקדש הופקד תחת פיקוחו. בעוד שנראה שיהודה הפכה באופן זמני לחלק מהפרובינקיה של סוריה, ייתכן שהיה בכך ניסיון להימנע מהחיכוך בין הנציבים לאוכלוסייה היהודית שאפיין את ימי נציבותו של פונטיוס פילאטוס.
בניהול העניינים בממלכתו הוא נקט בגישה שמרנית וניסה לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בימי סבו. הוא מינה את שמעון קנתרס מבית ביתוס לכהן גדול ואת סילאס למפקד צבאו. כמו כן העלה מתנות לבית המקדש, מימן קורבנות של נזירים וויתר על מס לתושבי ירושלים. כגמול על פעולותיו אלה יש לשער שהוא התקבל בעיר בהתלהבות ובאהדה.
ככל הנראה לאחר שנה בארץ ישראל חזר אגריפס לרומא, שם שהה בחצרו של הקיסר והיה אחד היועצים החשובים שלו. אגריפס היה אחד מהמלכים ההלניסטים שליוו את קליגולה במסעו בגאליה וגרמניה בחורף 40/39 ונוכחותו הייתה לצנינים בעיני העם והסנאט, שסברו שהוא מהווה השפעה שלילית על קליגולה.[14]
משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן הוטלה על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה המשימה להקים את הפסל. פטרוניוס שהבין שהתעקשות על הצבת הפסל תגרום למלחמה עם היהודים נקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס, ששהה בחצר הקיסר ברומא, לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה חזר בו מהביטול[15] והפקודה התבטלה רק עם הירצחו בשנת 41.
בתקופת שלטונו של קלאודיוס
הכאוס שלט ברומא לאחר רציחתו של קליגולה, לא היה ברור מי ירש אותו או אף אם משטר הפרינקפס ימשיך להתקיים. הסנאט היה מפולג בעוד הצבא הכתיר את קלאודיוס כקיסר, אגריפס שימש כבורר במחלוקת והיה שליחו של קלאודיוס כלפי הסנאט והוא זה ששכנע את הסנאט לקבל את הכתרתו של קלאודיוס.
לאחר הכתרתו קלאודיוס הגדיל את ממלכתו של אגריפס וסיפח את יהודה אליה, כך שאגריפס מלך על ממלכה השווה בגודלה פחות או יותר לזו של סבו הורדוס, כמו כן לאגריפס הוענקה דרגת קונסול של כבוד.[16]
אגריפס לא יצא לממלכתו החדשה מיד ונשאר זמן מה ברומא שם פעל לטובתם של יהודי התפוצות, הוא הצליח לרכך פקודה של קלאודיוס לגירושם של יהודי רומא ושידל את קלאודיוס להוציא פקודה המבטיחה את זכויותיהם הדתיות של יהודי אלכסנדריה בפרט ויהודי התפוצות בכלל. כמו כן הוא השתתף במשפטם של שונאי ישראל אלכסנדרונים ברומא.[17]
מלך יהודה
אגריפס חזר לממלכתו בשנת 41/42, במלכותו הוא המשיך את מדיניותו שנועדה לחזור לימי הורדוס, כמו הורדוס הוא מינה והוריד כהנים גדולים כדי למנוע מהם צבירת כוח והשפעה שיכלה לאיים עליו. בניגוד לשאר השליטים מבית הורדוס, אגריפס השכיל לקנות את אהדת העם בגילויי האדיקות הדתית שלו. למרות זאת, נראה שחלק מהעם המשיך להתנגד לבית הורדוס ואף ראה בהם יהודים לא כשרים.
לפי יוסף בן מתתיהו, אגריפס אהב לשהות בירושלים,[18] אולם לדעת דניאל שוורץ, ניסוח זה ועדויות אחרות, מצביעים על כך שמושבו הקבוע היה ככל הנראה בקיסריה.[19] אגריפס לא הזניח את קשריו עם האוכלוסייה הנוכרית, הוא בנה בניינים וקישט ערים הלניסטיות ברחבי ממלכתו, היה פטרונם של משחקים והעלה תרומות לביירות, הליופוליס (בעלבכ שבלבנון) ואתונה. אולם למרות כל החסדים שהעניק לנתיניו הלא יהודים הם עדיין סלדו ממנו וראו בו מלך יהודי.[20]
אגריפס רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה ונודע במדיניותו הקשוחה כלפי הנוצרים. הוא היה אחראי להוצאתו להורג של השליח יעקב בן זבדי והתכוון להוציא להורג גם את פטרוס, אולם הלה הצליח להימלט מירושלים מבעוד מועד. ככל הנראה רדיפתו של אגריפס את הכנסייה לא נבעה ממניע דתי, אלא מכך שהייתה קיימת תסיסה משיחית בכנסייה שאיימה לערער את הסדרים המדיניים בממלכה, והשליחים שאגריפס רדף היו מעורבים במהומות משיחיות.
אגריפס גם כינס מפגש של חמישה מלכים אזוריים: אחיו הורדוס מלך כלקיס, אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה, שמשגרם מלך אמסה, קוטיס מלך ארמניה הקטנה ופולמון השני מלך פונטוס. כמו כן הוא החל בבניית חומה שלישית מסביב לירושלים, שעל פי יוסף בן מתתיהו אם הייתה מושלמת הייתה הופכת את העיר לבלתי ניתנת לכיבוש. פעולותיו לא מצאו חן בעיניו של מושל סוריה ויביוס מרסיוס שהאשים אותו בחתירה כנגד שלטון רומא, הוא פקד על פיזור הכינוס והפסקת בניית החומות.
ככל הנראה לא הייתה כל כוונת מרידה בפעולותיו של אגריפס, כינוס המלכים היה מעין "מפגש מחזור" של מלכי חסות שכולם הומלכו על ידי קלאודיוס והיו קשורים בקשרי משפחה ובריתות נישואים, בעוד שבניית החומות נבעה מניסיונו להשיג יוקרה יותר מאשר ביצור בירתו לקראת מלחמה. ככל הנראה האשמותיו של מרסיוס נבעו מקנאתו באגריפס, באופן מסורתי מושל סוריה היה האיש החזק של רומא במזרח וככל הנראה הוא הרגיש שאגריפס, שמשל בשטח שלא מזמן היה כפוף לנציבות סוריה והיה בעל קשרים ענפים בחצר הקיסר ברומא, חותר תחת מעמדו הבכיר כאיש הראשון של רומא במזרח.
על המטבעות שטבע אגריפס, מופיעה דמות דיוקנו שלו או דיוקנו של הקיסר הרומי, אולם רק על המטבעות שנועדו לשימוש באזורים הלא-יהודיים של ממלכתו. על המטבעות שנועדו לשימוש על ידי נתיניו היהודים, מופיע דגם האפיריון במקום הדמויות האנושיות.[21]
אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44,[4] בשעה שנכח ב"משחקים האיסאקטיים" ("איסאקטיון", משחקים "בדמות המשחקים האקטיים") שיסד הורדוס בקיסריה לציון ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) ונערכו מדי ארבע שנים.[22] הוא הותיר אחריו בן אחד, אגריפס השני (בן נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד), ושלוש בנות, ברניקי, מרים ודרוסילה.[23] לאחר מותו עצמאותה הסמלית של יהודה בוטלה והיא סופחה מחדש ושבה להיות פרובינקיה רומאית.[24] הארכאולוג גבריאל ברקאי הציע כי אגריפס ואשתו נקברו במצבת הקבורה המונומנטלית המכונה יד אבשלום שבנחל קדרון וכי בני משפחתו נקברו במערה הסמוכה.
אישיותו, תדמיתו ומורשתו
מבחינת אישיותו אגריפס היה רומאי לחלוטין, הוא התחנך בחצר הקיסר משחר ילדותו עד היותו אדם בוגר ותקופה זאת עיצבה את עולמו התרבותי. במשך כל שהייתו ברומא אין כל עדות שהיה לו איזשהו קשר עם הקהילה היהודית בעיר.[25] למרות שבבגרותו הוא הראה שיקול דעת ודאגה לאחיו היהודים הוא עדיין נשאר רומאי באורחות חייו אפילו בזמן מלכותו, והוא אימץ לעצמו מספרי מנהגים אליליים וייתכן שאף ייסד פולחן לעצמו בקרב תושבי הממלכה הנוכרים.
למרות אישיותו הרומאית אגריפס זכה להיות השליט היחיד מבית הורדוס שנזכר בחיוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית, תקופת מלכותו נחשבת למרווח נשימה והקלה משלטונם הקשה של הנציבים תאבי הבצע והחמסנים. אולם בסופו של דבר שלטונו הקצר של אגריפס על יהודה הייתה אפיזודה חולפת שלא מנע את ההתנגשות בין היהודים לרומאים כשלושים שנה אחרי מותו, אירועי המרד הגדול מראים כמה היה חסר אדם כמו אגריפס שהיה בעל אוזן קשבת אצל השלטונות הרומאיים ויכול היה לפשר בינם לבין היהודים.
בספר "מעשי השליחים" בברית החדשה, אגריפס קרוי "הורדוס".[26] כינוי זה מופיע רק במקור אחד נוסף, על גבי מטבע המכנה אותו "הורדוס אגריפס". אולם "מעשי השליחים" הוא המקור היחיד שבו מכונה אגריפס "הורדוס" בלבד, ללא תוספת שמו האמיתי. הוא נקרא שם כך כדי ליצור הקבלה בינו לבין שאר השליטים מבית הורדוס שרדפו את הכנסייה.[27] ככל הנראה רדיפתו את השליחים האיצה את התהליך בתוך הכנסייה של מעבר מפעילות בארץ ישראל בקרב יהודים להפצת בשורת הנצרות בקרב אומות העולם בתבל.
כתובת מאתונה שנחקקה לכבוד ברניקי עקב "דאגתה" לעיר, מכנה אותה "בת אגריפס המלך".[28]
לקריאה נוספת
- דניאל שוורץ, אגריפס הראשון; מלך יהודה האחרון, בסדרת "מונוגרפיות בתולדות עם ישראל", ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ז; הדפסה חוזרת: תש"ע-2010. מסת"ב 9652270458 (238 עמודים). גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר" (דף הספר באתר "גוגל ספרים"
) - איתמר עצמון, אחינו אתה - על זהותו המורכבת של אגריפס וניסיון לפענח את דרכו ע"פ המטבעות שטבע, מתוך הטור "הצד השלישי של המטבע", מגזין סגולה, תשרי תשע"ב אוקטובר 2011.
קישורים חיצוניים
- אגריפס הראשון, במיזם "אישי רחוב"
- אגריפס הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אגריפס ה-1, (לפנה"ס 10-44), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 47, הערה 1: ה-praenomen "מרקוס" אינו נזכר במקורות, "אבל ברור שהיה לו praenomen, והואיל ושם בנו הוא מרקוס יוליוס אגריפס, ושמו דומה לשם אביו בשני מרכיביו האחרים, נהוג להניח שכך גם המצב לגבי 'מרקוס'".
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 48: שלושת שמותיו של אגריפס מביעים את קשריו של סבו הורדוס, עם ראשי השלטון ברומא: "מרקוס" מזכיר את קשריו למרקוס אנטוניוס, שהיה אחראי להכתרתו למלך יהודה (ואולי ניתן על שמו של מרקוס ויפסניוס אגריפה); "יוליוס" מנציח את יוליוס קיסר, שהעניק אזרחות רומית לאנטיפטרוס אבי הורדוס (אם כי השם "יוליוס" היה גם ה-gens של אוגוסטוס, הקיסר ברוב תקופת שלטונו של הורדוס); ו"אגריפס" היה לזכרו של מרקוס ויפסניוס אגריפה, יד ימינו של אוגוסטוס וידידו של הורדוס, שביקר בירושלים בשנת 15 לפסה"נ ומת בשנת 12 לפסה"נ, שנה -שנתיים לפני לידתו של אגריפס.
- ^ על פי חישובי דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 47: "נולד בשנת 10/11 לפנה"ס", מכיוון ש"היה בשנתו ה-54 בשעת מותו" (קדמוניות היהודים יט, 350), "בשנת 43 או 44"; יהודה ורומא, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 4, (כתבה: לאה רוט-גרסון), עמ' 73: "נולד בשנת 10 לפסה״נ".
- ^ 4.0 4.1 דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 217–218: אוסביוס מקיסריה קבע בחיבורו "על קדושי פלסטינה" (אנ'), כי "יום הולדתה של הטיכי הנערצת בקיסריה" חל ב-5 במרץ. הפילולוג אדוארד שוורץ (אנ'), שההדיר את חיבורו של אוסביוס, הניח "שזה תאריך ייסוד העיד בידי הורדוס, ושהוא גם קבע את משחקיו בתאריך זה (שהרי גם העיר, כמו המשחקים, נוסדה לכבוד הקיסר)", ועל בסיס הנחתו זו, יש להסיק "שאגריפס מת במארס". בהתאם לכך, חוקרים שונים הציעו את התאריך המדויק 10 במרץ, "שהרי הוא חלה ביום השני של המשחקים ומת אחרי חמישה ימים" (קדמוניות היהודים יט, 344, 350). לעומת זאת, על פי חישובי דניאל שוורץ, עמ' 123–125: אגריפס נפטר כנראה בתשרי שנת 43 ולכל המאוחר בינואר/פברואר 44. ראו גם: פרק שישי, סעיף א, עמ' 159; נספח שביעי: עוד לתאריך מותו של אגריפס, עמ' 214–218.
- ^ מיכאל גרינצוויג, "אישים ומושגים בתקופת הורדוס" בתוך מ. נאור (עורך), המלך הורדוס ותקופתו: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן 5, יד יצחק בן צבי, 1985, עמ' 202-200
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק כח, פסקה א, סעיף 552.
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 47–48.
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 18: מלבד אצל יוספוס, קיפרוס "נזכרת אולי רק פעם אחת ביתר הספרות העתיקה". הערה 9: "נראה שהכוונה אליה בקטע משובש של פיליפוס איש תסלוניקה (אנתולוגיה יוונית ט, 778)".
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה ב, סעיף 131.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה ב, סעיפים 150-147.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה ג, סעיפים 155-150.
- ^ 12.0 12.1 דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 59, פרק 8, סעיף 2.
- ^ פילון האלכסנדרוני, נגד פלאקוס, פרקים חמישי-שישי; פרק שנים עשר, סעיף 103.
- ^ לדברי ההיסטוריון דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר נט, פרק כד, סעיף 1: "העם היה מוטרד מאד מהעובדה שאגריפס ואנטיוכוס מלך קומגנה היו יחד עמו, כמו שני מורי הטיראן" (תרגום מתוך: דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, פרק שלישי, עמ' 79, הערה 2).
- ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, פרקים 42-36, סעיפים 337-276.
- ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 60, פרק 8, סעיפים 3-2: לאחיו של אגריפס, הורדוס, קלאודיוס העניק את דרגת פריאטור ונסיכות. קלאודיוס "התיר להם להיכנס אל הסנאט ולבטא את תודתם אליו ביוונית".
- ^ פטר שפר, יודופוביה: גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד; מאנגלית: להד לזר, עמ' 204.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, סעיף 331.
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 144.
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 145.
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מלכותו של אגריפס הראשון, עמ' 227.
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, פרק חמישי, סעיף א, עמ' 123–125.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה ב, סעיף 132.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, ו'
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 51.
- ^ : "בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח הַמֶּלֶךְ הוֹרְדוֹס אֶת־יָדוֹ לְהָרַע לַאֲנָשִׁים מִן־הַקָּהָל" וכו'.
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 133–134.
- ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 145, הערה 104.
| המלכים והשליטים מבית הורדוס |
|---|
|
| הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39) פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92) |
| מלכי יהודה וישראל | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| מלכי ישראל המאוחדת | שאול המלך • דוד המלך • שלמה המלך | 
| |||
| מלכי יהודה | רחבעם • אביה • אסא • יהושפט • יורם • אחזיה • עתליה • יואש • אמציה • עוזיהו • יותם • אחז • חזקיהו • מנשה • אמון • יאשיהו • יהואחז • יהויקים • יהויכין • צדקיהו | ||||
| מלכי ישראל | איש בושת • ירבעם בן נבט • נדב • בעשא • אלה • זמרי • תבני • עמרי • אחאב • אחזיהו • יורם • יהוא • יהואחז • יואש • ירבעם השני • זכריה • שלום • מנחם • פקחיה • פקח • הושע | ||||
| בית חשמונאי |
| ||||
| מלכי בית הורדוס | הורדוס • ארכלאוס • הורדוס אנטיפס • פיליפוס • אגריפס הראשון • אגריפס השני | ||||
