שבט בנימין
שבט בנימין הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך והנו מצאצאי האם הרביעית, רחל. בן לשבט בנימין נקרא "יְמיני" בלשון המקרא, ובריבוי: "בני ימיני" או "בני בנימין".
ברכות לשבט
ברכת יעקב
ברכת יעקב לבנימין: ”בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל” (בראשית, מ"ט, כ"ז).
ברכת משה
שבט בנימין קיבל את ברכת משה בפרשת וזאת הברכה:
- ”לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן.” (דברים, ל"ג, י"ב).
השבט במדבר
סימלי השבט: אבן החושן והדגל
.JPG)
על פי הפירוש[1], האבן שמייצגת אותו היא הישפה, שאותה נשא אהרון הכהן בין שאר האבנים הטובות על חושן המשפט.
ה"אות" של שבט זה (כלומר הדגל שלו) היה סמל השבט הזאב על רקע כל הצבעים, כלומר, ל12 הצבעים.
נשיאי השבט
בספר במדבר, פרשת נשא נזכר נשיא שבט אפריים במדבר: אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי, בפרשת מסעי נזכר הנשיא אלידד בן כסלון.
נציג השבט בשנים עשר המרגלים היה: לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִי בֶּן-רָפוּא. (במדבר, י"ג, י"ב)
המסע במדבר
בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט בנימין לאחר שבט מנשה במחנה שהיה ממערב למשכן.
שבט בנימין היה הקטן בשבטי ישראל בעת יציאת מצרים. במפקד שנערך במדבר לאחר יציאת מצרים מנו הגברים מגיל 20–50 בשבט בנימין 35,400 איש. לאחר 40 שנה של נדידה במדבר, מניינם היה 45,600 איש.
נחלת השבט
ערך מורחב – נחלת שבט בנימין
נחלת שבט בנימין הייתה מדרום לנחלת שבט אפרים, באורך של כ-40 ק"מ וברוחב של כ-20 ק"מ. גבולו המזרחי היה נהר הירדן. שבט דן חצץ בינו ובין הפלשתים. העיר הראשית של השבט הייתה גבעה, שכיום מזוהה עם תל אל פול. ערים נוספות המוזכרות בספר יהושע: בית אל, בית חורון, מעלה אדומים, עֹפני, עטרות אדר וקִרית יערים[2]. בתחומי יישובו של השבט (וגם מחוץ לתחומים אלה) קיימת כיום המועצה האזורית מטה בנימין.
השבט בארץ ישראל
ההיסטוריה של השבט כללה גם מלחמת אחים נגד שאר השבטים, עקב פרשת פילגש בגבעה, שבה כמעט הושמד השבט, פרט ל-600 גברים, שמהם לאחר מכן, השתקם השבט[3].
שאול, מלכה הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת, היה בן שבט בנימין. בזמנו עדיין היה שבט בנימין קטן[4].
בזמן שלטון דוד נכרתה ברית בין שבט בנימין ושבט יהודה, שהמשיכה גם לאחר מותו. לאחר גלות בבל יצרו שני שבטים אלו יחד עם שבט לוי ומעטים משבט שמעון שנטמעו בנחלת יהודה את האומה היהודית ושאר עשרת השבטים אבדו.
שער בנימין בצד הצפוני של ירושלים קיבל את שמו כיוון שהוביל לשטח שנשלט על ידי השבט. ירמיהו מזכיר את ”בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר, בְּבֵית ה'” (ירמיהו, כ', ב').
קלעי הקשת
שבט בנימין היה מפורסם בקשתיו וקלעיו. זאב ח. ארליך מקדיש מאמר מיוחד במקור ראשון להנחה כי הקשתים המקוריים הם מבני בנימין. כבר במעשה פילגש בגבעה מובאות תכונות הלחימה של בני בנימין:
וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא, מֵהֶעָרִים, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ, שֹׁלֵף חָרֶב, לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה, הִתְפָּקְדוּ, שְׁבַע מֵאוֹת, אִישׁ בָּחוּר. מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ. כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא.
גם בנו של שאול, יהונתן, ניחן בתכונה זו. דוד מציין בהספדו על יהונתן: ”קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר” (שמואל ב', א', כ"ב). על השימוש בכישוריו בירי הקשת אנו לומדים מהפרשה שקוראים בשבת אשר למחרתו ראש חודש, הפטרה המכונה "מחר חודש": ”וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. וְשִׁלַּשְׁתָּ, תֵּרֵד מְאֹד, וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה; וְיָשַׁבְתָּ, אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל. וַאֲנִי, שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח-לִי, לְמַטָּרָה.” (שמואל א', כ', י"ח-כ'). האימונים של יהונתן בקשת לא יוכלו לעורר חשד בלב נאמני שאול וכך יכלו דוד ויהונתן להעביר מסרים האחד לשני.
מקור נוסף המיחס למשפחת שאול התמחות בירי מקשת: ”וְאֵלֶּה, הַבָּאִים אֶל-דָּוִיד לְצִיקְלַג, עוֹד עָצוּר, מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ. וְהֵמָּה, בַּגִּבּוֹרִים, עֹזְרֵי, הַמִּלְחָמָה. נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת, מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים, וּבַחִצִּים, בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל, מִבִּנְיָמִן” (דברי הימים א', י"ב, א'-ב').
כאשר שאול ובנו נהרגים בהר הגלבוע לדוד אין מסקנה אחרת אלה:
וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.
הרד"ק מפרש שם "מכאן והילך צריך ללמד לבני יהודה קשת, כיוון שמתו בו שאול ויהונתן[5].
ובימי ממלכת יהודה מוצגות התכונות האופייניות לחיילים משבט בנימין: ”וַיְהִי לְאָסָא, חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח, מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף. וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף. כָּל-אֵלֶּה, גִּבּוֹרֵי חָיִל” (דברי הימים ב', י"ד, ז').
ובסוף ימי בית ראשון, לפי חישובו של זאב ארליך, מובא בדברי הימים א': ”וַיִּהְיוּ בְנֵי-אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי-חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת, וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים--מֵאָה, וַחֲמִשִּׁים; כָּל-אֵלֶּה, מִבְּנֵי בִנְיָמִן” (ח', מ').
במאמרו "דרכי קשת" מונה זאב ארליך את מספר הפעמים שירמיהו הנביא מצטט מונחים מתחום מקצוע הקשת. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין", כלומר בן שבט לוי שהתגורר בנחלת בנימין. אנו מונים את המונחים : "קשת", "אשפה", "חיצים" ו"קלע" - 16 פעמים בספר ירמיהו ועוד 4 פעמים בספר איכה המיוחס אף הוא לו.
במאמרו מביא זאב ארליך צילום עם תרשים מתוך דף הסקר של רשות העתיקות משנת ה'תשס"ב, המראה כיצד המבנה של "תל א-פול", אשר לפי המשוער היה ארמון המלך שאול, נותן מעין תרשים של קשת.
בזמן הגלות
שבט בנימין, שהיה מחובר לממלכת יהודה טרם היציאה לגלות, יצא יחד עם שבט יהודה לגלות בבל, ואף הוציא מתוכו את מרדכי היהודי- אחד האישים המרכזיים שגלו לבבל ומשם לפרס, כפי שמתואר מוצאו במגילת אסתר: ”אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל” (מגילת אסתר, פרק ב', פסוקים ה'-ו'). אחרי תליית המן, הפך מרדכי למשנה למלך פרס ומדי- אחשוורוש. ובת משפחתו אסתר הייתה באותו הזמן המלכה.
שיבת ציון
בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים א' פרק ט' מתוארים החוזרים לארץ ישראל כאנשים מהשבטים יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים[6].
שבט בנימין מוזכר גם בתיאור השבים ארצה שבספר עזרא שבו מתוארים שבי ציון כאנשים משבט יהודה, בנימין ובני לוי (כולל הכהנים).
בין הערים בנחלת שבט בנימין שיושבו מחדש: ענתות, עלמון, בית עזמות, הרמה, גבע בנימין, מכמש, גבעון ובית אל[7].
ראו גם
לקריאה נוספת
- יואל בן נון, נחלת בנימין - נחלת השכינה, בתוך: זאב ח' ארליך (ז'אבו) (עורך), "...לפני אפרים ובנימין ומנשה...", ירושלים תשמ"ה-1985.
- זאב ח' ארליך (ז'אבו), דרכי הקשת - מבני בנימין, בתוך: הנ"ל (עורך), שומרון ובנימין, כרך שני, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1991.
- זאב ח' ארליך (ז'אבו), לך מצא את החצים, מקור ראשון - שבת מוסף לתורה, הגות, ספרות ואומנות, 9 נובמבר 2007.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בנימין |
- יהודה אליצור, "ויצא מבית אל לוזה": למהלכו של גבול בנימין-אפרים, באתר "דעת"
- יהודה אליצור, בעריכת עמוס פרומקין, גבולות נחלת אפרים, באתר "דעת"
הערות שוליים
- ^ רבינו בחיי, בפרושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
- ^ ראו: ספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ח.
- ^ ספר שופטים, פרק י"ט; פרק כ"א.
- ^ בספר שמואל פרק י פסוק כא כתוב שאמר שאול לשמואל: "הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל".
- ^ מוזכר גם במסכת עבודה זרה כ"ה, ע"א.
- ^ ספר דברי הימים א' פרק ט'
- ^ ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים כ"ה-ל"ב; ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"ג-כ"ח.
| שבטי ישראל | ||
|---|---|---|
|
