יהודה בן טבאי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודה בן טבאי
תקופת הפעילות זוג שלישי לתקופת הזוגות
רבותיו יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי
תלמידיו שמעיה ואבטליון
בני דורו שמעון בן שטח, חוני המעגל
נשיא הסנהדרין ה־רביעי
מונרך בתקופה המלך אלכסנדר ינאי
אב בית דין ה־חמישי
שותף לשלטון שמעון בן שטח - נשיא הסנהדרין

יהודה בן טבאי היה תנא ממנהיגי האומה בתקופת המלך אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה. יחד עם שמעון בן שטח היוו את הזוג השלישי, והם תקנו את מועד ימי החנוכה לדורות.

נחלקו התנאים האם הוא כיהן כנשיא הסנהדרין או כאב בית דין. יש שפירשו ששתי השיטות נכונות, ובתחילה הוא כיהן כאב בית דין, ולאחר בריחתו של הנשיא שמעון בן שטח מירושלים מונה יהודה בן טבאי לנשיא במקומו, ואף לאחר שחזר - נשאר יהודה בתפקיד הנשיא, ושמעון שימש כאב בית דין לצידו, ורק לאחר אירוע מסוים התחלפו בתפקידיהם.

תחילת כהונתו

בספר היוחסין וסדר הדורות מובא שזמן תחילת נשיאות הזוג היה בשנת ג'תרכ"א. שנה לאחר מכן אירע נס חנוכה, והסנהדרין בראשותם תיקנו בשנת ג'תרכ"ג את ימי החנוכה לדורות.

לדעה זו החל הזוג לכהן בתקופתו של מתתיהו כהן גדול - סבו של יוחנן הורקנוס הראשון. גרסה זו מעוררת קושי, מאחר שרבם הנשיא יהושע בן פרחיה נמלט למצרים רק בתקופת כהונתו של יוחנן הורקנוס הראשון. ייתכן שתיארוך כהונתם מכוון לתחילת כהונת אחד מהם כאב בית דין, לאחר פטירת ניתאי הארבלי - בן זוגו של יהושע בן פרחיה. או כפי הגרסה שאכן מי שנמלט למצרים לא היה יהושע בן פרחיה, כי אם יהודה בן טבאי[1].

נשיא ואב בית דין

למספר דעות - לאחר פטירת יהושע בן פרחיה - מונה שמעון בן שטח לנשיא הסנהדרין במקומו, כשלצידו מונה יהודה בן טבאי כאב בית דין. לפי דעות אחרות[2] לא מונה שמעון בן שטח כלל לנשיא, כי אם לאב בית דין, ויהודה בן טבאי הוא אשר מונה לנשיא מיד לאחר פטירת רבו יהושע בן פרחיה[3], או לאחר הזמנתו על ידי שמעון בן שטח.

יש שכתבו[4] שבעקבות אירוע הנזירים וינאי המלך נאלץ שמעון בן שטח לברוח מירושלים, ולאחר שנשארה הסנהדרין ללא נשיא, וייתכן שחשבו שהוא כבר נפטר במקומו, החליטו חברי הסנהדרין למנות את האב בית דין יהודה בן טבאי לנשיא במקומו. אך הוא סירב לקבל את התפקיד בתקופה קשה זו, וכדי שלא ילחצו עליו - הוא ברח למצרים. אך זקני ירושלים שלחו לו: "עד מתי ארוסי יושב אצלכם". והוא אכן שב לירושלים ושימש שם כנשיא[5].

לאחר שחזר שמעון בן שטח הוא לא הסכים להוריד את יהודה בן טבאי מנשיאותו, והוא שימש לצידו כאב בית דין. יש שיישבו בכך את העובדה שברוב המקורות התלמודיים מוזכר שמעון בן שטח כנשיא הסנהדרין, אולם במשנה במסכת חגיגה[6] הוא מופיע כ"אב בית דין". וכן מופיעה דעה בתלמוד ירושלמי[5] האומרת שיהודה בן טבאי כיהן כנשיא, ושמעון בן שטח כאב בית דין. ואכן שניהם שמשו בשני התפקידים, שמעון בן שטח כנשיא ראשון, ולאחריו יהודה בן טבאי[4].

חזרתו של שמעון בן שטח לכס הנשיאות מתוארת בתלמוד[7] שיהודה בן טבאי הורה במקרה מסוים להרוג עד זומם יחיד, כדי להוציא מלב הצדוקים שסברו שאין עד דומם נהרג זומם נהרג עד ייהרג הנידון, וזאת מכיון שבסמכות הבית דין להעניש בעונש מוות אף חוטא שאינו ראוי לעונש מוות - אם הבית דין רואים לנכון לעשות כך, למשל כדי להוציא מליבם של צדוקים. אך כשנודע על כך לשמעון בן שטח - אמר לו שהרגו שלא כדין, משום שאם רק עד אחד הוזם - אינו נחשב לעד זומם, אלא לאדם כשר, ואדם כשר אסור להעניש בעונש מוות אף אם הבית דין רואים לנכון לעשות כך[4].

מיד כששמע זאת יהודה בן טבאי, קיבל על עצמו לא להורות יותר שלא מפי שמעון בן שטח[8]. יש שהבינו מכך שיהודה בן טבאי מחל על כבודו והחזיר את שמעון בן שטח לנשיאות[4].

מפסקיו

במחלוקת הסמיכה ביום טוב אחז בדעה שאסור לסמוך את הקרבן ביום טוב, וחלק בכך על דעתו של שמעון בן שטח שמותר לסמוך ביום טוב[9].

הוא תיקן יחד עם רעהו שמעון בן שטח שכלי מתכת שנטמא בטומאת מת, והותך וחזר ותוקן, משמר את טומאתו[10]. טעם התקנה הוא שבבדרך כלל על מנת לטהר כלי מתכת מטומאת מת - יש להמתין שבעה ימים מטומאתו ולאחר מכן הכלי צריך טבילה והזאה, ואם ישברם ויעשה מהם כלי חדש ובכך יטהרם, יחשבו האנשים שכלי מתכת נטהרים ביום אחד.

כמו כן, לדעת רבי יונה בירושלמי[11] תיקן רבי יהודה בן טבאי גם טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית.

ידועה גם אמרתו במשנה באבות: "יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדינין. וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעינך כזכאין, כשקיבלו עליהם את הדין" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ח')

יהודה בן טבאי והקראים

מספר קראים מאוחרים מתחילת העת החדשה ניסו לראות ביהודה בן טבאי דווקא ממשיך המסורת הקראית. לדעתם, כשעלו שבי ציון חזרה לארץ ישראל, נחלקו לשני כיתות, כת אחת המשיכה את המסורת של התורה הכתובה ללא פרשנות חז"ל, וכת הפרושים הלכו לאור פרשנות חז"ל את התורה.

לטענתם, ייצג יהודה בן טבאי את המסורת הקראית, ושמעון בן שטח את המסורת החז"לית. ולאחר שהרג המלך אלכסנדר ינאי את כל חכמי ישראל בארץ, ורק שניים ניצלו: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח; ולאחר ששמעון היה אחי שלומציון המלכה - הוא קיבל אישור לחזור לפעול בארץ, מה שלא ניתן ליהודה בן טבאי. ולכן - לדעתם - הלכו רוב העם בדרך הפרושים.

סיפור זה סופר לראשונה על ידי הקראים המאוחרים מהמאה ה-15 או ה-16[12], ורק מאז הם טוענים שעד שמעון בן שטח היו כל ישראל קראים, והוא זה שייסד את הזרם הפרושי. בטענה זו אפשר להבחין בתוך דבריו של המנהיג הקראי אליהו בשייצי: "אם היה שמעון בן שטח נהרג כשאר החכמים שנהרגו היינו כולנו לעם אחד"[13]. כיום אין חולק על היות סיפור זה מומצא וחסר כל יסוד היסטורי.

לקריאה נוספת

  • רבי אלתר הילביץ, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, נשיאותם ופעולותיהם וזמן מחלוקת הסמיכה ביניהם, בתוך "חקרי זמנים", חלק ד', ירושלים תשנ"א, עמ' לח–סד
  • מאיר מייזליש, יהודה בן טבאי, בתוך "אוצר חכמי התלמוד", בני ברק תשכ"ו, עמ' 171–174
  • בנימין לאו, "יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח: צדק צדק תרדוף", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, 2006, עמ' 136-122.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים