שמעון בן שטח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שמעון בן שטח
פטירה 67 לפנה"ס
ג'תרפ"ז
תקופת הפעילות זוג שלישי לתקופת הזוגות
רבותיו יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי
תלמידיו שמעיה ואבטליון
בני דורו יהודה בן טבאי, חוני המעגל
נשיא הסנהדרין ה־שלישי
מונרך בתקופה המלך אלכסנדר ינאי ואחריו שלומציון המלכה
שותף לשלטון יהודה בן טבאי - אב בית דין
אב בית דין ה־שישי
שותף לשלטון יהודה בן טבאי - נשיא הסנהדרין

שגיאת לואה: wrong date.

שמעון בן שַטָּח (או בן שֶטָּח; נפטר בערך בשנת ג'תרפ"ז, 67 לפנה"ס) היה תנא ממנהיגי האומה בתקופת המלך אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה. יחד עם יהודה בן טבאי היוו את הזוג השלישי, והם תקנו את מועד ימי החנוכה לדורות.

נחלקו התנאים האם הוא כיהן כנשיא הסנהדרין או כאב בית דין. יש שפירשו ששתי השיטות נכונות, ובתחילה הוא כיהן כנשיא, ולאחר בריחתו מירושלים מונה יהודה בן טבאי לנשיא במקומו, ולאחר שחזר - שימש כאב בית דין לצידו, ורק לאחר אירוע מסוים חזר לכס הנשיאות.

חידוש הסנהדרין לאחר ינאי המלך

בסוף ימי המלך יוחנן כהן גדול, התחבר המלך לצדוקים והרג את החכמים ואף הנשיא יהושע בן פרחיה נמלט מפניו למצרים[1]. לאחר מכן הושיב את הצדוקים בסנהדרין, ורק שמעון בן שטח היה היחיד מהחכמים הפרושים שהשתתף אתם בסנהדרין, זאת לאחר שניצל מגורל החכמים הפרושים בזכות אחותו, שלומציון המלכה[2].

לאחר פטירת יוחנן כהן גדול, השתלט בנו אריסטובולוס הראשון על המלוכה והרע ביותר לחכמים הפרושים. אך הוא מלך שנה אחת בלבד (104 לפנה"ס103 לפנה"ס), ולאחר מותו, שחררה אלמנתו שלומציון המלכה את אחיו שנאסרו על ידו, נישאה למבוגר שבהם - אלכסנדר ינאי, ומינתה אותו למלך[3]. על אף שאלכסנדר ינאי היה צדוקי - השפיעה עליו אשתו שלא ירדוף את החכמים הפרושים.

כשראה שמעון בן שטח שהסכנה לחכמים חלפה - החל בתהליך סילוק הצדוקים מהסנהדרין. כך לאחר כל שאלה שנשאלה בסנהדרין - ביקש שמעון בן שטח מחבריו הצדוקים להביא ראיות מן התורה לפסקם, זאת לאחר שלפי שיטתם - אין תוקף לתורה שבעל פה, ואין לקבל פסקים שאינם מן התורה. מי שלא הצליח להביא ראיות מן התורה לפסקיהם - נמנעו מלבוא לסנהדרין, וכך הוא מינה עוד ועוד חכמים מהפרושים לסנהדרין במקומם[4]. בשלב זה פנה שמעון בשטח באגרת לרבו הנשיא יהושע בן פרחיה ובקשו שישוב להנהיג את עמו: "מיני ירושלים עיר הקודש, ליכי אלכסנדרי של מצרים אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה"[5]. והוא אכן שב לנשיאות עד פטירתו[2].

הסכוליון למגילת תענית מציין את כ"ח בטבת כמועד שמחה על דחיקת הצדוקים מהסנהדרין בידי שמעון בן שטח.

תחילת כהונתו

בספר היוחסין וסדר הדורות מובא שזמן תחילת נשיאות הזוג היה בשנת ג'תרכ"א. שנה לאחר מכן אירע נס חנוכה, והסנהדרין בראשותם תיקנו בשנת ג'תרכ"ג את ימי החנוכה לדורות.

לדעה זו החל הזוג לכהן בתקופתו של מתתיהו כהן גדול - סבו של יוחנן הורקנוס הראשון. גרסה זו מעוררת קושי, מאחר שרבם הנשיא יהושע בן פרחיה נמלט למצרים רק בתקופת כהונתו של יוחנן הורקנוס הראשון. ייתכן שתיארוך כהונתם מכוון לתחילת כהונת אחד מהם כאב בית דין, לאחר פטירת ניתאי הארבלי - בן זוגו של יהושע בן פרחיה. או כפי הגרסה שאכן מי שנמלט למצרים לא היה יהושע בן פרחיה, כי אם יהודה בן טבאי[6].

נשיא ואב בית דין

למספר דעות - לאחר פטירת יהושע בן פרחיה - מונה שמעון בן שטח לנשיא הסנהדרין במקומו, כשלצידו מונה יהודה בן טבאי כאב בית דין. לפי דעות אחרות לא מונה שמעון בן שטח כלל לנשיא, כי אם לאב בית דין, ויהודה בן טבאי הוא אשר מונה לנשיא מיד לאחר פטירת רבו יהושע בן פרחיה, או לאחר הזמנתו על ידי שמעון בן שטח. אך לכל הדעות היה שמעון בן שטח המנהיג הדומיננטי, בין השאר בשל היותו אחי המלכה[7].

בתקופה זו תיקן שיושיבו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, כדי שכל הילדים ילמדו בבית הספר[8][9]. יש שהסבירו שכדי שתתקבל תקנתו, ולא יפריעוהו הצדוקים ששלטו אז, התחכם שמעון בן שטח ושלח את הכהן-גדול יהושע בן גמלא, שלא נמנה עם התלמידי חכמים, שיבצע זאת עבורו[10]

הצדוקים - מקורבי המלך אלכסנדר ינאי - ראו בשמעון בן שטח את אויבם העיקרי, והסיתו את המלך תמיד נגדו. כך מסופר במסכת סנהדרין[11] שלאחר שעבד המלך הרג אדם - הוזמן אדונו לדין בפני הסנהדרין. הורה שמעון בן שטח לגיסו המלך לעמוד[12], ונענה: "לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך". אלא שחברי הסנהדרין שנכחו שם כבשו פניהם ופחדו להורות למלך לעמוד. אמר להם שמעון בן שטח: "בעלי מחשבות אתם, יבא בעל המחשבות ויפרע מכם". מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

שוב קרה מקרה שעלו 300 נזירים עניים לירושלים להקריב את קרבנות הנזירות, אך לא היה להם מניין לממן רכישת 3 בהמות גדולות לצורך ההקרבה. כדי לפתור את בעייתם הציע שמעון בן שטח למלך שהמלך יממן 450 מהבהמות, והוא יממן את ה-450 הנותרים. המלך הסכים ומימן את חלקו, אך שמעון בן שטח שלא היה עשיר, מצא פתח חרטה ל-150 מהנזירים, ובכך פטרם מהבאת הקרבנות. כשספרו זאת למלך - הוא כעס עליו מאוד, והוא נאלץ לברוח מירושלים[13].

יש ששיערו שעל תקופה זו, עת לא קיבל שכר כנשיא, עקב שהותו הממושכת מחוץ לירושלים, עבד לפרנסתו במלאכת הפשתן[14], ואז אירע הסיפור שתלמידיו קנו לו חמור מישמעאלי כדי שיהיה פנוי ללמוד, ומצאו אבן טובה תלויה בצווארו. אך שמעון סירב לקבל את האבן, על אף שמצד הדין הוא פטור מלהשיבה, משום שרצה שהישמעאלי יכיר בייחודיות היהודים ולומדי התורה ויודה לאלוקיהם[14].

הכתרת יהודה בן טבאי כנשיא

יש שכתבו[15] שלאחר שנשארה הסנהדרין ללא נשיא עקב בריחתו של שמעון בן שטח, וייתכן שחשבו שהוא כבר נפטר במקומו, החליטו חברי הסנהדרין למנות את האב בית דין יהודה בן טבאי לנשיא במקומו. אך הוא סירב לקבל את התפקיד בתקופה קשה זו, וכדי שלא ילחצו עליו - הוא ברח למצרים. אך זקני ירושלים שלחו לו: "עד מתי ארוסי יושב אצלכם". והוא אכן שב לירושלים ושימש שם כנשיא[16].

חזרת שמעון בן שטח לירושלים מתוארת בתלמוד ירושלמי[17] שבביקור סדרתי של שרי פרס בבית ינאי המלך שאלו על שמעון בן שטח שהיה משמיע בעבר בפניהם מחכמתו. לאחר שסיפר להם את שאירע - ביקשו ממנו שיסלח לו. המלך אכן שלח לקרוא לו, ובבואו שאלו מדוע רימהו בעסקת הנזירים? ענהו שמעון שהוא אכן ביצע את חלקו בעסקה, כשבחכמתו עזר ל-150 הנזירים שהיו בחלקו, וברח רק משום כעס המלך.

לאחר שחזר לא הסכים להוריד את יהודה בן טבאי מנשיאותו, והוא שימש לצידו כאב בית דין. יש שיישבו בכך את העובדה שברוב המקורות התלמודיים מוזכר שמעון בן שטח כנשיא הסנהדרין, אולם במשנה במסכת חגיגה[18] הוא מופיע כ"אב בית דין". וכן מופיעה דעה בתלמוד ירושלמי[16] האומרת שיהודה בן טבאי כיהן כנשיא, ושמעון בן שטח כאב בית דין. ואכן שניהם שמשו בשני התפקידים, שמעון בן שטח כנשיא ראשון, ולאחריו יהודה בן טבאי[15].

חזרת שמעון בן שטח לנשיאות

חזרתו של שמעון בן שטח לכס הנשיאות מתוארת בתלמוד[19] שיהודה בן טבאי הורה במקרה מסוים להרוג עד זומם יחיד, כדי להוציא מלב הצדוקים שסברו שאין עד דומם נהרג זומם נהרג עד ייהרג הנידון, וזאת מכיון שבסמכות הבית דין להעניש בעונש מוות אף חוטא שאינו ראוי לעונש מוות - אם הבית דין רואים לנכון לעשות כך, למשל כדי להוציא מליבם של צדוקים. אך כשנודע על כך לשמעון בן שטח - אמר לו שהרגו שלא כדין, משום שאם רק עד אחד הוזם - אינו נחשב לעד זומם, אלא לאדם כשר, ואדם כשר אסור להעניש בעונש מוות אף אם הבית דין רואים לנכון לעשות כך[15].

מיד כששמע זאת יהודה בן טבאי, קיבל על עצמו לא להורות יותר שלא מפי שמעון בן שטח[20]. יש שהבינו מכך שיהודה בן טבאי מחל על כבודו והחזיר את שמעון בן שטח לנשיאות[15].

פעילותו כנשיא

לאחר פטירת המלך אלכסנדר ינאי - עלתה אשתו שלומציון המלכה למלוכה, והפקידה את שלטון העם ביד אחיה הנשיא שמעון בן שטח. בתקופה זו שלטו הפרושים בעם ישראל, ובתלמוד מסופר שבשנים אלו התברכה ארץ ישראל בגשמיה ובפירותיה[21].

כמו כן לחם במכשפים ומכשפות שנפוצו בתקופתו. במשנה[22] מסופר שכשראה צורך בכך יזם בהוראת שעה מאבק כולל במכשפים, שבמהלכו באשקלון הוצאו להורג שמונים מכשפות ביום אחד, על אף שההלכה אוסרת להוציא להורג יותר מאדם אחד ביום. חז"ל מספרים שבעקבות מעשה זה, העלילו קרובי המכשפות על בנו של שמעון בן שטח שעבר עבירה שחייבים עליה סקילה, והוא אכן נסקל על פי עדותם, על אף שהעדים הודו בעלילה לאחר מתן פסק הדין, זאת משום שלא רצה הבן שיאמרו שבשל ייחוסו החזירוהו[20]. לפי רש"י{{הערה|רש"י, מסכת סנהדרין, דף מד עמוד ב, ד"ה דבעיא לאחר שהעדים חזרו בהם לא סקלוהו.

באירוע תפילתו של חוני המעגל בשנת בצורת נאמר במשנה "שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי"[23], כיוון שאין ראוי לאדם להתבטא בצורה שכזו כלפי הקב"ה ("נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן"); וכן מפני שלקח סיכון שלא ייענה ויהיה בזה חילול ה'[24]. כמו כן מחה בסגנון זה בפני תודוס איש רומי שהנהיג ברומא מעין תחליף לקרבן פסח, אכילת גדי שנצלה בשלמותו ("גדי מקולס") בליל הסדר[25].

שמעון בן שטח נפטר בערך בשנת ג'תרפ"ז (67 לפנה"ס), 4 שנים לפני אחותו שלומציון המלכה, ו-141 שנה קודם חורבן בית המקדש השני[26].

פסקיו

חוץ מתקנתו לייסד בתי ספר לילדים, תיקן תיקון חשוב בנוגע לכספי הכתובה: עד תקופתו היה הבעל מפריש מכבר את כסף כתובתה ומפקידו אצל אביה, וכך כשהבעל רצה לגרש את אשתו - הוא לא הרגיש שהוא עומד להפסיד מכך. לכן תיקן שנכסי הבעל משועבדים לכתובת אשתו, וכשירצה לגרש יצטרך ליתן לה ממש מנכסיו[27].

בנוסף תיקן יחד עם רעהו יהודה בן טבאי שכלי מתכת שנטמא בטומאת מת, והותך וחזר ותוקן, משמר את טומאתו[28]. טעם התקנה הוא שבבדרך כלל על מנת לטהר כלי מתכת מטומאת מת - יש להמתין שבעה ימים מטומאתו ולאחר מכן הכלי צריך טבילה והזאה, ואם ישברם ויעשה מהם כלי חדש ובכך יטהרם, יחשבו האנשים שכלי מתכת נטהרים ביום אחד.

במחלוקת הסמיכה ביום טוב אחז בדעה שמותר לסמוך את הקרבן ביום טוב, וחלק בכך על דעתו של יהודה בן טבאי שאסור לסמוך ביום טוב[29].

הוא מובא במספר מקרים כעוסק בענייני דין ועדות. במסכת אבות הוא אומר: "הוי מרבה לחקור את העדים; והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכן ילמדו לשקר". מסופר עליו שאף על פי שראה אדם רץ אחרי חברו עם סכין שלופה, והראיות הנסיבתיות הראו בבירור שהוא רצח אותו, לא דן אותו למוות בהיעדר עדים שראו את הרצח, אך הוא קיללו ש"היודע מחשבות" ייפרע ממנו, והוא אכן הוכש מיידית[30].

כמו כן פסק שאם ברח רוצח מארץ ישראל לחוץ לארץ - מקיימים את פסק הדין בחוץ לארץ. אך אם ברח מחוץ לארץ לארץ ישראל - דנים שוב בעניינו, משום שייתכן שבזכות ארץ ישראל ייצא פסק דין שונה[31].

בתלמוד ירושלמי נאמר שבימיו בטלו דיני ממונות[32]. יש שפירשו שהכוונה שהוא תיקן שיחיד מומחה אינו יכול לדון דיני ממונות[33].

יש שכתבו שהוא תיקן שבית דין רשאים לחרוג מגדרי הדין כהוראת שעה - אם "השעה צריכה לכך"[34]; אך אחרים כתבו שההוראת שעה הוא דין מובנה בתורה ושמעון בן שטח רק השתמש בו לעיתים[35].

לקריאה נוספת

  • הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שמעון בן שטח ותורתו, בתוך קובץ "סיני", כרך לב, עמ' שמג–שנ
  • רבי אלתר הילביץ, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, נשיאותם ופעולותיהם וזמן מחלוקת הסמיכה ביניהם, בתוך "חקרי זמנים", חלק ד', ירושלים תשנ"א, עמ' לח–סד
  • מאיר מייזליש, כניסת הפרושים לסנהדרין - שמעון בן שטח, בתוך "אוצר חכמי התלמוד", בני ברק תשכ"ו, עמ' 58–66
  • בנימין לאו, "יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח: צדק צדק תרדוף", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, 2006, עמ' 136-122.
  • יהושע אפרון, "שמעון בן שטח וינאי המלך", בתוך: אוריאל רפפורט וישראל רונן (עורכים), מדינת החשמונאים: לתולדותיה על רקע התקופה ההלניסטית, קובץ מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, יד יצחק בן-צבי, 1993, עמ' 289–352.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז עמוד ב
  2. 2.0 2.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף סו עמוד א
  3. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יב, פסקה א, סעיף 320.
  4. מגילת תענית פרק י'
  5. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מז עמוד א
  6. ראו: הרב חיים קניבסקי, בשער המלך, בני ברק תש"כ, עמ' כב
  7. ראו: מאיר מייזליש, כניסת הפרושים לסנהדרין - שמעון בן שטח, בתוך "אוצר חכמי התלמוד", בני ברק תשכ"ו, עמ' 58–66
  8. תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ח', הלכה י"א (דף נ, ב בדפוס וילנא)
  9. החינוך כחובת הציבור במשפט העברי
  10. תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ח', הלכה י"א בפירוש שיירי קרבן; הרב אהרן היימאן, "שמעון בן שטח", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמוד 1214, באתר HebrewBooks.
  11. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף יט עמוד א
  12. אף שקרוב פסול לדון, יש שתירצו שהוא אמנם לא דן אותו, אלא רק נוכח שם כנשיא (רבי חיים בנבנישתי, חמרא וחיי, סנהדרין, ירושלים תשמ"ח, עמ' סט); ויש שתירצו שאם קיבל עליו ינאי המלך לדון לפני גיסו - מותר (אליעזר מישל, משנת אליעזר, חלק ב' דף קנח עמוד ב)
  13. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ז', הלכה ב'; מסכת נזיר, פרק ה', הלכה ג'.
  14. 14.0 14.1 תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ב', הלכה ה'; הרב אהרן היימאן, "שמעון בן שטח", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמוד 1214, באתר HebrewBooks
  15. 15.0 15.1 15.2 15.3 הרב אהרן היימאן, "שמעון בן שטח", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמוד 1215, באתר HebrewBooks.
  16. 16.0 16.1 תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה ה'.
  17. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ז', הלכה ב'.
  18. פרק ב'
  19. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טז עמוד ב.
  20. 20.0 20.1 תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ג'.
  21. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג עמוד א.
  22. משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ד'
  23. משנה, מסכת תענית, פרק ג', משנה ח'.
  24. תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה א'.
  25. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף יט עמוד א.
  26. הרב אהרן היימאן, "שמעון בן שטח", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמוד 1216, באתר HebrewBooks
  27. תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פב עמוד ב.
  28. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף יד עמוד ב.
  29. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טז עמוד א.
  30. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לז עמוד ב.
  31. תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ז עמוד א.
  32. תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה א'.
  33. רבי משה מרגלית, מראה הפנים', על תלמוד ירושלמי, סנהדרין, פרק א' הלכה א', ד"ה ובימי.
  34. הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שמעון בן שטח ותורתו, בתוך קובץ "סיני", כרך לב, עמ' שמג–שנ
  35. רבי אלתר הילביץ, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, נשיאותם ופעולותיהם וזמן מחלוקת הסמיכה ביניהם, בתוך "חקרי זמנים", חלק ד', ירושלים תשנ"א, עמוד מו בהערה 35