ערך מומלץ

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ראי"ה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המונח "הרב קוק" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו קוק.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה)
הראי"ה קוק. תרפ"ד
הראי"ה קוק. תרפ"ד
לידה 1865
ט"ז באלול תרכ"ה
רוסיה רומנוברוסיה רומנוב גריבה, דווינסק, האימפריה הרוסית
פטירה 1935 (בגיל 70 בערך)
ג' באלול תרצ"ה
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי ירושלים, המנדט הבריטי
מקום פעילות ליטא, יפו, ירושלים
השתייכות ציונות דתית
תחומי עיסוק אמונה, גאולה, תורה, עם ישראל, ארץ ישראל, אגדה, תשובה, הלכה, תפילה, קבלה
תפקידים נוספים רב ראשי
רבותיו רבי אליעזר דון יחיא, חותנו (מזווג ראשון) האדר"ת, רבי ראובן הלוי לוין מדווינסק, רבי נח חיים אברהם שפירא, הנצי"ב מוולוז'ין, רבי שלמה אלישיב
תלמידיו בנו - הרב צבי יהודה קוק, הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן (הנזיר), הרב יצחק אריאלי, הרב אריה לוין, הרב משה צבי נריה, חתנו הרב שלום נתן רענן
בני דורו רבי יוסף חיים זוננפלד
חיבוריו ראו כתבי הראי"ה
רבה של זיימל
תרמ"חתרנ"ה
רבה של בויסק
תרנ"התרס"ד
הרב הראשי של יפו והמושבות
תרס"דתרע"ח
הרב הראשי של ירושלים
תרע"טתרפ"א
הרב הראשי לארץ ישראל האשכנזי ה־1
תרפ"אתרצ"ה
שותף לרבנות הרב יעקב מאיר (הראשון לציון הרב הספרדי)
חתימה

הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה - ג' באלול ה'תרצ"ה) מכונה גם הראי"ה[1], היה רב פוסק, מקובל והוגה דעות. הרב קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל שבה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב.

הרב קוק נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית, והוא מכונה על ידם מרן הרב, או הרב זצ"ל[2]. בקרב הציונות הדתית מהוות פסיקותיו בספרי התשובות שלו יסוד לפסיקה בענייני משפט המלוכה והמצוות התלויות בארץ. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי הגאולה, ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, בהגות הציונית הכללית[3][4], ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה האורתודוקסיה המודרנית. לעומת זאת נמתחה עליו ביקורת בציבור החרדי.

קורות חייו

הרב קוק כרבה של העיירה זוימל, תרמ"ח
הרב קוק בתקופת כהונתו כרבה של יפו

נולד בעיירה גריבה שבמחוז דווינסק של האימפריה הרוסית (כיום דאוגבפילס בלטביה) לפערל זלטא (לבית פלמן), ולרב שלמה זלמן קוק, בוגר ישיבת וולז'ין[5]. התחנך אצל אביו שהיה 'מתנגד', אך התחבר גם לחסידי חב"ד שאמו באה מקהילתם (אביה רפאל פלמן היה ממקורבי ה"צמח צדק"). מגיל בר מצוה למד בעיירות סמוכות: אצל הרב אליעזר דון יחיא והרב יעקב רבינוביץ (בנו של הרב מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי שהיה אח-סבתו (אם אביו) של הרב קוק) בלוצין, אצל רבה של דווינסק, הרב ראובן הלוי לוין, ואצל רבה של סמרגון, הרב נח חיים אברהם שפירא.

בהיותו בן פחות מעשרים הוסמך להוראה על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר "ערוך השולחן".[6] בשנת תרמ"ד השתדך עם אלטה בת-שבע, בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים 'האדר"ת', רבה של פוניבז' באותה עת, ובהמשך רבה של ירושלים. לאחר אירוסיו למד במשך כשנה וחצי בישיבת וולוז'ין, בראשותה עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), שבו ראה אחר כך את רבו המרכזי[7]. לאחר נישואיו בניסן תרמ"ו, חזר הרב קוק ללמוד ולגור בפוניבז' סמוך לחותנו האדר"ת, ושם נולדה בתו הבכורה פרידה חנה בי"ז בטבת תרמ"ח[8].

תקופת זיימל ובויסק

בשנת תרמ"ח התמנה לרבה של העיירה זיימל שבליטא - עיירה קטנה ובה קהילה מסורתית. שם למד קבלה כתלמיד חבר עם אחד מגדולי מקובלי דורו, הרב שלמה אלישיב, מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". כעבור שנה נפטרה אשתו, והרב קוק נותר אלמן עם בתו הפעוטה בת השנה וחצי. לאחר כשנה, נישא לרייזה רבקה, בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים (אחיו התאום של האדר"ת), שהייתה בת דודתה של אשתו הראשונה וגדלה בבית האדר"ת לאחר מות אביה. ממנה נולד בנו הרב צבי יהודה קוק, בי"ד בניסן תרנ"א. באותה שנה הוציא לאור את ספרו חבש פאר הכולל חלק הלכתי וחלק מחשבתי, ובו הוא קורא להקפיד על הנחת התפילין במקומן הנכון. לאחר הוצאת הספר לאור, נדד זמן מה בין העיירות כדי להפיץ את ספרו.

בשנת תרנ"ה נבחר כרבה של בויסק, שהייתה עיר גדולה יותר עם ציבור בעל נטייה מודרנית. החל משנת תרס"א, החל לפרסם מאמרים הגותיים בביטאון הרבני "הפלס". בבויסק גם נולדה בתו השנייה, בתיה-מרים, בשנת תרנ"ט, שלימים נישאה לרב שלום נתן רענן. בתקופה זו עסק בכתיבת החיבורים עין איה (חלקו הגדול), מדבר שור (דרשות שנשא בתקופה זו), ולנבוכי הדור, חיבור הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים. כתבים אלה יצאו לאור שנים רבות לאחר פטירתו.

תקופת יפו

לאחר פטירת רבי נפתלי הרץ הלוי, בי"ב בסיוון תרס"ב, נותרה יפו לא רב, אז פנו אנשי יפו, בהשתדלותו של יואל משה סלומון לרב קוק שיבוא מבויסק לכהן כרב העיר יפו והמושבות, אז הגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל, על אף שאנשי קהילת בויסק העשירה ניסו לשדלו להישאר על ידי הגדלת משכורתו ותשלום חובותיו. בכ"ח באייר תרס"ד הגיע ליפו והחל לכהן בתפקיד זה. תקופת יפו הייתה התקופה הפורייה ביותר בכתיבתו, ובה נכתב החומר לכמה מהיצירות החשובות שלו (שהתפרסמו מאוחר יותר) - אורות, אורות הקודש, עולת ראי"ה ועוד.

בתענית אסתר תרס"ז נולדה בתו הצעירה, אסתר יעל, ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם דודה, ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים.

באותה תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות מצד חלק מרבני ירושלים. במקביל שימש כמנהל הרוחני של תלמוד תורה שערי תורה. הוא יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים.

הרב קוק הקים ביפו בתרס"ט גם ישיבה גבוהה שבה למדו כעשרים תלמידים מירושלים ומיפו, בהם הרב יהושע קניאל והלל פרלמן. הישיבה שכנה בבית המדרש "ברכות"[9] בקומה העליונה בבניין של תלמוד תורה "שערי תורה". הרב קוק מסר לתלמידים שיעור יומי, ועל סגל המורים נמנו בין השאר הרבנים זלמן שך ושם טוב גפן[10]. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב שוכן ברחוב אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב-יפו דהיום.

בשנת תרע"ד יצא הרב קוק, כרבן של המושבות, בראש משלחת רבנים למסע המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסעות אלו ניסה הרב קוק לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות.

ההספד על הרצל

ערכים מורחבים – המספד בירושלים (נאום)

בזמן כהונתו ביפו, בכ"ד בתמוז ה'תרס"ד (7 ביולי 1904) לאחר מות בנימין זאב הרצל, הספידו ביפו ובירושלים, בין היתר רימז בדבריו שתנועתו של הרצל היא בבחינת משיח בן יוסף, כהכנת התשתית החומרית למלכות ה' של משיח בן דוד, אירוע זה נחשב לנקודת החיכוך הראשונה שנתגלעה בין המדיניות הפרו-ציונית המוצהרת של הראי"ה קוק, ובין בני היישוב הישן בירושלים. לאחר פרסום דבר הנאומים על הרצל, פורסם פשקוויל בירושלים לגינוי ההספד.

תקופת מלחמת העולם הראשונה

באב ה'תרע"ד יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נאלץ להישאר בסנט גלן בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת ה'תרע"ו הציעה לו קהילת מחזיקי הדת שבלונדון להיות רבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. ניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת[11], נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל. גילוי דעת זה חזק את עמדתם של מצדדי פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!"[12].

בשנת תרע"ח הוזמן[דרושה הבהרה] הרב קוק על ידי הרב ד"ר דב (ברנרד) רבל (רעוועל) לבקר בארצות הברית. זו הייתה הצעה נדיבה מטעמו של הרב רעוועל וגיסיו, האחים טרוויס, לממש את חזונו של הרב קוק ולממן את ההקמה של הישיבה המרכזית העולמית בירושלים[13].

בית הרב קוק, שבו חי הרב ברוב שנותיו בירושלים

תקופת ירושלים

בתום המלחמה, לאחר תקופה של כשלוש שנים בלונדון, חזר הרב קוק לארץ ישראל. מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי.

תנועת דגל ירושלים

ערכים מורחבים – דגל ירושלים
הרב קוק נואם בעת עצרת בירושלים בשנות ה-20
מודעת השתתפות בצער עם הרב קוק על מות בתו

אף שהרב קוק חיבב את תנועת המזרחי,[14] וראה באנשיה שותפים לדרכו[15], הוא חלק לעיתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה[16].

ב-תרע"ח, לאחר 15 שנה של פעילות פוליטית, ביקש לייסד הסתדרות, דגל ירושלים שמה, אשר תאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני[17]. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור הא-לוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארצות הברית. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי[18] היו בעוכרי התנועה החדשה.

רב ראשי והקמת הרבנות הראשית

הרב קוק בניו יורק עם ראש עיריית ניו יורק ומשלחת הרבנים
דרשת הרב קוק על גזוזטרת הישיבה במונטריאול (תרפ"ד)

בשנת תרע"ט נענה להזמנתם של ראשי המוסדות והישיבות וחלק מרבני ירושלים להתמנות לרבה של העיר[19]. בכך אייש משרה שהייתה מיותמת מספר שנים, מאז פטירת הרב שמואל סלנט. בהמשך כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין[דרוש מקור], ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (תרפ"א). את הרבנות הראשית ראה כהנהגה רוחנית כלל עולמית ולא כמנגנון ביורוקרטי. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב־תר"פ, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי.

הכתרת הרב קוק לרבה של ירושלים, גררה התנגדות חריפה מצד אנשי אגודת ישראל בירושלים אשר התאגדו תחת הרב יוסף חיים זוננפלד. הרב זוננפלד התבטא כי הרב קוק צריך להיות הרב של יפו אך לא הרב של ירושלים[20]. בשנת תר"פ במסגרת המאבק על רבנות ירושלים הקימו הרב זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין, ואיתם כולל שומרי החומות וחלק מהציבור והרבנים, את בד"ץ העדה החרדית והכתירו את הרב זוננפלד לרב העדה החרדית בירושלים. היא נקראה "ועד העיר האשכנזי", וההשראה להקמתה הייתה שיטת ההפרדה וההתבדלות (שמקורה במשנתו של החת"ם סופר). האווירה באותם ימים, שהייתה סוערת עקב הפולמוס על זכות הבחירה לנשים, סייעה להיפרדות, אף שגם הרבנות נקטה אז עמדה נחרצת נגד שיתוף הנשים בבחירות. הרב זוננפלד כמנהיגה של סיעה נפרדת נאבק בסמכויותיה של הרבנות הראשית, בראשות הרב קוק, ופעל לשם כך גם בקרב שלטונות המנדט. על הקמת הרבנות הראשית אמר: ”רואים אנו בזה סכנה עצומה והריסה לתורתנו הקדושה חס ושלום, וכל מי שישתתף בבחירה הזאת הרי הוא עובר בשאט נפש על חוקי ודיני תורתנו הקדושה”[21]. כמו כן, רבי שלמה אליעזר אלפנדרי הצטער מאוד על הקמת משרד הרבנות וכתב במכתב כי "חורבן התורה והיהדות באה"ק מתחיל מכם, ואתם עתידים ליתן את הדין לשמים על כל חטאים ופשעים של כל הדורות הבאים אחריכם" [22]. עם זאת, רוב רבני ירושלים, דייניה וראשי מוסדותיה תמכו בכהונתו וקיבלו עליהם את רבנותו[19].

סמוך להתמנותו של הרב קוק לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר-יעל בעת שנפלה ממדרגות הבית הזמני בו התגוררו ברחוב הנביאים.

ייסוד ישיבת מרכז הרב

ערך מורחב – ישיבת מרכז הרב

פעילותה של הישיבה החלה בקיץ תרפ"ג עם תלמידים בודדים. קבוצה גדולה יותר הגיעה בתרפ"ד. השם שהעניק הרב קוק לישיבתו הוא "הישיבה המרכזית העולמית" אך היא התפרסמה בשם "מרכז הרב". הישיבה התאפיינה בשפה העברית שהייתה מדוברת בה, ובלימודי הגות ומחשבה. שאיפתה נוסחה: ”שינהרו אליה טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש”. את ניסוח תכנית הלימודים של הישיבה הטיל על תלמידו הרב דוד כהן. בתכנית הלימודים, היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה)[23], אולם לימודי החול לא יושמו בפועל. הרב יעקב משה חרל"פ שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בשנת תשי"ב.

בחיי הרב קוק הגיעה כמות התלמידים בישיבה לכשמונים תלמידים. הישיבה נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעיתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, מורים ואנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ ובחו"ל.

פעילות מעשית למען הישיבות

הרב קוק ראה בישיבות את הבסיס הרוחני של עם ישראל, ופעל ליסוד מוסדות חינוך תורניים ולמען החזקתן של ישיבות. בחורף תרפ"ד יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו רבה של קובנה, הרב אברהם דוב כהנא שפירא, והרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, במטרה להשיג מימון למוסדות תורניים. הרב קוק התקבל בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.

ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בהעמדת הפסיקה ההלכתית מול מסקנות סוגיות הש"ס עליהן היא מבוססת, עבודה שהקדיש לה חלק ניכר מזמנו ושראה בה בניין התורה לדורות. בתרצ"ג ייסד בירושלים את מכון הארי פישל, למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את תלמידו הרב שאול ליברמן, שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה.

בפרעות

הרב קוק נהג להגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. כך בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. בשנת תר"פ מספר חודשים לאחר הקמת הרבנות הראשית וזמן קצר לאחר מאורעות תר"פ בירושלים, פנה הרב במחאה חריפה אל המושל הצבאי לואי ג'ין בולס אשר נתן הסכמה למופתי לבצע עבודות בכותל המערבי ללא רשות היישוב היהודי והזהירו: "כי חלילה לשום יד לנגוע בכותל הקדוש מבלי הרשאתינו". מאז ניהל חלופת מכתבים ושיחות עם גורמים ביישוב ובשלטון, בדבר מעמדו של המקום וקדושתו[24]. כך כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי!... אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו"[25]. גם בימי וועדות הכותל כאשר רצו לקבל חוות דעתו בביתו, סירב ודרש להופיע בעצמו בפני כל אנשי הוועדה שישמעוהו בקולו.

בזמן מאורעות ה'תרפ"ט, שהו רוב מנהיגי היישוב בקונגרס הציוני ה־16 שנערך בציריך. הרב קוק טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, ציווה עליו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. בוועדת החקירה הבריטית אמר: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר". במהלך הפוגרום שלח הרב טלגרף לראשי קהילות יהודיות ברחבי העולם והזהיר כי "היהדות הארצישראלית בסכנה"[26].

רצח ארלוזורוב

הרב קוק ומאחוריו הרב צבי פסח פרנק

לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיה מבאי ביתו, ולאחר שניתן פסק דין מוות כנגד אברהם סטבסקי יצא הרב קוק להגנת הנאשמים, ובראשם אבא אחימאיר, ראש תנועת ברית הבריונים. הרב קוק טען שאין ראיות ממשיות לכך שהם ביצעו את הרצח, ואסור להוציא להורג את סטבסקי, על סמך חשדות בלתי מבוססים. ועד פעולה להצלת הנאשם הוקם בביתו. הרב קוק ניצח על קמפיין ציבורי שנועד להציל את סטבסקי מהגרדום, ובו פרסם כרוזים, דרבן אישים שונים, ואף גייס את מנהיגי הגולה לתת יד להצלתו של סטבסקי. בתגובה לסופר ר' בנימין שתהה על כך שהרב קוק מסנגר על סטבסקי, כתב הרב קוק: "רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח."[27].

התנגדותו הנחרצת לאווירת הלינץ' הציבורי עלתה לו בפופולריות שלו בקרב אנשי היישוב, וגרמה לחצי ביקורת רבים להשלח כנגדו, ואף לתייגו כשייך למחנה הימני. היו אף שכתבו כתובות נאצה על חומת ביתו בסגנון "אוי לדור שכהניו מחפים על רוצחיו"[28]. חיים נחמן ביאליק תיארו באותה תקופה כנידון למוות בצל הגרדום[29]. מקורביו העריכו כי גלי ההתנגדות והביקורת, והשסע שנפער אל ציבור שכה אהב, קיצרו את ימיו. מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת בו את אותותיה[30].

פטירתו

הכרזה על יום התפילה הכללי, עליה חתומים רבנים ואדמו"רים רבים
הלוויית הרב קוק ברחוב יפו

בסוף ימיו חלה הרב קוק בסרטן הריאות, עצרות תפילה נערכו בקיץ תרצ"ה בירושלים והוכרז יום תפילה כלל-עולמי בכ"ד בתמוז. לשמו נוסף השם "יחזקיהו"[31]. הרב קוק נפטר בגיל שבעים, ביום ג' באלול ה'תרצ"ה, בבית ההבראה בקריית משה, ונקבר בהר הזיתים בירושלים.

צאצאיו

הרב קוק שכל את בתו אסתר יעל בצעירותה. השאיר אחריו בן: הרב צבי יהודה קוק, יורשו הרוחני וממשיך דרכו הבולט ושתי בנות: פרידה חנה (מנישואיו הראשונים) - אשת גיסו ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים ובתיה מרים - אשת הרב שלום נתן רענן.

יצירתו והגותו

מוסד ההוצאה לאור מוסד הרב קוק, הוקם בשנת תרצ"ו בשכונת קריית משה על ידי הרב יהודה לייב מימון. גולת הכותרת שלו הייתה הוצאת כתבי הראי"ה.

אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית הוא נחשב להוגה דעות מקורי והוא ינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, הש"ס, מחשבת ישראל והקבלה (במיוחד של האר"י והרמח"ל), עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג, ממנו ידע לצטט פרקים שלמים בעל פה.

לימים סיפר עליו הרב שלמה זלמן אוירבך שהרב ידע לצטט בעל פה את כל ספר הזוהר[32], ונאמר עליו שלמד כל יום שישים דפי גמרא ופעם לחודש את כל התנ"ך.

רבים ממי שפגשו בו מתארים אישיות קורנת ואצילית. תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ תיאר את פגישתו הראשונה:

"הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם"

אפרים צורף, חיי הרב קוק, ירושלים תש"ז, עמ' 119

תלמיד אחר, הרב דוד כהן, "הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם הרב:

"אחרי טבילה במימי הריין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי. מצאתי לי רב".

מבוא לאורות הקודש

לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שתהיה לו קורת רוח אם לא יעשו עניין מיום זה[33]. ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב", וכך היה[34]

יחסו לציונות ולמודרנה

פרסום של ועד מאה שערים המכיר בחשיבותו של הרב קוק כמנהיג וכרב גדול
הרב קוק בעת נאומו המפורסם בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית, תרפ"ה.

בהתייחס לאמירתו המפורסמת של החת"ם סופר ביחס למודרנה "חדש אסור מן התורה", טבע הרב קוק את הביטוי "הישן יתחדש, והחדש יתקדש"[35]. הוא לא ראה פסול בהנחה שבריאת העולם על ידי הקב"ה נעשתה באופן המתואר בתורת האבולוציה, ואף כתב שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה[36]. רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה ספונטנית ושוטפת. בנו הרב צבי יהודה ותלמידו הרב הנזיר סידרו פסקאות מכתביו בספרים לפי נושאים.

הרב קוק היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה. לאחר מותו של הרצל נשא הרב קוק הספד בשם "המספד בירושלים"[37], בהספד זה, שבו שמו של הרצל אינו נזכר, הוא עוסק במשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב)[38].

אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, ביטא אהבה רבה כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות לציבור החילוני על פני הציבור הדתי ביחסם אל כלל ישראל. הוא סבר כי ”הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את לבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם”[39].

בתקופות שונות של חייו, יזם מספר מסעות של רבנים למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, וצירף אליהם רבנים מהיישוב הישן שהתנגדו לציונות, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע על מצבם, והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות.

בעקבות השתדלות תלמידו, הרב משה צבי נריה, ניאות הרב קוק לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הוא כתב אגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.

היחס לטבע ולעולם

עניין מרכזי בהגותו הוא היחס החיובי כלפי הטבע והעולם. הוא סבר כי יש לאהוב את היופי של הטבע ולהכיר בחידושי המדע ובתהפוכות ההיסטוריה, כחלק ממכלול הבריאה. מאחורי כל הפרטים במציאות עומד כוח מאחד, שהוא האלוקות. גם "אהבת ישראל" נובעת מתוך אמונה שעם ישראל חשוב לאנושות ולעולם כולו. הוא קרא ל"אהבת כל המעשים":[40]

אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.
אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,
אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל - שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת הַכֹּל, שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְתַקֵּן אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם.
וְכָל אֲהָבוֹת אֵלֶּה הֵם אֲהָבוֹת מַעֲשִׂיוֹת, לֶאֱהֹב אוֹתָם, לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבָה, וְלִגְרֹם לָהֶם עִלּוּי.
וְנַעֲלָה עַל כֻּלָּן אַהֲבַת ד', שֶׁהִיא אַהֲבָה שבְּפוֹעֲל אֵינָהּ גּוֹרֶרֶת בְּעֲצְמוּתָה שׁוּם דָּבָר, כִּי-אִם מָה שֶׁהַלֵּב מָלֵא מְמַנֶּה.
זֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב.

הוא ראה את החיים הטבעיים כחלק ממצוות התשובה, ובכך כלל הן את הבריאות הגופנית והתעמלות הגוף[41], והן את הבניין הלאומי, ובמסגרתו את החזרה לארץ ישראל, בניין מוסדות ממלכתיים ופיתוח החקלאות[42]. הוא ראה בחיוב גם את פיתוח המדע מתוך התאמה עם התורה[43], קרא ליחס מכבד לאוכלוסייה הערבית[44], וגם את הכפירה ראה כתחילתה של מהפכה דתית נדרשת[45].

חיבור ההלכה והאגדה

כפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין בספרו אישים ושיטות:

הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה [כלומר התחום ההגותי], הוא "היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה"[46].

ועוד כותב הרב זוין:

"לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק, ז"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה, שהיה שולט בהלכה ובאגדה כאחת... כל מקצועות התורה היו ברשותו. ולאו דווקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות - כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו"[47].

דברים אלה לצד חשיבות השילוב בין מחשבה והגות לבין הלכה מופיעים בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א עמוד כד). כמו כן שילב לעיתים את המושג "נבואה" במחשבה.

מציאת החיוב והכוח המאחד

הרב קוק מעלה על נס את המאבק על דרך החיוב. במקום לשלול ולחפש ליקויים ופגמים יש לנקוט עשייה חיובית ומועילה. במקום לחבוט בסוטים מדרך הישר, יש למצוא מסילות ללבם בדברי כיבושין. כך יתרצו, וכבודם לא יינזק, כי כבודם חביב עליהם כפי שחביב על האחרים כבודם שלהם. האדם והציבור נתבעים לעשייה, ולא לשלילה של האדם או הציבור האחר.

הרב קוק ומשלחת הרבנים בניו יורק

אמנם לשיטת הרב קוק ישנה אמת אבסולוטית, אבל בכל דעה כמעט יש גם משהו אמיתי. על מנת להגיע לאמת המוחלטת יש לאחד את כל השיטות ולתת לכל אחת מהן את מקומה. גם בכפירה ישנו חיוב, משום שהיא שוללת את התפיסה האלילית המוטעית את האל; וגם באלילות יש גרעין של אמת שהוא הרצון לקרבה לאל, אלא שהיא מעוותת ומגשימה את האל.

בכמה מקומות הוא מונה שלושה כוחות מרכזיים בימינו: ההומניזם (אנושיות בלשונו), הלאומיות והדת (או הקודש). שלושתם נאבקים זה בזה, וגם בכך יש משהו מן החיוב, משום שבאופן זה הם מונעים התפשטות יתר של אחת השיטות ללא בקרה, מצב שעלול להביא לקיצוניות ולהרס. על כל אחת מהשיטות ללמוד להבין שגם לשתי האחרות ישנה חשיבות. לשיטה האידיאלית שמאחדת את כל השלוש הוא קורא "הקודש העליון". בכל מתח הגותי יש למצוא את החיוב שבצדדים המתעמתים ולגרום להם להבין שהם זקוקים זה לזה ונבנים זה מזה.

הדברים באים לידי ביטוי בציטוט מפורסם מדבריו:

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה,
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה."

ערפלי טוהר

הרב קוק קרא שלא להפריז ב"דבקות" בצדיק, והציע להחליפה בדבקות בנשמת כלל ישראל, שלה לדבריו אין מגרעות כלל: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד׳ הטוב"[48].

הלכה

חלק ניכר בכתביו תופס הפן ההלכתי. עוד בחייו הוציא הרב קוק כמה מספריו ההלכתיים: הספר חבש פאר על ענייני תפילין, עץ הדר בעניין פסול אתרוגים מורכבים והספר שבת הארץ על ענייני שביעית והיתר מכירה.

אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

ערך מורחב – הלכה ברורה ובירור הלכה

בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות הגמרא, כפי שהוא מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. זאת במטרה לגשר על הפער שנוצר בין הדיון בסוגיות הגמרא לדיון בהלכה על ידי זה שחלק מהלימוד של הגמרא יהיה פסיקת ההלכה היוצאת מהלימוד. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל, שנמצא במתחם ישיבת מרכז הרב.

תורת ארץ ישראל

ערך מורחב – תורת ארץ ישראל (שיטת לימוד)

הרב קוק פיתח בהרחבה את הנושא של ייחודיותה של תורת ארץ ישראל, וקרא לשוב אל שיטת הלימוד הארץ-ישראלית המקורית. חידושו העיקרי בנושא הוא שהייחודיות של תורת ארץ ישראל היא בכך שבארץ ההלכה מושפעת מתחומים שונים שהם חוץ-הלכתיים, ובפרט מן הנבואה, האגדה ותורת הקבלה, וכתוצאה מכך בלימוד התורה בארץ ישראל ניתן להגיע לחקר האמת בלא צורך בפלפול מרובה.

הרב קוק גם קבע שיישוב ארץ ישראל בפועל, הוא יעד שיש לשאוף אליו. קניית אדמות, עליה מהגלות, חקלאות, וקיום המצוות התלויות בארץ: לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, דיני כלאיים ושמירת השמיטה. במקרים שבהם הייתה התנגשות בין יישוב הארץ ובין קיום המצוה, חיפש דרכים הלכתיות על פיהן ניתן להקל, כך תמך בחידוש "היתר המכירה" של חובבי ציון, משתי שמיטות קודמות לו[49].

יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו

הרב קוק, לבד שהיה איש הגות, שמש גם כפוסק וכתב מאות תשובות הלכתיות. חלק מהחוקרים[50] סוברים שעל אף שהגותו חדשנית ביותר, הרב קוק לא שילב אותה בפסיקותיו.

לעומתם, אבינועם רוזנק סבור ששורש החומרות הרבות המצויות בפסיקותיו הוא ברעיונות החדשניים שבהגותו. חגי בן ארצי סבור שיש להבחין בפסיקות הרב קוק בין תקופת יפו לתקופת ירושלים: בראשונה הרב פוסק באופן חדשני ביותר (למשל בהקלתו בפולמוס שמן השומשומין, בהיתר המכירה בשנת השמיטה ובפולמוס האתרוגים המורכבים) ובשנייה, הרב עובר לפסיקה שמרנית בהרבה (בהחמרתו באיסור הצבעת נשים, בנושא חליבה בשבת, ובהחמרתו בהלכות גיור ואיסורו לנתוחי גופות יהודים במסגרת לימודי רפואה). פרופ' נריה גוטל אמר שהרב קוק מנמק את פסיקותיו גם בדברי קבלה ואגדה, דבר שאינו מקובל ברוב ספרי השו"ת האשכנזיים הקלאסיים, אך מצוי בפסיקות חכמי אשכנז הקדמונים וחכמי עדות המזרח. כך למשל הזכיר את פסיקת הרב קוק שיש להשתמש בגופות גויים לצורך לימוד רפואה, שאותה נימק גם בכך שהגוף היהודי הוא קדוש[51]. הרב קוק למד ספרי קבלה וחסידות וכתב בשבחם, אבל בישיבתו לא לימד כתבים אלה.

פלפול

הרב שלמה יוסף זווין הסביר את גישתו ההלכתית של הרב קוק בספריו ובכתביו[52]. הוא מציין שהרב קוק נמנע מלבסס הסברים על שיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן של פלפול שאינו הכרחי; אולם לא נמנע, לאחר שהסביר שיטה, לציין שהסבר זה תואם את שיטתו של אומרה במקום אחר.

עם זאת ניכר בהרבה מקורות בכתביו[דרוש מקור][53], כי הרב קוק התייחס בחיוב ובסנגוריה לצורת לימוד זו. הוא מנתח את הסיבה להתנגדות שצורת לימוד זו עוררה בעבר, ואת הנימוקים ללגיטימיות שיש לה כיום. הרב קוק טוען שללימוד זה יש צד אסתטי, והוא עשוי לעורר לאהבת תורה. אמנם הוא מגביל ותוחם אותו בתנאים אחדים, כמו לא לערבב הלכה ואגדה, ולאפשרו לאנשים שכבר יש להם ידיעות מעמיקות בלימוד.

מנהג

באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוקסיה המודרנית[דרוש מקור]. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעיתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו"[דרוש מקור].

פילוסופיה וקבלה בהגותו

הוגה הדעות הלל צייטלין מציב את הרב קוק ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב, ובעל התניא. לדבריו הרב קוק הסתמך רבות על הקבלה הבעש"טנית, יותר ממה שמיוחס לו. הוא כותב:

בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד.

במאמרו "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק ז"ל"

היו חוקרים (כגון בנימין איש שלום) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא משתמש בה לצרכי הגותו-הוא באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם יוסף אביב"י, שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של תכנים קבליים, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק[54].

הרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, אולם ציין שהרבה להסתמך על כתבי האר"י. מעבר לכך, מקורותיו מגוונים, ובהם הזוהר, עץ חיים, ספרי החסידות, רבי יהודה הלוי, רמב"ם, ספרי מהר"ל מפראג, ספרי רמח"ל, הגאון מווילנה, רבי יצחק אייזיק חבר[55], וכן פילוסופיה יוונית ומודרנית[56].

בהגותו ניכרת גם השפעתם של פילוסופים מודרניים של העת החדשה. באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, כותב הבן שמאמרו של אביו, "דעת אלקים", מבוסס לדעתו על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן. למעשה, רבים ממושגיו של שפינוזה מצויים הן במאמר זה והן במקומות רבים נוספים בהגות הרב קוק. השפעה מיוחדת ישנה להגותו של הגל (אולי בתיווכה של משנת ר' נחמן קרוכמל) על מחשבת הרב קוק. הדבר ניכר במיוחד במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" (בספרו "אורות"), שהינו שימוש במושגי האידיאות במובנן ההגלייני, לשם הסברת ההיסטוריה היהודית. עוד ניכרת, במיוחד, הגותו של שלינג, בייחוד בכל הקשור לשילוב אחדות וריבוי. מלבד זאת ישנה זיקה הגותית, הן בדרך של השפעה והן ביקורתית, לכתביהם של קאנט, שופנהאואר, ניטשה[57], אנרי ברגסון, כמו גם ביחס לבודהיזם[58], וכן לתגליות מדעיות בעלות משמעות פילוסופית (דוגמת האבולוציה וגיל העולם)[59].

הרב קוק הסתייג מתורת ההשכלה, אך לא התנגד לשימוש בכלים מדעיים-ביקורתיים בלימוד התורה, כאשר הדבר נעשה בידי בני תורה המתאימים לכך, ולא כעיקר הלימוד[60].

תשובה וגאולה

התשובה במשנת הרב קוק תופסת מקום מרכזי. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הינו הספר "אורות התשובה". בספר זה הוא מברר את התהליכים הגורמים ומניעים לתשובה, ואת מטרותיה, ומחדש את רעיון התשובה לאו דווקא כשיבה מחטא מסוים וכחזרה בתשובה פשוטה, אלא כתהליך התקדמות כללי של המציאות, זאת בהתבסס על ספרות הסוד של היהדות.

התשובה במשנתו אינה שייכת ליחידים בלבד אלא כוללת גם חזרה בתשובה של ציבור, תהליכים מדיניים, חברתיים ומדעיים. ובעיקר שיבת עם ישראל לארצו וגאולתו הלאומית הן חזרה בתשובה. הגאולה המצופה אינה נוגעת רק בעם ישראל ושיבתו לארצו, אלא כוללת גם עליה של כלל האנושות למדרגה מוסרית גבוהה יותר. ייתכן גם מצב שבו קודם העם חוזר לארצו ואחר כך חוזר אל התשובה הפרטית, הכוללת גם את קיום ההלכה במלואה.

התפתחות והתקדמות העולם

לפי תפיסתו, תורת האבולוציה הדרוויניסטית מורה על כך שהעולם מתקדם ומתפתח. לדעתו תהליכים אלו קורים גם בתחום המוסרי, כגון בהתקדמות ההיסטורית לקראת הגאולה.

הרב קוק הבין על פי הקבלה, שעם בוא הגאולה המלאה, תהיה התקדמות של כל החיים. ב'תורת הצמחונות' הוא מתאר את התקדמות הטבע כולו, כאשר כל רמת חיים עולה ומתקדמת. האדם יהיה ליותר מאשר הוא כיום, וכך הצמחים והבהמות, ומתוך כך, תיאסר אכילת הבשר. הוא ראה גם התפתחות של המדעים להבנה מלאה של היקום, המתיישרת עם המוסר, מתוך ידיעה והשתתפות, ולא מתוך התנשאות וכוחנות. הוא כלל בכך את מדעי הנפש, הטבע והחיים, וכן את היצירה האנושית והאמנות[61].

ציטוטים מייצגים ממשנתו

  • האחדות הקוסמולוגית של הבריאה
"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."
"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה." (אורות הקודש ג')
  • צלם אלקים שבאנושות
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל...עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם הא-להי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, עמ' נ"ז)
"...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..." (שם נ"ח)
"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו"[דרוש מקור]
  • סגולת ישראל והדרגות בבריאה
כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר בכנסת ישראל הוא ראה גילוי אלוקי:
"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה." (אורות עמ' קל"ח)
"ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" (אורות, פרק ה', עמ' קנ"ו)
  • הא-להות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לא-להים
אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר הא-להי. הידיעה ההרגשה הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו א-להיים דווקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים...מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים..." (אורות, עמ' קיט)
  • סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד הייחודיות
כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית." (אורות הקודש, ג', עמ' קלז)
  • הבדל בין האישה לגבר:
"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה".
"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר." (עולת ראי"ה, עמ' ע"א)
  • הדמיון והחלומות
"השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה". (אורות הקודש, א', רכ"ו)
"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון." (אורות הקודש, א', ע' רכ"ו)
  • אחדות הגוף והנפש
"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור הא-להי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל." (אורות, עמ' פ).
  • גדלות התשובה
"ממעמקים באה התשובה... התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא." (אורות התשובה, ו' א')
"התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו..." (שם, ד' ג')
"מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה" (שם, י"א א')
"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהם מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה." (שם, ו' ב')
"קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות." (שם, ט' א')
"גדול ונשגב הוא אושר התשובה... אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה." (שם, י"ג י"א)

הערכות כלפיו

ההערכה אליו

מכתב של הרב קוק אל הנציב העליון הרברט סמואל

אישיותו של הרב קוק וידיעותיו בתורה זכו להערכה רבה אצל הרבנים מרוב הזרמים השונים, חובבי ציון וחרדים. חליפת האגרות והמכתבים בינו לבין רבנים גדולי ישראל, וכן התבטאויות של רבנים שונים, מבטאות כבוד רב כלפי הרב קוק, הגם שפעמים רבות לא הסכימו עם דרכו ושיטתו. עם חלוף השנים פשטה ההתנגדות למשנת הרב קוק בקרב כל הזרמים החרדים.

בין מחליפי המכתבים עמו (מהם שהתנגדו לשיטתו והשקפתו ואף בחריפות): רבי אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש"), רבי חיים עוזר גרודזינסקי, הנצי"ב, רבי חיים מבריסק, בנו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, רבי אברהם מרדכי אלטר האדמו"ר מגור, רבי מנחם נחום מרחמסטריווקא ואחיו רבי זאב מרחמסטריווקה[62], רבי איסר זלמן מלצר, רבי שמשון אהרון פולנסקי - הרב מטפליק, רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר מליובאוויטש, רבי אהרן קוטלר, רבי נתן צבי פינקל - ה"סבא מסלבודקה", רבי ירוחם ליבוביץ, רבי ברוך בר ליבוביץ, רבי יהודה מאיר שפירא ועוד רבים[63].

מעריצי הרב קוק מספרים כי החפץ חיים עזב את הכינוס הראשון של אגודת ישראל ("הכנסיה הגדולה הראשונה") בתרפ"ג בווינה בטריקת דלת, לאחר שבישיבת הפתיחה השמיע הרב שור מבוקרשט דברי פגיעה ברב קוק, ואז זעק החפץ חיים: "פגעו במרא דארעא דישראל! מען דארף קורע זיין (תרגום מיידיש: יש לקרוע קריעה)!" הוא חזר בכעס לאכסנייתו וסירב לחזור להמשך הכינוס, וכן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה"[64][65].

כך מסופר כי רבי איסר זלמן מלצר אמר לרב גרודז'ינסקי בביקור אצלו בהתייחסו לרב קוק: "אנו גדולים עד בריח הדלת שלו"[66]. הרב שלמה אלישיב (בעל ה'לשם') אמר לרבי אריה לוין על הרב קוק שהוא "כליל השלמות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה"[67].

רבי יצחק הוטנר, שהיה תלמידו, אמר עליו: "הרב היה בקי בכל התורה כולה, בבלי וירושלמי, נגלה ונסתר, ממש כל רז לא אניס ליה בכל חלק מחלקי התורה!". והוסיף: "הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות, מכל אשר חלקו עליו". רבו, "הסבא מסלבודקה" אמר לו על הרב קוק: "הרב קוק לא למד בישיבות המוסר, אך הוא הצורה של המוסר"[68].

גם חלק מהרבנים מתנגדי הציונות הכתירוהו בתוארי כבוד במכתביהם אליו. רבי זליג ראובן בנגיס כתב לרב קוק, אותו הכיר מישיבת וולוז'ין: "הרב הגאון האדיר, תפארת ישראל... הכהן הגדול מאחיו...". הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק כתב עליו: "הרב הגאון הגדול המפורסם, תפארת ישראל..." ובמכתב אחר מכנה אותו "פאר הדור". רבי ירוחם ליבוביץ כתב: 'לכבוד הרב הגאון המפורסם בכל קצוי תבל, סיני ועוקר הרים, צדיק וחסיד, כליל המעלות והטוהר, רשכבה"ג ומרא דארעא דישראל, אדמו"ר הגאון א"י הכהן קוק שליט"א'. הרב ברוך בר ליבוביץ כתב: 'כבוד הגאון האמיתי, נר ישראל, עמוד הימיני כקש"ת'. רבי אהרן קוטלר כתב: "מעלת כבוד הגאון הגדול המפורסם בכל קצוי הארץ, פאר הדור, עמוד הימיני, פטיש החזק, מעוז ומגדול לתורה ולדת...". רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין כתב: "חכימא דיהודאי, רב האי גאון ודגול מרבבות קודש, שר התורה ופאר הדור, מרא דארעא דישראל", כשבתוכן המכתב מבקש מהרב קוק להאציל מברכתו של הישיבה שפותח. רבי מנחם נחום מראחמסטריווקא כתב: "ידידי הרה"ג מופלא ומופלג בתורה וחכמה, סיני ועוקר הרים, אסקולסטוקא דאורייתא, לו דומיה תהלה"[69]. אחיו רבי זאב מראחמסטריווקא כתב: "להרב הכולל, מדברנא דארעא דישראל, הגאון המפורסם, החריף ובקי, חכם ונבון, שמו הטוב הולך למרחקים לקצוי תבל"[70]. האמרי אמת כתב: "והרה"ג רבי אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומידות תרומיות, גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע[71].

רבי שלמה זלמן אוירבך שהכיר את הרב קוק בצעירותו אמר לרב משה צבי נריה: "הרב היה גאון מופלא וקדוש עליון". בהזדמנות אחרת אמר לרב נריה: "הרב היה גדול בכל, איש האשכולות. מאיזה צד שהיית מתבונן בו, היית רואה את גדולתו, את יחידותו. גאון ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר, צדיק בכל דרכיו ובכל מעשיו, בדקדוקי מצוות ובמעלות המידות, בשקידת הלימוד ובמעשי החסד." ועוד אמר על הרב קוק: "לא היו גדולים כמוהו בדורו. זו הייתה גדלות מיוחדת. הרב היה גדול לא רק בדורו אלא בדורות!". הרב קוק היה הרב שערך את חופתו של הרב אוירבך בחתונתו[דרוש מקור]. כמו כן סיפר בנו, כשהיה אומר אביו "הרב" ללא הוספת שם, כוונתו הייתה לרב קוק. גם הרב יעקב רקובסקי העיד על כך, וסיפר שכך אמר לו רבי שלמה זלמן: "רבי יעקב, אם אני אומר לך 'דער רב', 'הרב', תדע לך שזה הרב קוק, זה הרב שלנו, זה הרב שלי". הוא אמר: "יש את רבי צבי פסח פרנק, כל אחד עם גדלותו הוא, אבל כשאני אומר הרב, הרב אני לא אומר לאף אחד, הרב שלי זה הרב קוק"[72].

בדין תורה שנערך בפני רבי יוסף שלום אלישיב בין הרב יוסף בוקסבוים, ראש מכון ירושלים, לבין אדם שלא רצה להכניס ל"אוצר מפרשי התלמוד" שבהוצאת המכון דברים של הרב קוק ובגלל זה פוטר על ידי הרב בוקסבוים, הצדיק הרב אלישיב את הפיטורים ותמה מדוע לא להכניס דברי תורה של הרב קוק לקובץ, הרי "הרב היה קדוש!". במקרה אחר אמר הרב אלישיב על הרב קוק "הוא היה גאון וצדיק ראשו בשמים, די גרעסטע פון אלע"[73][74].

הרב יוסף משאש מכנה אותו "תפארת ישראל", מצדד בהקמת ישיבת מרכז הרב, וכותב כי הוא גער במתנגדיו באופן חריף[75].

גם רבני יהדות תימן ביקשו את הסכמתו על הספר "אמונת ה'", תוך שהם מתארים אותו בתוארי כבוד מרשימים יותר משאר הרבנים שם: "רבנו הכהן הגדול, נר ישראל וקדושו, גדול הדור ונזרו מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל וכו'"[76]. הרב הראשי ליהדות תימן, הרב שלום יצחק הלוי כינה אותו "רבינו מריה דארעא דישראל"[77]. הרב יצחק דדון כותב שרבי מרדכי שרעבי סבר שדרכו של הרב קוק עדיפה על פני דרכו של הרב זוננפלד[78].

גם בצד החילוני, להבדיל, רבים מראשי היישוב כברל כצנלסון, ברנר, ובמיוחד א"ד גורדון, אז"ר, ביאליק ועגנון כיבדוהו ושמרו על קשר אתו[דרוש מקור]. הצייר נחום גוטמן מספר[דרוש מקור] כי ברנר פסע אחר הרב קוק ביפו כשהוא מהלך בדיוק בתוך עקבותיו של הרב קוק. סיפור זה מופיע גם אצל עגנון.

ההתנגדות אליו

רבנים במחנה החרדי, ובהם רבי יוסף חיים זוננפלד החזון איש והרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק, התנגדו לשיטתו הציונית של הרב קוק, אך חלקם העריכו את אישיותו וגדלותו בתורה.

האמרי אמת בביקורו הראשון בארץ ישראל באביב תרפ"א, ניסה להשכין שלום במחלוקת בין אנשי הרב קוק ובין אנשי הרב זוננפלד. את רשמי הביקור העלה במכתב, בו מתאונן כי בחוץ לארץ מתארים את הרב קוק בצורה אחרת מכפי שהוא באמת, ומנסים לצייר את דמותו "כאילו היה רב נאור ורודף שלמונים, ויצאו נגדו בחרמות וגדופים", בעוד לאמיתו של דבר הוא "איש האשכולות בתורה ומידות תרומיות, גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע", ולכן "לא זה הדרך לשמוע רק מצד אחד, יהיה מי שיהיה". מצד שני הוא כותב כי התווכח אתו רבות על המשפטים המוזרים שבספריו, והסביר לו את הבעייתיות הגדולה המונחת בהם, ואמנם הרב קוק הסכים לפרסם שהוא חוזר בו מלשונות אלו, למרות שכוונתו בכתיבת משפטים אלו הייתה לשם שמים. האמרי אמת תולה את הצלחתו להביא את הרב קוק לחזור בו, בכך שדיבר עמו בדרכי שלום והסביר לו כראוי את החילול השם הצומח מספריו, ומתרעם על שהתחילו נגדו מיד במחלוקת ובחרמות ובבזיון כבוד תורתו. כן הוא כותב שהחרמות והקללות שיצאו נגד הרב קוק אינם קשורים לרבנים של המחנה הנגדי (רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי יצחק ירוחם דיסקין), ונעשו מבלי ידיעתם. הוא גם מביא את התנצלותו של הרב קוק שאין הוא קשור למחנה הציוני או המזרחי, ויודע היטב כי חרדי אחד המתיישב בארץ ישראל חשוב יותר מאלף חילונים חלוצים[79].

במחנה "היישוב הישן" היו שהתנגדו לו בחריפות בשל דעותיו והתחברותו, לדעתם, לרשעים. חוגים אלו החרימו אותו ואת כתביו והוציאו נגדו קונטרסים ופשקווילים ובהם גידופים ושמות גנאי[80]. הרב גלזר, רבה לשעבר של רמלה, סיפר כי היו בשכונת מאה שערים שצעקו לו "אפיקורס" מאחורי תריסים מוגפים, כאשר הלך ברחוב. קבוצה של קנאים עשו בפורים באחת השנים,הצגה של דין תורה בה פסקו את דינו לשריפה[81]. יעקב ישראל דה האן שהיה מהעסקנים הבולטים בעדה החרדית ארגן תביעה משפטית כנגד הרב קוק בראשית ימי המנדט הבריטי.

לאחר פרסום הספר "אורות" של הרב קוק בשנת ה'תר"פ, התפרסם מכתב של בד"צ העדה החרדית בראשות רבי יצחק ירוחם דיסקין ורבי יוסף חיים זוננפלד בו כתבו על הספר ובמיוחד על המעלות שמייחס לפעולת ההתעמלות, שמחזקת את הגוף לבניין הארץ ושלדברי הרב קוק יש לה השפעות קבליות: "כמה פרקים מלאים תהילות ותשבחות לרשעים"[82]. גם רבי יעקב חיים סופר, בעל כף החיים, חתם עם כמה חכמים ספרדים שלא לקרוא בספר זה[83].

רבי שלמה אליעזר אלפנדרי כתב לרבי יוסף חיים זוננפלד[84] "אך בזאת שיבטל הר' מהרא"י קוק ה"י מה שכתב בקונטרסיו דברים אשר לא כדין תורה, דזה הוא סיבה דנותן אצבעו בין שיניהם של היראים החרדים לדבר ה', מפני שהוא נגד תורתינו הקדושה, וכמו שהוכחתי במשור בקונטרס מיוחד על זה, וגם אין בהם שום תועלת כי אם דברי חניפות לאפיקורסים כדי שיחזיקו בידו"[85]. מוקדם יותר, בשנת תרע"א, כתב הרב אלפנדרי בפרשת הגט מיפו "ואף שהרב המורה מיפו... שהוא תקיף בדעתו וסומך עליו אפילו שהוא לעקור טורי רברבי, ומפרה וזורה לרוח דברי הראשונים אשר קוטנם עבה ממתניו, וכן לא יעשה"[86]. אמנם כשביקר הרב קוק בצפת בכסלו תרפ"ד, שלח לו הרב אלפנדרי מכתב ברכה ואירחו בביתו "בכבוד גדול ובחביבות מרובה"[87]. במכתב מו' בשבט תרפ"ד לרב יעקב משה חרל"פ, מגדולי תלמידי הרב קוק, הביע הרב אלפנדרי את מחאתו החריפה נגד מי שפגע בכבודו של הרב קוק: "הגיע לאוזני מפי עדים נאמנים ש... פער פיו מבלי חוק ושחץ עם הרב והתבטא בביטולים כלפי הרבי קוק וגדף מערכות ישראל אלופי ישורון. תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק"[88], אולם יש הטוען לזיוף המכתב[88]. כן נטען כי הרב אלפנדרי ביקש את הערותיו של הרב קוק על חיבור שחיבר וקיבל את השגותיו[89].

רבי יוסף רוזין כתב עליו "בור שוטה", וקבע כי "הוא כופר בהשגחה עליונה"[90].     מסופר כי רבי מאיר אריק מצא בספריו דברי כפירה, אך לא רצה לשלוח לו מכתב אודות כך משום ששליחת מכתב אליו מטמא[91].     רבי אלחנן וסרמן כתב: "ידוע כי העומד בראש הרבנות הראשית כותב וחותם קול קורא לעורר היהודים לתת כסף לקרן היסוד, וידוע גם כן כי כספי קרן היסוד הולכים לגדל כופרים להכעיס, ואם כן המעורר לתמוך בקרן זה הוא מחטיא את הרבים במדרגה היותר נוראה ... ואם רואים אנו שהוא מהלל רשעים יודעים אנו שזהו רשע גמור באופן שהדבר ברור שאסור להתחבר לאיש כזה. ולולא שאינני כדאי הייתי אומר כי המחזיק בהצעה זאת (לחבר את העדה החרדית עם הרבנות הראשית) ראוי לנדותו" (קובץ מאמרים חלק א עמוד קנג)[92].

רבי ישכר דב רוקח מבעלזא התבטא על הרב קוק "קוק ימ"ש הוא רשע גמור, הוא כבר טימא את הצעירים בספריו"[93][94][95].

רבנים בהונגריה רבתי מלפני השואה יצאו נגדו בחריפות, ביניהם רבי שאול בראך שכתב כי הוא "מסית ומדיח כירבעם בן נבט", והשווה אותו לאותו האיש.   רבי אליעזר דוד גרינוולד אב"ד סטמאר והגליל כתב עליו: "יצא איש חד מאנשי בליעל..., נחש שרף ועקרב לעקר ולהרס וסתור יסודי אמונתינו... בדברו כפירה ואפיקורסות"[96] וכן כותב עליו במכתב: "ע"כ דינא דהאי גברא אברהם יצחק קוק שאין לו נאמנות בשום איסור והיתר וכ"ש שהוראתו אסורה וסדרי קדושין או גיטין שלו הם בטלים וספריו ידונו בשריפה כספר מינים ואסור להתחבר עמו ולא עם סיעתו וכל אשר כשם ישראל יכונה יתרחק ממנו ומכת דילי' ככל מיני ריחוק בעולם"[97].

לאחר השואה המשיך בכך האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים ממסאטמר, שקרא לו "איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק... ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה"[98]. בספר "נפלאות מהרי"ט" כותב שרבי יואל מסאטמר אמר שכל פעם כשמזכירים את שמו צריכים לקללו[99].

רבי יצחק ירוחם דיסקין התנגד לשיטתו ולספריו[100].

אחת השיטות שמתנגדיו נוקטים במלחמתם נגדו היא התנכלות לספריו ולכל ספר תורני אחר ששמו ותורתו מוזכרים בהם. בגין כך, מצנזרים חלק מהמחברים והמו"לים את אזכוריו, ולעיתים גם צאצאי תלמידיו מסתירים את הקשר של אבותיהם לרב קוק[101].

מנהיגי תנועת המזרחי העריכו אותו הערכה רבה[דרוש מקור], אולם במספר מקרים התנגדו לפעולותיו או להשקפת עולמו האקטיביסטית מדי לטעמם[דרוש מקור]. הרב קוק לא הצטרף רשמית למזרחי וטען שהמזרחי צריך להילחם על כך שהציונות תאמץ קו דתי-מסורתי יותר[דרוש מקור]. בכמה מקרים הציב הרב קוק מועמדים למשרות נגד מועמדים של המזרחי[דרוש מקור]. לאחר מותו של הרב קוק ניסה חוגו להעמיד במקומו את הרב חרל"פ כרב ראשי אשכנזי (בתמיכת חלק מן החרדים), בעוד אנשי המזרחי (בתמיכת גורמים חרדיים אחרים) ניסו לקדם, ואף הצליחו, את מועמדותו של הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג.[דרוש מקור]

ראו גם יחסם של תומכים ומתנגדים לספרו של הרב קוק אורות.

יחסו של החזון איש כלפיו

יחסו של החזון איש לרב הראשי לישראל ראי"ה קוק בזמן הגעתו לארץ, העסיק הוגים מקרב הציבור הדתי לאומי, ובעקבותיהם גורמים חרדים המבקרים את דרכו של הרב קוק.

סמוך לעלייתו לארץ פנה החזון איש לרב קוק בשתי איגרות קצרות ובהן שאלות הלכתיות בעניינים הנוהגים הלכה למעשה בארץ ישראל ולא בגולה. באיגרות אלה התייחס לרב קוק בכבוד גדול[102]. בנוסף, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי העיד כי הוא מסר לחזון איש על מחלתו הקשה של הרב קוק, וכששמע החזון איש על מצבו הקשה של הרב זלגו עיניו דמעות והוא שלח שליח להודיע לרב קוק על כוונתו לבקרו, אך הרב קוק אמר לשליח שהוא חס על ביטול התורה של החזון איש ושימסור לחזון איש שיתפלל עליו בביתו[103].

החזון איש פנה אליו בפנייה 'הוד כבוד מרן שליט"א'[104], תואר שבו השתמש החזון איש, מלבד ביחס לרב קוק, רק לבודדים: הרב איסר זלמן מלצר, הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב אלחנן וסרמן[105]. אולם במכתב ששיגר החזון איש למקורבו רבי משה איבלצקי, בשנת תרצ"ו, בענין ישוב הארץ ומצוות התלויות בה, הוא מתארו כ"הרב קוק" ללא תוארים[106]. תלמידו של החזון איש, רבי חיים יוסף דינקלס טען שהמכתב של החזון איש בו הוא מתאר את הרב קוק כ"מרן שליט"א" מזויף[107].  

לאחר המעמד ביקר הרב קוק אצל החזון איש, מסופר כי הביקור היה קריר יחסית, הרב קוק דיבר רבות והחזון איש לא הגיב, בסיום הביקור אמר החזו"א לרב קוק: "כנראה לא אוכל להחזיר לכם ביקור"[108]. מוסרים גם, כי החזון איש נמנע מלבקר בירושלים בימיו של הרב קוק, כדי שלא יצטרך לבקרו, ומאידך, להיות בירושלים ולא לבקרו גם כן לא רצה[109].   כן הורה החזון איש למפיץ ספרים, כי בספריו של הרב קוק בהלכה הוא יכול לסחור, אך לא בספריו בעניני מחשבה והשקפה[110][111].

החזון איש התבטא על הרב קוק שבצעירותו בלמדו בישיבת וולוזי'ן הוא הרבה ללמוד טור ובית יוסף, אך כאן בארץ הוא סטה עם מחשבותיו לכיון מוטעה. כן אמר שבחו"ל עדיין לא ידעו מהשקפותיו ומחשבותיו של הרב קוק (ולכן לא התנגדו אליו כל כך)[112].

הנושא היה לפולמוס בין דתיים לאומיים וחרדים, ונכתבו על אודותיו חיבורים משני הצדדים[113]. בנימין בראון מציע גישה התפתחותית ליחסו של החזון איש לרב קוק: יחס חם שהלך והידרדר עם השנים[114], עם היכרותם שהלכה והעמיקה ועם היחשפותו של החזון איש לפנים שונים של גישתו ההלכתית של הרב קוק, שעמדו בניגוד להשקפותיו. בכך נמצא פתרון סביר לנתונים המוצגים בכתבי הפולמוס בעניין זה.

המחלוקת המפורסמת ביותר בין שני האישים בענייני הלכה היא הפולמוס על אודות היתר מכירה בשנת השמיטה כפתרון אפשרי לבעיית אובדן התוצרת החקלאית בשנה זו, ונזקים נוספים שנגרמו לחקלאות בגלל הזנחת הקרקעות. החזון איש שלל את הפתרון מטעמים שונים, ומאידך פסק להקל בשאלות שונות שהובאו בפניו בהלכות שמיטה, על מנת לאפשר שמירת שמיטה ללא הסתמכות על ההיתר. בתוך כך האריך להשיג על הנימוקים שכתב הרב קוק להיתר ועל פסיקותיו בהלכות שמיטה בכלל.

ספריו

ערך מורחב – כתבי הראי"ה
מספריו

הרב קוק כתב ספרים רבים, חלקם פרסם בעצמו; אולם רובם התפרסמו לאחר מותו. בנוסף חלק גדול מהספרים שיצאו על שמו מהווים למעשה עריכות שונות של כתביו השונים. כתביו הנפוצים והנלמדים ביותר, הם: שבת הארץ, מאמרי הראי"ה, אגרות הראי"ה, עולת ראיה, עין איה, אורות, אורות הקודש, אורות התורה ואורות התשובה.

הנצחתו

שלט רחוב על שמו בירושלים
שלט רחוב על שמו בבני ברק

ארגונים ויישובים אחדים נקראו על שמו:

מתלמידיו

לקריאה נוספת

בקטלוג הספרייה הלאומית ישנם מאות ספרים העוסקים בחייו ובמשנתו של הרב קוק.

על חייו ודמותו

על משנתו והגותו - כללי

  • בנימין איש שלום, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה, עם עובד, תש"ן
  • חיים יצחק חמיאל (עורך), באורו: עיונים במשנתו של הרב...ובדרכי הוראתה, ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ו
  • יצחק רפאל (עורך), הראי"ה: מאמרים במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק עם מלאת שלושים שנה להסתלקותו, מוסד הרב קוק, ה'תשכ"ו
  • בנימין איש שלום ושלום רוזנברג (עורכים), יובל אורות: הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "ספריית אלינר" של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ה
  • יצחק רפאל (עורך), זיכרון ראי"ה: קובץ מאמרים במשנת מרן הרב... עם מלאת חמשים שנים להסתלקותו, מוסד הרב קוק, תשמ"ו
  • חיים ליפשיץ, במעגלי חוג הראי"ה: פרקים ממשנת הראי"ה קוק זצ"ל, בהוצאת האגודה לספרי הראי"ה קוק בסיוע מוסד הרב קוק, ה'תש"ה
  • חיים ליפשיץ, ישראל בתווך: חזון ימינו הגדולים במשנת מרן (הרב) אברהם יצחק הכהן קוק, מכון הראי"ה, ה'תשכ"ח
  • חיים ליפשיץ, רואה האורות: שירת אדם, שירת התשובה במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון נזר דוד, ירושלים תשנ"ה
  • ראובן גרבר, מהפכת ההארה: דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק, הספרייה הציונית (ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית), תשס"ה
  • חגי בן ארצי, החדש יתקדש: הרב קוק כפוסק מחדש, הוצאת "משכל" וידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשע"א
  • נריה גוטל, חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית-הגותית של הרב קוק, הוצאת מאגנס, תשס"ה
  • אבינועם רוזנק, ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של הראי"ה קוק, הוצאת מאגנס (של האוניברסיטה העברית), תשס"ה
  • משה צבי נריה, אריה שטרן ונריה גוטל (עורכים), ברורים בהלכות הראי"ה, בית הרב, תשנ"ב
  • יוסף בן שלמה, שירת החיים: פרקים במשנתו של הרב קוק, מסדרת "אוניברסיטה משודרת" משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט
  • סמדר שרלו, צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק: במעמקי נפשי קול ה’ קורא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ג.
  • יעקב פילבר, לאורו: עיונים במשנת רבנו..., המכון לחקר משנת הראי"ה, תשנ"ה
  • יוסף קלנר, מילון הראי"ה: ערכים ומונחים בכתבי הרב, הוצאת עטרת ירושלים, תשע"ג

ספרים נוספים העוסקים במשנתו, ובפרט ספרי ביאורים לספריו ולמאמריו ראו בערך כתבי הראי"ה.

קישורים חיצוניים

לקישורים חיצוניים הקשורים לכתביו ראו: כתבי הראי"ה

כללי

אודותיו ואודות הגותו

תמונות, וידאו ומסמכים

תולדותיו

שיעורים במשנתו

אודותיו

הערות שוליים

  1. ^ ולעיתים הרא"ה, רואה האורות (גם רמז לשם משפחתו: ביידיש קוק פירושו "הבט" או "הסתכל")
  2. ^ ולעתים הרב סתם
  3. ^ שלמה אבינרי, הרעיון הציוני לגוניו, תל אביב : הוצאת עם עובד, תש"ם, עמ' 226-217.
  4. ^ אברהם הרצברג, הרעיון הציוני, ירושלים : הוצאת כתר, תש"ל, עמ' 319.
  5. ^ אבינועם רוזנק, עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק, הרב קוק, ישראל: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2006, ה'תשס"ז, גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, עמ' 11, מסת"ב 965-227-220-5
  6. ^ סמיכה בסבך האגדות, מאת איתם הנקין (מקור ראשון 10.09.08). מאמר על הסמכת הרב קוק על ידי בעל "ערוך השולחן"
  7. ^ . ד"ר אבינועם רוזנק, עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : ישיבת וולוז'ין, אתר מט"ח. הרב קוק כינה את הנצי"ב: "כבוד צפירת תפארתנו חמדת כל בית ישראל, הגאון האמיתי אור העולם כקש"ת אדמו"ר מרן נפתלי צבי יהודה ברלין שליט"א". באוצרות הראיה, ד', עמ' 82. וכן עיינו במאמר "ראש ישיבת עץ חיים" על הנצי"ב. במאמרי הראי"ה, א', עמ' 123.
  8. ^ הראל כהן, אדר האדר"ת, אתר ישיבה
  9. ^ שם משפחתו של תורם ספרי התורה והריהוט לבית המדרש.
  10. ^ יוסף אבנרי, ‏הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו, באתר "דעת", בתוך: ניב המדרשיה, יח-יט, (תשמ"ה-מו)
  11. ^ מובא באגרות הראי"ה חלק ג, אגרת תתלג עמוד קיג
  12. ^ הרב משה צבי נריה, בשדה הראי"ה, עמ' 34.
  13. ^ ראו: נתן אופיר, "הצעת שיתוף הפעולה בין ישיבות מרכז הרב ור' יצחק אלחנן: פתיחותו החינוכית של הראי"ה קוק בתכנון הישיבה המרכזית העולמית," טללי אורות, ט"ו, תשס"ט, עמ' 204-185.
  14. ^ "חיבה וכבוד אני רוחש להמזרחי, בכל לב הנני שואף לפיתוחו והתרחבותו" באגרת תתק"ה, אגרות הראי"ה, חלק ג' עמ' רט"ז.
  15. ^ "ועם זה מוכן אני לעסוק באהבה בחיזוק ענייני המזרחי." (אגרות הראיה, אגרת תתפב, אגרות הראי"ה, חלק ג', עמ' קעד.)
  16. ^ אגרות הראי"ה, ב', אגרת תצז, אגרת תקע"א.
  17. ^ תחייתו של "דגל ירושלים", מאת הרב אברהם וסרמן
  18. ^ אגרות הראי"ה, אגרת תתקמה, חלק ג', עמ' רסא.
  19. ^ 19.0 19.1 מנחם מנדל פרוש, בתוך החומות, הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ח
  20. ^ האיש על החומה ח"ג עמ' 399
  21. ^ מבשר טוב (הגדה לפסח) עמ' 525
  22. ^ מסעות ירושלים אות מו
  23. ^ הרב ארי יצחק שבט, מבחנים מעשיים המבטאים את אהדת הרב קוק ללימוד תורה ביקורתי-מדעי, אתר דעת
  24. ^ כותלנו - הרב קוק והמאבק על הכותל, חיים לנגזם, חוסן ישועות, ירושלים ה'תשס"ט. על מאורעות הכותל בתקופת המנדט.
  25. ^ הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, עמ' תעז
  26. ^ ידידיה בן אור, נחשף מכתב הקריאה לעזרה שכתב הרב קוק, באתר ערוץ 7, 4 באוגוסט 2016
  27. ^ מאמרי הראי"ה, עמ' 522-523
  28. ^ שמואל הכהן אבידור, האיש נגד הזרם, עמ' רפ. אבינועם רוזנק, הרב קוק, עמ' 271.
  29. ^ שמואל הכהן אבידור, "האיש נגד הזרם" עמ' רעט
  30. ^ אבינועם רוזנק, הרב קוק, עמ' 272 ואילך.
  31. ^ הודעת הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראש כתב העת שערי ציון, שנה טו גיליון ז-ט. על מאמר תורני פרי עטו שהתפרסם באותו גיליון, נקרא שמו: מרן הרב אברהם יצחק יחזקיהו הכהן קוק.
  32. ^ הרב אליעזר מלמד, איש התורה והחסד, באתר yeshiva.org.il
  33. ^ משנת הרב, עמ' 44
  34. ^ שם, עמ' 77.
  35. ^ אגרות הראי"ה, אגרת קס"ד.
  36. ^ אגרות הראיה, איגרת קלד. ראו עוד כאן.
  37. ^ מאמרי הראי"ה, עמ' 95.
  38. ^ מתוך אתר כיפה
  39. ^ אורות, אורות התחיה, פסקה מג
  40. ^ מדות הראיה, אהבה, פסקה ב'
  41. ^ אורות הקודש חלק ב' ובספר "אורות" בכמה מקומות ראה כאן
  42. ^ מאמריו בדבר הרבנות הראשית החדשה לישראל
  43. ^ נאומו בטקס הפתיחה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים.
  44. ^ אגרות ב שצ. תיא
  45. ^ ב'מאמר הדור', וכן בהספד להרצל
  46. ^ שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות, עמ' 231 ואילך
  47. ^ שם, עמ' 232
  48. ^ אורות ישראל פרק ג פסקה ג, וראו את דברי הרב ד"ר יואל בן נון בעניין, ערבות סביב למזבח, מקור ראשון, 3 בפברואר 2011
  49. ^ ספר 'משכנותם לדור ודר' - סיפורן של משפחות בלאו ושטרן, עדות על קשיי שנת השמיטה של יהודים אדוקים ביסוד המעלה, ועל התכתבותם ואף שיחותיהם האישיות עם הרב קוק, בנושא זה.
  50. ^ נריה גוטל (חדשים גם ישנים, עמ' 5) מזכיר בהקשר זה את בנימין איש שלום בספרו על הרב קוק, עמ' 186
  51. ^ ראו את התשובה: שו"ת דעת כהן סימן קצט', באתר היברובוקס
  52. ^ שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות, עמ' 238.
  53. ^ אדר היקר, פרק ד'; לשני בתי ישראל במאמרי הראי"ה; ערפלי טוהר, עמ' 122.
  54. ^ על סוגיה זו ראו אלחנן שילה, "פרשנות הרב קוק לקבלת האר"י; הופעת נשמות חדשות ותיקון העולם"עיונים בתקומת ישראל 18, (2008), עמ' 55 – 77.
  55. ^ אלחנן שילה, "השפעתו של ר' יצחק אייזיק חבר על פרשנותו של הרב קוק לקבלה", דעת, 80-79 (תשע"ה), עמ' 95 – 118.
  56. ^ ראו בנימין איש שלום, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה, עמ' 17–26. אפלטון, אריסטו, שפינוזה, שופנהאואר ורבים אחרים מוזכרים בכתביו בפירוש.
  57. ^ על קאנט וניטשה, ראו אלחנן שילה, "ממשות האדם והעולם בחוויה האוניו-מיסטית של הרב קוק" עיונים בתקומת ישראל 25, (2015), עמ' 37 – 64.
  58. ^ אמיר משיח, הראי"ה קוק ויחסו לבודהיזם: מקורות וביקורת, דעת 70 (תשע"א), עמ' 96-81.
  59. ^ אורות הקודש חלק שלישי, 'תורת ההתפתחות'
  60. ^ מבחנים מעשיים המבטאים את אהדת הרב קוק ללימוד תורה ביקורתי-מדעי מאמר באתר דעת של הרב ארי יצחק שבט.
  61. ^ אמונה ואמנות - אויבים או אוהבים? אתר 'עולם התוהו' של אהרן פוירשטיין.
  62. ^ שכתב לו בין היתר: "ויראו שונאיו ויבושו" (אגרות לראי"ה, עמ' תעז אות שלז).
  63. ^ ראו כאן סריקות של מכתבים כאלו ומקורות מודפסים.
    כן יש לציין חלק מהרבנים שחתמו על הכרוז של הרבנות הראשית לקבוע יום תפילה לרפואתו: רבי שלמה מזוועהיל, רבי ישראל זאב מינצברג, רבי פישל דיין (ברנשטיין), רבי יחזקאל סרנא, רבי יעקב חנוך סנקביץ' (ראש ישיבת שפת אמת), רבי חיים לייב אוירבך והרב אברהם אלישיב
  64. ^ 'בשדה הראי"ה', הפרק "בין שני הכהנים הגדולים" (עמ' 217–232), עמ' 228-225.
  65. ^ שבת הראי"ה פרשת תולדות פירוט רחב של מקורות על האירוע הנ"ל.
  66. ^ 'שבחי הראי"ה', עמ' רב
  67. ^ כאן סריקת מכתבו לרב קוק.
  68. ^ משה צבי נריה, בשדה הראיה, כפר הרואה, תשנ"א, בפרק "שמש ומאור" (אודות הקשר בין הרב הוטנר והרב קוק), עמ' 438-419.
  69. ^ אגרות לראי"ה, עמ' שלב אות רכ
  70. ^ אגרות לראי"ה, עמ' שעח אות רס. וראו שם, עמ' תעז אות שלז
  71. ^ אוסף מכתבים - אמרי אמת, מכתב ס' עמ' עח. וראו עוד שם מה שכותב אודות אישיותו של הרב קוק
  72. ^ ראו למשל 'ליקוטי הראי"ה' ג', עמ' 101-97.
  73. ^ שבת הראי"ה גיליון 72.
  74. ^ הגרי"ש אלישיב: "הרב קוק הגדול מכולם" - אור האורות.
  75. ^ אוצר המכתבים של הגר"י משאש: חלק א' קנ"ו, ח"ב תרצ"א, תתפ"ט.
  76. ^ http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=6647&st=&pgnum=12
  77. ^ תשובה שנדפסה בהקדמת תכלאל "עטרת אבות", התשס"ד
  78. ^ רבי יצחק דדון, אתחלתא היא, עמ' רמ"ח.
  79. ^ אוסף מכתבים - אמרי אמת, מכתב ס' עמ' עח, ראו שם הדברים במלואם
  80. ^ למשל קונטרס קול השופר, ירושלים תר"פ
  81. ^ https://halachayomit.co.il/he/QuestionDetails.aspx?ID=221
  82. ^ רבי עקיבה פרוש, קול השופר, ירושלים, תש"פ, עמ' 2–3. הובא אצל שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה ג, ירושלים, תשל"ה, עמ' 409.
  83. ^ בספר מרא דארעא ישראל, חלק ב
  84. ^ על רקע פרסום פאשקוויל "קול גדול" על הרב קוק, ועל רקע נידוי המפרסמים על ידי הרבנות הראשית ומאסרם על ידי הבריטים, פרסם הרב אלפנדרי מכתב לרבני ירושלים ובראשם רבי יוסף חיים זוונפלד, ובו ביטל את כוחם לנדותם. בתוך דבריו הוא מוסר מה שאמר להרב צבי פסח פראנק שהוא יפעול בעד הרב קוק רק כאשר יחזור בו מהנכתב בספריו.
  85. ^ ראו קול ישראל, ח' באלול תרפ"ב, עמ' 2. תחילת המכתב ראו כאן.
  86. ^ שו"ת הסבא קדישא חלק שלישי סימן כג.
  87. ^ ראו דואר היום, כ"ה בכסליו תרפ"ד, עמ' 4.
  88. ^ 88.0 88.1 ראו כאן וכאן
  89. ^ הרב משה צבי נריה, 'ליקוטי הראי"ה' חלק ג', עמ' 159-152.
  90. ^ ראו כאן
  91. ^ "דברי יונה" (פארסט), תזריע עמ' קכג-קכד
  92. ^ לאחרונה נטען שאם אכן כוונת הרב וסרמן לרב קוק (ולא לעומד הנוסף בראש הרבנות הראשית, הרב יעקב מאיר), הרי שהוא טעה עובדתית, שכן הרב קוק מעולם לא חתם על קול קורא לתמיכה בקרן היסוד, וכעדות בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק (ראו: יצחק דדון, אמרי שפר, ירושלים תשס"ח, עמ' רע"ג). ראו עוד במאמר יחסו של הראי"ה קוק לקרן היסוד, הרב איתם הנקין, המעין שנה נא חוברת ד, על יחסו של הראי"ה לקרן היסוד ועל הרקע לשמועה שתמך בה, ובהוספות למאמר.
  93. ^ מכון גנזי רבותינו לבית בעלזא, בעלזא בתפארתה, חסידות בעלזא, באתר אוצר החכמה
  94. ^ מכון חומת יהדות אירופה, באורח צדיקים - גלות וגאולה, תשע"ח, עמ' פז, בשתפ היידיש, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  95. ^ כהן, אלישב, ליכט שטראלן - ו, תשל"ד, עמ' 75, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  96. ^ ראו כאן
  97. ^ הרב אפרים צבי שמילאוויטש, גינת ורדים - קובץ תורני לענייני הלכה ואגדה - ד, תשס"ט, עמ' סו, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  98. ^ שו"ת דברי יואל חו"מ סימן קל"א ועיינו גם בסימן קל"ב
  99. ^ טייטלבוים, יואל בן חנניה יום טוב ליפא, נפלאות מהרי"ט, תשמ"ב, עמ' עז, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  100. ^ רבי יוסף חיים זוננפלד, מרא דארעא ישראל, ירושלים: גרליץ, מנחם מנדל - סופר, יוסף משה, תשס"ג, עמ' סח, חלק ב', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  101. ^ איתם הנקין, שכתובי היסטוריה במשפחות תלמידי הראי"ה קוק זצ"ל, התפרסם באסיף ג', תשע"ו, עמ' 1156-1138
  102. ^ ראו את צילום כתב ידו.
  103. ^ משה צבי נריה, "בין ראי"ה וחזון", פרק בספרו בשדה הראי"ה, בני ברק: צלע, תשנ"א.
  104. ^ אגרות לראי"ה, עמ' תמח אות שי
  105. ^ ראו צילום המכתב בספר לכבודה של תורה (עמ' 33). שם גם מונה את המקומות הבודדים בהם השתמש החזון איש בתואר זה
  106. ^ המכתב הודפס בספר "גנזים ושו"ת חזון איש", חלק א' עמוד קכז
  107. ^ אמונה ודעת - מאמר על החזון איש, חשון, תשפ"ב
  108. ^ כהן, אלישב, ליכט שטראלן (ביידיש), תשל"ד, עמ' 93, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  109. ^ פאר הדור, חלק ב עמ' לה. אמנם ראו שם (עמ' לח) מסורת מעט שונה
  110. ^ ילקוט דעת תורה אות נח, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  111. ^ כהן, אלישב, ליכט שטראלן (ביידיש), תשל"ד, עמ' 93, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  112. ^ רבי אברהם הורוביץ, ארחות רבנו הקהילות יעקב, חלק ה', "דעות והשקפות" (ליקוט ממשנתם של החזון איש והקהילות יעקב), תשע"ד, עמ' קסג
  113. ^ מלבד הפרק "בין ראי"ה וחזון", בספרו של הרב משה צבי נריה "בשדה הראי"ה", ראו גם חיבורים שלמים, כמו (מן הצד המחייב): הרב משה צבי נריה, ראיה וחזון: על חילופי מכתבי-הלכה ויחסי כבוד תורה בין מרן הגראי"ה קוק לבין מרן הגראי"ש קרליץ ("חזון איש") , תל אביב-יפו תשמ"ב; (ומן הצד השולל): יואל אלחנן, חזון לבם ידברו: בעניין יחסו האמיתי של מרן החזון אי"ש לראי"ה קוק, פתח תקווה תשע"ג (שימו לב לסמנטיקה בבחירת שמות הספרים).
  114. ^ בראון, החזון איש, עמ' 220–227. וראו שם סיכום ממצה של עדויות משני הצדדים על ביטויים ופעולות של החזון איש בהתייחס לרב קוק.
  115. ^ אתר עיריית ירושלים
  116. ^ ראו כאן פרק מהספר.
  117. ^ החוברת נכתבה לראשונה בידי ד"ר יונה בן ששון שהיה מנהל האגף ולאחר כ-25 שנים יצאה לאור שוב בתשס"ז לרגל מלאת 70 שנים לפטירת הראי"ה.
עץ משפחת קוק


שלמה זלמן קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
 
 
 
הרב דב בער קוק
 
שמואל הכהן קוק
 
שאול חנא קוק
 
לאה קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרב צבי יהודה קוק
 
בתיה מרים
 
הרב שלום נתן רענן
 
רבי רפאל קוק
 
הלל קוק
 
נחום הכהן קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתיה כלאב
 
הרב יעקב כלאב
 
צילה הלוי
 
חיים שלום הלוי (גורדין)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרב מרדכי פרום
 
הרב אליהו שלמה רענן
 
הרב שלמה קוק
 
יהודית קוק
 
הרב שמחה הכהן קוק
 
הרב נחום קוק
 
הרב אברהם יצחק קוק
 
הרב יעקב כ"ץ
 
הרב אברהם שרמן
 
הרב אברהם יצחק כלאב
 
לינה הלוי
 
שלמה הלוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרב בן ציון קוק
 
אוריאל קוק
 
זיוה מאיר
 
הרב חיים קוק
 
הרב דב קוק
 
לאה קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמיר הלוי
 
הרצי הלוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה קוק
 
סיון רהב-מאיר
 
ידידיה מאיר
 
יצחק מאיר
 
 
 



הקודם:
-
ראשי ישיבת מרכז הרב
תרפ"ד-תרצ"ה
הבא:
הרב יעקב משה חרל"פ
ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0