פרידריך ניטשה

פרידריך ניטשה
Friedrich Nietzsche

לידה	15 באוקטובר 1844 רקן , ממלכת פרוסיה
פטירה	25 באוגוסט 1900 (בגיל 55) ויימאר, סקסוניה-ויימאר-אייזנך
זרם	אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין	אתיקה, אסתטיקה, מטפיזיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה של הדת, פסיכולוגיה, היסטוריה, לימודים קלאסיים
הושפע מ	הרקליטוס, אפלטון, אמפדוקלס, אפיקורוס, דה מונטן, פסקל, שפינוזה, קאנט, גתה, שופנהאואר, אמרסון, רוסו, וגנר, דוסטויבסקי, היינה, בורקהרדט
השפיע על	ברנדס, פרויד, יונג, פראנקל, מאן, מוסיל, הסה, סארטר, לוינס, דרידה, פוקו, ראנד, ובר, קאמי, היידגר, באטלר, ייטס, ז'יז'ק, בודריאר, סיוראן, דלז, אדורנו, מנקן, יאספרס, איקבל, רילקה, ויליאמס, קאופמן, יאלום, שסטוב, אמיל צ'וראן, סטרינדברג, מנקן, שטראוס, שלום, ברדיצ'בסקי, בובר, צייטלין, רוזנצווייג, קורצווייל, אלדד, שדה, יובל, גולומב ורבים אחרים.
יצירות ידועות	הולדת הטרגדיה, אנושי, אנושי מדי המדע העליז, כה אמר זרתוסטרא, מעבר לטוב ולרוע, לגנאלוגיה של המוסר, הנה האיש, הרצון לעוצמה

ניטשה הצעיר בשנת 1861

פרידריך וילהלם נִיטְשֶׁה (או ניצשה; גרמנית: Friedrich Wilhelm Nietzsche,‏ IPA:‏ [ˈfʁiːdʁɪç ˈvɪlhɛlm ˈniːt͡ʃə] או [- ˈniːtsʃə] ;‏ 15 באוקטובר 1844 - 25 באוגוסט 1900), פילולוג, הוגה דעות, מבקר תרבות, משורר ומלחין גרמני אשר נודע לימים כפילוסוף מחשובי זרם האקזיסטנציאליזם וכחוזה הפוסטמודרניזם.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

ניטשה נולד בשנת 1844 בעיר רֶקֶן (Röcken) שבפרובינציית סקסוניה, ממלכת פרוסיה (כיום בסקסוניה-אנהלט, גרמניה), למשפחה נוצרית אדוקה. הוא נקרא על שם פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, שחגג את יום הולדתו ה-49 ביום לידתו של ניטשה (ניטשה נטש את שמו האמצעי וילהלם בסופו של דבר). אביו, קרל לודוויג, כומר לותרני ומורה לשעבר, ואמו, פרנציסקה אולר, נישאו בשנת 1843. אחותו הצעירה אליזבת נולדה בשנת 1846, ואחיו הצעיר לודוויג יוזף נולד בשנת 1848. כשהיה ניטשה בן שש מת אביו ממחלת מח. אחיו הצעיר, שנולד רק שנתיים קודם, מת בשנת 1850. לאחר מכן עברה המשפחה לעיר נאוּמבורג, שם גרו עם סבתו מצד אביו ושתי בנותיה הרווקות (אחיותיו של אביו).

לקראת גיל תשע החל ניטשה לנגן בפסנתר וכתב מספר פנטזיות ומזורקות. בנוסף, כתב ניטשה שירה ושתי טרגדיות (אלי האולימפוס, אורקדל), אותן הציג עם חבריו. ניטשה התקבל ללימודים לבית-הספר היוקרתי פּפורטה, שם למד משנת 1858 עד 1864.

לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1864, החל ניטשה ללמוד תאולוגיה קלאסית ופילולוגיה באוניברסיטת בון. חרף התנגדותה של אמו הוא הפסיק את לימודי התאולוגיה לאחר סמסטר אחד, זאת עקב איבוד אמונתו באלוקים. אפשר שהדבר נגרם בחלקו בהשפעת הספר "חיי ישו" מאת דוד שטראוס, השולל את הטבע האלוקי שמייחסת הנצרות לישו, ורואה בו דמות היסטורית. לאחר זמן מה עבר ניטשה לאוניברסיטת לייפציג יחד עם מרצהו, פרופסור פרידריך וילהלם ריטשל.

שנה לאחר מכן, החל ניטשה להתעניין בכתבי הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שנפטר כחמש שנים לפני כן. רולנד היימן, הביוגרף של ניטשה, מתאר את הגילוי המקרי, כנראה בשנת 1865, של ספרו של שופנהאואר "העולם כרצון וכדימוי", בין ספרים שבחנותו של בעל ביתו. הספר יצא לאור ב-1819 ולא עורר הדים עד שנות החמישים. כאשר גילה ניטשה את שופנהאואר נתקף התרגשות:

"התחלתי מניח לגאונות הנמרצת, הקודרת הזאת, לפעול את פעולתה על שכלי. הוויתור, השלילה וקבלת הדין קראו בקול מכל שורה. נמצאתי מביט אל תוך מראה ששיקפה את העולם, את החיים ואת רוחי שלי בתפארת איומה".

השפעתו המיידית של שופנהאואר על ניטשה התבטאה בתחושה של בוז לעצמו, עד שביקש להטיל על עצמו עונשים. בשבועיים הבאים לא הניח לעצמו לישון יותר מארבע שעות בלילה. הפילוסופיה של שופנהאואר גימדה בעיניו את עיסוקו בפילולוגיה, שנראתה לו מבחינתו חסרת חשיבות.

ניתן למצוא הד לרעיונות המטאפיזיים של שופנהאואר בכתביו המוקדמים של ניטשה, במיוחד ב"הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה".

בשנת 1867 התגייס ניטשה לשנת התנדבות באוגדת הארטילריה הפרוסית שבנאומבורג. אולם עקב תאונת רכיבה במרץ 1868 הוא נעשה בלתי כשיר לשירות וחזר להקדיש שוב את כל מרצו ללימודים.

לאחר פרישתו מהצבא הוא החל להיפגש עם המוזיקאי והמלחין ריכרד וגנר בלייפציג, ומאוחר יותר אף עם אשתו, קוזימה (בתו של פרנץ ליסט).

כפרופסור בבזל

ניטשה, שנת 1869

בעזרת מורו ריטשל, קיבל ניטשה הצעה יוצאת דופן, לכהן כפרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בזל, וזאת עוד לפני סיום תואר הדוקטור שלו ואף לפני סיום הסמכתו למורה, והוא רק בן 24. ניטשה השיב להצעה זו בחיוב והחליט לעבור לבזל, שם ויתר על אזרחותו הפרוסית לשארית חייו. מעט חוקרים טוענים שניטשה קיבל במקום אזרחותו הפרוסית אזרחות שווייצרית, אם כי רוב החוקרים סבורים כי מרגע זה הוא הפך לחסר אזרחות. למרות זאת שירת בכוחות הפרוסיים בזמן מלחמת צרפת–פרוסיה (1870-1871) כחובש. במהלך הקרבות היה עד לאירועים טראומטיים ואף סבל מדיפתריה ומדיזנטריה. בשנת 1870 חזר ניטשה לבזל ועקב אחר תקומתה של האימפריה הגרמנית ואחר ראשה, אוטו פון ביסמרק, בספקנות רבה: "ביני לביני אני רואה בפרוסיה את אחד הכוחות המסוכנים ביותר לתרבות כולה..." הוא כתב ויעץ לידידו הטוב רוהדה "להימלט מפרוסיה זו הממיתה, האנטי-תרבותית, שבה עבדים וכמרים צצים כפטריות, במהרה יחשיכו עלינו באדיהם את גרמניה כולה".

עם חזרתו לאוניברסיטה כפרופסור, החל להרצות, כשהרצאתו הפותחת עסקה ב"הומרוס והפילולוגיה הקלאסית". עם זאת, נראה שהושפע מן הבוז של שופנהאואר כלפי מוסדות אקדמיים. ייעודו היה ללמד, אבל לא היה בדעתו להוסיף ולעבוד באוניברסיטה עד סוף ימיו.

בנוסף, חזר להיפגש עם ידידיו ריכרד וקוזימה וגנר, ואף ביקר את שניהם בביתם בטְרִיבְּשֵׁן שבלוצרן. הוא הסתובב כבן בית בביתם. בשנת 1870 נתן לקוזימה וגנר את כתב היד של "בראשית הרעיון הטראגי" כמתנת יום הולדת. בשנת 1872 פרסם ניטשה את ספרו הראשון, "הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה", שזכה לשבחים מצד עמיתיו הפילולוגים, ומורו ריטשל אף ציין את התלהבותו הרבה מהספר.

בין השנים 1873 ו-1876 פרסם ניטשה ארבע מסות בנושא ביקורת התרבות הגרמנית תוך שהוא מושפע מהפילוסופיה של שופנהאואר ומדעותיו של וגנר: "דוד שטראוס - האדוק והסופר", "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", "שופנהאור כמחנך", "ריכרד וגנר בביירוית". מסות אלו קובצו ופורסמו מאוחר יותר בשם "עיונים שלא בעִתם". באותו זמן כתב את הספר פילוסופיה בעידן הטראגי של היוונים, שעסק בחמישה פילוסופים קדם-סוקרטיים, אולם ספר זה לא הושלם.

בשנים הללו חלה הצטננות ביחסים בין ניטשה לווגנר. כבר ברשימותיו של ניטשה על אודות וגנר בשנת 1874 מופיעה ביקורתיות חדשה: כאשר התוודע למוזיקה של יוהנס ברהמס, הסתייג ניטשה מן הלעג של וגנר כלפי מלחינים בני דורו. הוא חדל להתפעל מארמונו של וגנר, דחה כמה הזמנות לבקרו, ובאחד מן הביקורים האחרונים הניח על הפסנתר את הפרטיטורה של "שיר ניצחון" של ברהמס בכריכתה האדומה ואמר לו: "אתה רואה, הנה מישהו אחר, שאף הוא יודע לכתוב מוזיקה טובה!". ברשימותיו כבר ציין ניטשה: "אין העריץ מודה בשום עצמיות מלבד עצמיותו שלו ושל חבריו הקרובים ביותר. וגנר מסתכן מאוד כשהוא מתכחש לכשרונם של ברהמס ושל היהודים".

בזמן פסטיבל ביירוית שנערך ב-1876 ובו הופיע ידידו וגנר, ראה ניטשה את ניוונו של הקהל האירופאי של אותה תקופה והבחין ברעיונותיו האנטישמיים הנוצריים של וגנר. בעקבות זאת, ניתק ניטשה את קשריו עם וגנר במהירות ופרסם את טעמיו לכך. ב-1878 פרסם את הקובץ "אנושי, אנושי מדי" שהכיל מסות שעוסקות במגוון נושאים: מטאפיזיקה, מוסריות, ודת. בספר זה התנתק ניטשה מהפילוסופיה השופנהאוארית והווגנריאנית שאפיינה את חיבוריו הקודמים.

בשנת 1879 נאלץ ניטשה לעזוב את משרת ההוראה בבזל בעקבות בעיות בריאותיות חמורות שמהן סבל בילדותו ואשר התעצמו כתוצאה מתאונת רכיבה והמלחמה שבה השתתף. ניטשה ראה במחלותיו הרבות את הגורם שכיוון אותו אל הדרך הנכונה. לפי הביוגרף שלו, רונלד היימן, בדיעבד הכיר ניטשה טובה אפילו לליקויי העיניים, שמנעו ממנו את הקריאה: "ניצלתי מפני הספר.. זה היתרון הגדול ביותר שהענקתי לעצמי מעודי". סבור היה שסוף סוף הצליח לקנות לו שליטה על עצמו, לאחר פרק זמן ממושך שבו היה שייך לאחרים. לדבריו של היימן, "זה היה גם הרגע המכריע של התמכרות להרגל, שניטשה לא נגמל ממנו כל ימיו - דרכו להכליל על יסוד חקירה לא מספקת".

לאחר פרישתו מההוראה, הקדיש ניטשה את רוב זמנו לכתיבה ונכנס לתקופה הפורה ביותר בחייו. לאחר כתיבת "אנושי, אנושי מדי" בשנת 1878, החל ניטשה לפרסם חיבור מרכזי אחד בכל שנה עד שנת 1888, שהייתה שנת יצירתו האחרונה ובה פרסם חמישה חיבורים.

כפילוסוף

פרידריך ניטשה בבזל, 1875

בשנת 1882 פרסם ניטשה את החלק הראשון של ספרו "המדע העליז", אותו הגדיר כ"אישי ביותר מכל ספריי". בשנה זו הוא פגש גם את האינטלקטואלית לו אנדריאס סלומה דרך חברו פאול רה. ניטשה וסלומה בילו את הקיץ יחד בתורינגיה, כשאחותו של ניטשה, אליזבת, שתיעבה את סלומה, מבלה איתם כבת לוויה. ניטשה הציע נישואים לסלומה אך היא לא נענתה. כתוצאה מכך שקע ניטשה בדיכאון עמוק ונפרד מרה ומסלומה בחורף של 1883/1882. פרשה זו הייתה הבסיס לספרו של ארווין יאלום, "כשניטשה בכה".

לאחר פרידתו מהם עזב ניטשה לעיר ראפאלו שבצפון מערב איטליה, שם החל לכתוב את ספרו המפורסם ביותר, "כה אמר זרתוסטרא". בסופו של דבר יצא הספר לאור ב-1885. ספר זה היה פרוזאי כמעט לחלוטין והגותי מאוד, בשונה מספריו הקודמים שכללו בעיקר שירה, מסות או טקסטים פילולוגיים. בעת יציאתו לאור נדפסו ממנו רק 40 עותקים שהוא חילק בין חבריו (לרבות הלן פון דרוסקוביץ), אך כיום הוא רב-מכר בינלאומי.

בשנת 1886 הודפס ספרו "מעבר לטוב ולרוע" בהוצאה עצמית והודפסו מהדורות שניות לכל ספריו המוקדמים. בשנת 1887 החל ניטשה סובל יותר מהתקפי כאב וחולי, אך בכל זאת כתב את ספרו הבא, "לגניאולוגיה של המוסר". "מעבר לטוב ולרוע" ו"לגניאולוגיה של המוסר" היו ספרי ביקורת המוסר הנפוצים בתקופתו.

בזמן זה החל ניטשה להתרועע עם הסופרים קרל שפיטלר וגוטפריד קלר. בשנת 1886 נישאה אחותו אליזבת לברנרד פֶרסטר שהיה ממבשרי האנטישמיות הגזענית, ונסעה עמו לפרגוואי כדי להקים את "גרמניה החדשה". תגובתו של ניטשה לחתונה ולמסע הייתה בוז, ויחסיו עם אחותו הידרדרו והגיעו למצב של טינה.

ניטשה החל לקרוא ולהתפעל מעבודותיו של הסופר הרוסי פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, ובזכותן החל להתכתב עם המרצה הדני גאורג ברנדס. ברנדס, שבאותו זמן התחיל ללמד את הפילוסופיה של סרן קירקגור, המליץ לניטשה באחד ממכתביו לקרוא חלק מכתביו של קירקגור. ניטשה התלהב מההצעה וב-1888 נסע לקופנהגן, עירם של ברנדס ושל קירקגור, כדי לקרוא עם ברנדס ולהיפגש עמו.

שמו של ניטשה כמעט שלא נודע בעולם הפילוסופיה של אותה תקופה, אך ברנדס העביר הרצאה ראשונה על אודות ניטשה, ועולם הפילוסופיה היה כמרקחה בעקבות רעיונותיו המרדניים של ניטשה שהחלו להתפשט באירופה. ניטשה רכב על גלי ההצלחה ושקד על כתיבת חמישה ספרים. בריאותו השתפרה והוא בילה את קיץ 1888 במצב רוח מרומם. מכתבים מהסתיו הצביעו על אמונה עצמית רבה ועל תקווה. ניטשה התנקם בחברו לשעבר ואגנר בספרים פרשת ואגנר ושקיעת האלילים (פארודיה על שם יצירתו של ואגנר, "דמדומי האלים"), ספרים שזכו להצלחה רבה.

ביום הולדתו ה-44 השלים את ספרו "אנטיכריסט", ספר אנטי נוצרי שמאשים את הנצרות בפשעים נגד האנושות. לאחר השלמת ספר זה החל בכתיבת אוטוביוגרפיה שיצאה בשם "הנה האיש". מטרתו של ספר זה, לפי ניטשה, הייתה פקודה לקוראיו: "שמעו אותי! כי אני אדם כזה וכזה. מעל הכול, אל תחשבוני לאדם אחר". בדצמבר החל ניטשה להתכתב עם יוהאן אוגוסט סטרינדברג וניסה לקנות בחזרה את כתביו המוקדמים מהמוציא לאור כדי לתרגמם לשפות אירופאיות נוספות.

באותו הזמן שקד על פרסומם של הספרים "ניטשה נגד וגנר" ו"דיתיראמבוס דיוניסוסי".

התמוטטות ומוות

ניטשה בויימאר, קיץ 1899. צילום בסדרה "ניטשה החולה" (Der kranke Nietzsche) מאת האנס אוֹלדֶה

מצבה על קברו של ניטשה.

ב-3 בינואר 1889 עבר ניטשה התקף פסיכוטי. שני שוטרים הגיעו אליו לאחר שעורר התגודדות ציבורית בטורינו. סיבת ההתקף נותרה עלומה עד היום, אם כי על פי רוב מסופר כי ניטשה ראה פרש המכה את סוסו בקצה כיכר קרלו אלברטו. ניטשה רץ אל הסוס והגן על צוואר הסוס בעזרת ידיו, ואז התמוטט ארצה. סיפור זה דומה מאוד לחלום אותו חולם רסקולניקוב בספר "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי (חלק אחד, פרק חמש).

בימים שקדמו להתמוטטותו שלח מכתבים קצרים למספר ידידים (בהם אף לקוזימה וגנר), שבהם ניתן להתחקות אחר מצבו.

ב-6 בינואר 1889 הראה בורקהרדט, קולגה של ניטשה, מכתב שקיבל ממנו אוברבק, פרופסור לתאולוגיה שהיה ידיד של ניטשה מתקופת לימודיו בבזל. אוברבק קיבל מכתב דומה והחליט לנסוע לטורינו כדי להביא את ניטשה לקליניקה פסיכיאטרית בבזל. באותו זמן החל ניטשה להראות סימני שיגעון, ואמו פרנציסקה החליטה לשלוח אותו לקליניקה אחרת באיטליה. מנובמבר 1889 עד פברואר 1890, ניסה ג'וליוס לנגבן לרפא את ניטשה בטענה שאין ביכולתם של הרופאים לשנות את מצבו של ניטשה. במרץ 1890 הוציאה פרנציסקה את ניטשה מהקליניקה, ובמאי 1890 העבירה אותו לביתה בנאומבורג. באותו זמן התלבטו אוברבק וגסט מה לעשות עם כתביו הלא גמורים של ניטשה, והחליטו להדפיס את "שקיעת האלילים" ואת "ניטשה נגד וגנר", אך לעצור את הדפסתם של "אנטיכריסט" ו"הנה האיש".

בשנת 1893 חזרה אליזבת מפרגוואי אחרי התאבדותו של בעלה. עם חזרתה קראה ולמדה את עבודותיו של אחיה ואט אט השתלטה על פרסומן. היא הרחיקה את אוברבק וגסט מכתביו, עד שהשתלטה עליהם לחלוטין. בשנת 1897 מתה אמו של ניטשה, פרנציסקה, וניטשה עבר עם אחותו לוויימאר, שם אחותו אפשרה לאנשים, כולל לרודולף שטיינר, לבקר את אחיה הלא-מתקשר.

רוב המבקרים סברו שניטשה כנראה סובל מעגבת (שלטענת וולטר קאופמן, לקה בה בזמן שירותו במלחמת צרפת פרוסיה), ובגללה התמוטט מלכתחילה. חלק מהסימפטומים של ניטשה לא התאימו לעגבת אלא יותר לסרטן המוח. בעוד שרוב המבקרים לא קישרו בין הפילוסופיה של ניטשה לבין התמוטטותו, חלקם, כולל ז'ורז' בטאיי ורנה ז'ראר, טענו שההתמוטטות הייתה סימפטום לקשיי הסתגלות פסיכולוגית לפילוסופיה המרדנית שלו עצמו.

ב-25 באוגוסט 1900 מת ניטשה מדלקת ריאות. לבקשת אחותו אליזבת הוא נקבר ליד אביו בכנסיית רקן. חברו גסט נשא בהלוויה את המילים הבאות: "קדוש יהיה שמך בכל הדורות הבאים!" (ניטשה עצמו הבהיר בספרו "הנה האיש" שאין הוא רוצה להיקרא קדוש).

אחותו של ניטשה, אליזבת פרסטר-ניטשה, השלימה את הספר "הרצון לעוצמה" מכתבי יד ומפתקים שניטשה כתב בעבר ולא פרסם. מכיוון שאחותו ערכה את הספר בהתאם לעמדותיה, מסכימים רוב המומחים שאין זה ספר ניטשאני אותנטי, ואף עורכו של ניטשה, מצינו מונטינרי, קרא לספר זה "זיוף". תוכנו של "הרצון לעוצמה" גילה תמיכה רחבה באנטישמיות ובלאומנות, ונתן בבסיסו לכאורה תמיכה ברעיונות נאציים, וזאת בניגוד לספריו הקודמים, שפורסמו בחייו, שבהם התנגד ניטשה נחרצות ללאומנות הגרמנית.

הגותו

עטיפת הספר המדע העליז, 1882.

הגותו של פרידריך ניטשה התפתחה במיוחד מתוך יחס לעבודתו של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר. ניטשה פיתח פילוסופיה רדיקלית שעוסקת במוסר, דת, פסיכולוגיה, תורת ההכרה, תורת ההוויה ומטאפיזיקה מתוך ביקורת ההיסטוריציזם ששלט באותה התקופה בגרמניה. לימים נודעה להגותו חשיבות כבדת משקל להתפתחות האקזיסטנציאליזם והפוסטמודרניזם, הגם שניטשה עצמו נמנע מהשתייכות לזרם זה או אחר.

טיעוניו של ניטשה מתאפיינים בספקנות כללית ובמיוחד בספקנות הנוגעת לאפשרות להחיל הגדרות מוסריות על העולם ולבסוף בעצם האפשרות להכיר את המציאות מעבר לפרשנות אישית. במשך כל עבודתו ניטשה מעלה עמדות שונות ומנוגדות דבר המקשה לאפיין את דעתו האמיתית.

על-אדם

ערך מורחב – על-אדם

על פי ניטשה, 'על-אדם' (מגרמנית, Übermensch) הוא שמו של המצב העליון של האדם. אין הסכמה לגבי כוונת ניטשה במושג זה, אך לרוב הוא מפורש כמצב הטוב ביותר שאדם יכול להגיע אליו, מצב שבו הוא עצמו בורא את המוסר, ולא דווקא המוסכמות החברתיות. הרעיון הוצג לראשונה בספר כה אמר זרתוסתרא, שבו טוענת הדמות זרתוסתרא שהאדם הוא מעין גשר, שבקצהו האחד נמצאת החיה ובקצהו השני נמצא העל-אדם. זרתוסתרא מונה את הדרכים להתקרב לרמת על-אדם:

• על ידי רצונו לעוצמה יתגבר האדם על הניהיליזם שנוצר וייצור מוסר חדש.
• על ידי רצונו לעוצמה יתרחק האדם מהמוסר החברתי וימרוד נגדו.
• על ידי תהליך ממושך של התעלות עצמית.

על פי ניטשה צריך האדם להשתחרר מהאידיאלים והמוסכמות של תקופתו, ולבחון את העולם באופן עצמאי ומשולל אשליות.

בה במידה שהמצאנו את השקר של עולם אידיאלי, רוקנו את המציאות מתוכנה, ממשמעותה וממהימנותה

— הנה האיש (ניטשה)

העל-אדם מהווה ניגוד ל"אדם האחרון", ומדגיש את עליונותו של העל-אדם. לדעת ניטשה לא נמצאים אנשים שהגיעו לרמת על-אדם בזמנו, אך היו בעבר מספר דוגמאות לאנשים שהגיעו לרמה זו.

האדם האחרון

ערך מורחב – האדם האחרון

האדם האחרון (מגרמנית, Der letzte Mensch) הוא מונח בספר כה אמר זרתוסטרא שמתאר את האנטיתזה לעל-אדם. האדם האחרון לפי זרתוסתרא הוא אינדיבידואל חלש שעייף מחייו, נמנע מסיכונים ומחפש רק אחר נוחות וביטחון.

לטענת ניטשה אין עתיד לאדם האחרון, אך מסיבה כלשהי החברה האירופאית כולה מתקדמת לכיוון האדם האחרון, לחברה בלי יכולת לבצע גדולות, בלי יכולת לחלום או בלי סיבה להתקיים.

הרצון לעוצמה

ערך מורחב – הרצון לעוצמה (מושג)

כי גאולת האדם מן הנקמה, הלוא הוא בעיני הגשר לתקווה העילאית והקשת בענן שלאחר סערות ממושכות.

— כה אמר זרתוסטרא

הרצון לעוצמה (מגרמנית, "Der Wille zur Macht") הוא רעיון חלקי שניטשה לא הצליח לסיים במהלך חייו השפויים. את מהות השאיפה לרצון שאב ניטשה משופנהאואר שביסס חלק נרחב מהפילוסופיה שלו על "הרצון להיות" - הטענה שהרצון העמוק והחשוב ביותר אצל האדם הוא המשך הקיום, וכל יצור חי מונע על ידי הרצון לשאת ולפתח את חייו שלו עצמו. ניטשה התנגד וטען שיש יצר יותר חשוב ועמוק מזה. הוא חידד את טענת שופנהאואר וטען כי "הרצון לעוצמה" הוא המוביל את האדם מבחינה פסיכולוגית. ניטשה הוריד את הרצון לחיות לדרגה משנית והעלה את הרצון לעוצמה לדרגה העליונה. הוא ראה את האדם המסתגל כאדם חלש לעומת האדם שמסגל את המציאות לטובתו. הרצון לעוצמה אינו מדבר על עוצמה פיזית, כפי שהנאצים פירשו אותו, אלא לעוצמה אינטלקטואלית ויכולת לשינוי עצמי והתגברות.

הרצון לעוצמה הוא רעיון שמבטא את הטפילות של כל היצורים החיים, את חוסר היותם מספיקים לעצמם. לא הישרדות אלא הרצון לעוצמה הוא הכוח המניע את החיים: כל פרט במציאות חייב לנצל את סביבתו כדי לחיות. הפרט לעולם לא מספיק לעצמו, החלש מבקש את עוצמתו של החזק יותר. כך, למשל, מי שמציית למצפון הוא, למעשה, אדם שחומק מאחריות מוסרית, מה שמעיד על מצבו הקיומי החלש. קבלת תפיסה מוסרית על פיה נקבעים הכללים ואמות המידה באופן חיצוני וכולל היא אחד מהביטויים לחולשה ולטפילות. רק בעל העוצמה, אותו פרט שהתגבר על עצמו ואינו נזקק עוד לכללי ולחזק כדי לתת תוקף להחלטותיו ולנטיותיו - זה שמקור עוצמתו הוא פנימי - רק הוא יכול לבצע שיפוט מוסרי. לטענתו, אין אדם שיוכל להעיד על כך שיישאר בחיים בכל מחיר. טוען שלכל אדם יש מצב אשר עבורו הוא לא ירצה להמשיך לחיות ולכן מצב זה ינצח את יצר ההישרדות ובכך הצליח להוריד את הרצון לחיות לדרגה משנית.

מוסר עבדים-אדונים

עטיפת הספר לגנאלוגיה של המוסר,1887

האדם האציל חש את עצמו כערך קבוע; הוא לא צריך אישור; הוא שופט, "מה שמזיק לי הוא מזיק כשלעצמו"; הוא יוצר הערכים.

— לגניאולוגיה של המוסר

לטענת ניטשה קיימים שני סוגים של מוסר: מוסר אדונים שקשור לאדם האציל, ומוסר עבדים ששייך לאנשים הנחותים. שני סוגי מוסר הם מערכות מוסר שונות: בעוד מוסר האדונים מתאים פעולות ל"טוֹב או רע" (good or bad) מוסר העבדים מתאים פעולות ל"טוּב או רוע" (good or evil). ניטשה בז לשני סוגי המוסר האלו, אך בבירור פחות למוסר האדונים ביחס למוסר העבדים.

מוסר האדונים הוא מוסר של עוצמה. לאדם עם מוסר כזה "טוב" פירושו אצילי, חזק ועוצמתי, בעוד "רע" פירושו חלש, עלוב ופחדן. מוסר העל-אדם מתחיל באדם האציל עם רעיון בסיסי למהו טוב, אשר ממנו מתפתח הרע. מוסר העבדים מתחיל מחולשה ומפחד: הפחד מהרע. רק מתוכו ובאמצעותו מוגדר ה"טוב". מוסר העבדים הוא מוסר של תועלתנות: הטוב הוא הדבר השמיש ביותר לקהילה כקהילה. הרשע לעומת זאת הוא הדבר שגורם לסבל. האציל בז לרוע בעוד העבד מפחד ממנו.

מכיוון שיש יותר עבדים מאדונים, המוסר השולט בחברה על פי ניטשה הוא מוסר עבדים.

ביקורת כלפי הנצרות

ניטשה ביקר את עולם הערכים האירופי והנוצרי של זמנו וטען כי עקרונות המוסר הנוצריים השיגו את ההפך ממה שביטאו, ו"דת האהבה" היא זו שגרמה לשפיכות הדמים הגדולה ביותר. הוא לעג והתגרה בממסד הנוצרי באומרו "אלוקים מת, אני הייתי בהלוויה שלו", כאשר כוונתו למוסר הנוצרי ואותו האיש. הוא הוקיע את הפרישות הנוצרית וראה אצל רבים שבוחרים בה מעשה של צביעות: "אמנם מתנזרים הם, אך הכלבה חושנות מציצה בקנאה מכל מעשה אשר יעשו...לא מעטים הם אלה, אשר ביקשו לגרש את שטנם מקרבם ונקלעו לתוך החזירים". בספרו אנטיכריסט ביקר ניטשה את התפתחות הנצרות, ולטענתו הקשר בין הנצרות לתורת ישו הוא אפסי.

דוגמה לביקורתו של ניטשה על הנצרות:

ב"ברית הישנה" היהודית, זה ספר הצדק הא-להי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר את הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי-אי המשתרבב ממנה, זו אירופה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה ל'התקדמות האדם". אכן: מי אשר הוא עצמו אינו אלא חיה מבויתת, בהמה דקה, ואין לו בעולם אלא צרכיה של בהמת בית כנועה (בדומה למשכילים של ימינו, כולל הנוצרים של "הנצרות המשכלת'), אינו צריך להתמלא לא פליאה ולא עצבות בעמדו בין חורבות אלה - הטעם שאתה טועם בה, בברית הישנה, הוא אבן הבוחן ל'גדולות" ו"קטנות": אולי רק זאת, ייתכן שימצא כי קרובה יותר לטעמו הברית החדשה, זה ספר החסד (שעומד בו הרבה מאוד ריח ניחוח חסוד ודחוס של צליינים וענווי נפש). הצמדת "הברית החדשה", שהיא מכל הבחינות מין רוקוקו של הטעם, ל"ברית הישנה", להיותם ספר אחד, "ביבליה", "ספר הספרים", ייתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו"חטא כלפי הרוח" הכבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית.

— מעבר לטוב ולרוע

ניטשה כמלחין

ערך מורחב – רשימת יצירות מאת פרידריך ניטשה

במאי 1854 והוא בן 9, שמע ניטשה את האורטוריה "המשיח" של הנדל בקתדרלת נאומבורג, ונטמע בו לראשונה הרצון להלחין מוזיקה משל עצמו. כבר באותה שנה ניסה ניטשה את כוחו בתרגילי קומפוזיציה פשוטים, ובאביב 1855 לקח שיעורי פסנתר אצל מנצח מקהלת הכנסייה המקומי. בשנת 1856 השלים ניטשה את הלחנותיו הראשונות - יצירות קטנות לפסנתר ואוברטורה לפסנתר בארבע-ידיים לטרגדיה פרי עטו "אורקדל" (Orkadal). באותה שנה שמע ניטשה ביצוע של הרקוויאם של מוצרט בקתדרלת נאומברג, ולחג המולד קיבל עיבודים לפסנתר של הסימפוניות של היידן.

בשנים הבאות שמע ניטשה ביצועים לאורטריות "הבריאה" מאת היידן, "שמשון" ו"ישראל במצרים" מאת הנדל ו"פאוסט" מאת רוברט שומאן, וכן את הסימפוניה השביעית של בטהובן ופואמות סימפוניות מאת הנס פון בילוב. במקביל השיג ניטשה תווים לסונאטות מאת בטהובן וליצירות שונות מאת פרנץ ליסט ורוברט שומאן, ביניהן מוזיקת הליווי שכתב שומאן לפואמה הדרמטית "מנפרד" מאת לורד ביירון.

עניינו ארוך השנים של ניטשה בריכרד וגנר החל לכל המאוחר בשנת 1860, כשהשיג את התווים לאופרה טריסטן ואיזולדה.

ניטשה הלחין שורה של שירים לקול גברי בליווי פסנתר, וכן יצירות לפסנתר. שיריו בוצעו על ידי הטנור הנודע דיטריך פישר דיסקאו.

קבלה ומורשת

ניטשה, ציור של אדוורד מונק, 1906

השוואה עם סרן קירקגור

נהוג להאמין שניטשה (1900-1844) ידע מעט על הפילוסוף סרן קירקגור (1855-1813). אך במהלך המאה העשרים נכתבו השוואות בין ניטשה לקירקגור שאכן מראות על קשר ביניהם; הן נכתבו על ידי מספר רב של פילוסופים מערביים כגון קרל יספרס, גאורג ברנדס ואפילו ז'אן-פול סארטר.

גאורג ברנדס ביקש מניטשה ב-1888 באחד ממכתביו שילמד את יצירותיו של קירקגור. ניטשה הבטיח שיקרא, אך בגלל התמוטטותו ב-1889 לא הספיק לקרוא. עם זאת, קרא ניטשה ספר של האנס מארטנסן שבו מארטנסן מצטט את קירקגור וכותב אודותיו.

השוואה:

• בחייהם האישיים:
  • חברתו של קירקגור - פיאנסה רגינה, וחברתו של ניטשה - לו אנדריאס סלומה.
  • לשניהם הייתה תקופת כתיבה פורייה שבה הוציאו ספר בשנה. לקירקגור ב-1843–1850 ולניטשה ב-1888-ב-1878.
• שניהם נחשבים למבשרי האקזיסטנציאליזם.
• אביר האמונה של קירקגור לעומת העל אדם של ניטשה.
• עיסוקם המשותף בפסיכולוגיה. קירקגור בפילוסופיית אמונה וניטשה בפילוסופיית כוח.
• עיסוק משותף בדת. קירקגור החשיב את הדת כמרכיב חיוני של החיים, וניטשה התרחק מהדת וטען שאלוקים מת.
• כתיבה על אבות דתיים. קירקגור בחיל ורעדה על אברהם אבינו, וניטשה בכה אמר זרתוסטרא על זרתוסטרא.
• אהבת האמונה אצל קירקגור ואהבת החיים אצל ניטשה.
• התרחקות משותפת מהאספסוף. קירקגור התרחק מה"קהל", וניטשה - מה"עדר".

יחס ניטשה ליהדות ודימויו בקרב הנאצים

על אף שניטשה הסתייג כל ימיו מלאומנות ודגל בחרות האדם, חלק מרעיונותיו של ניטשה אומצו בהתלהבות על ידי הפשיסטים והנאצים. לאחר מותו עוותו חלקים נרחבים מתורתו על ידי אחותו אליזבת שניסתה לתת להגותו של אחיה גוון לכאורה אנטישמי. אחותו של ניטשה, שערכה מתוך קטעי עיזבונו את הספר הרצון לעוצמה, נישאה לאחד ממבשרי הנאציזם והאנטישמיות המודרנית, ברנרד פֶרסטר. תחת השפעתו קירבה את רעיונותיו של ניטשה לחוגים לאומניים ואנטישמיים. היא פתחה על שם אחיה מוזיאון קטן ואף הזמינה את אדולף היטלר לבקר שם, והוא אכן ביקר שם שבע פעמים. הקשר בין הנאציזם להגותו של ניטשה התחזק מכיוון שבאותה תקופה היה מקובל לתת בתור מתנה את ספרו "כה אמר זרתוסטרא". בזמן מלחמת העולם השנייה אף חולקו 25,000 עותקים מן הספר לחיילים גרמנים. אחותו אליזבת כתבה באחד ממכתביה האחרונים, "אם אחי היה פוגש את היטלר, משאלתו הגדולה ביותר הייתה מתגשמת."

מיכאל קאליש מונה כמה רעיונות יסוד ששוזרים את הגותם של ניטשה ושל היטלר: המרכזיות של היצרים ושל הפעולה האותנטית; הסכנה שביהודי המתוחכם החדש; והנבואה על סוג חדש של אדם שיערער על הערכים היהודיים ויחזיר את התהילה של "החיה הבלונדינית". הוא מסיק שהבסיס לספר מיין קמפף הוא פירוש לעבודתו של ניטשה.

ניטשה עצמו סלד מן האנטישמיות וזאת הייתה אחת הסיבות העיקריות לניתוק קשריו עם חברו המלחין ריכרד וגנר. ניטשה העריך את התנ"ך וראה את הברית החדשה כהתפתחות נחותה שלו, כך גם את הנצרות ביחס ליהדות. ניטשה קרא בספרו "אנושי, אנושי מדי" "לסלוח לעם היהודי, שידע את ההיסטוריה רצופת הסבל ביותר מבין כל העמים, ואשר מבניו זכינו בנאצל שבבני האדם (ישו), בחכם הטהור ביותר (שפינוזה), בספר האדיר ביותר ובחוק המוסרי היעיל שבעולם" (התנ"ך). לעומת זאת, יחסו ליהודים לא היה חד צדדי, והוא ראה במוסר היהודי-נוצרי מוסר חלש שדיכא את המוסר הדיונוסי היווני. ובעוד הוא משבח אנשי רוח יהודים כברוך שפינוזה, היינריך היינה ופליקס מנדלסון, העיסוק היהודי בכסף נראה בעיניו בזוי במיוחד. יצוין שניטשה שיבח את שפינוזה לאחר שקרא את "האתיקה" שלו. מאוחר מכן ניטשה נתקל ב"מאמר תאולוגי-מדיני" והסתייג משפינוזה ואף הביע כלפיו סלידה.

יחסו של ניטשה ליהדות היה מורכב. מצד אחד, ראה ביהדות את האחראית ליצירת "מוסר העבדים" (לדוגמה, "מעבר לטוב ולרוע", אפוריזם 95) וכמקור להתפתחותה של הנצרות, דת שאותה תיעב. לעומת זאת, ניטשה ראה בעם היהודי כ"גזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים החיים כיום באירופה." כמתנגד לאנטישמיות הוא קרא לקבל את היהודים אל האומה הגרמנית ולהוציא ממנה את ה"צרחנים האנטישמיים" במקומם.

תורתו של ניטשה השפיעה על הוגים יהודים שונים. לטענת מתרגם כתביו של ניטשה לעברית, ישראל אלדד, היהודים בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נמשכו לסגנון הנבואי של ספרו הראשי "כה אמר זרתוסטרא". תוכן הספר שבירת "הלוחות הישנים של המוסר" ושבירת מוסכמות לא מתוך ניהיליזם אלא לשם שמים (לדוגמה, שיחת זרתוסטרא עם האפיפיור המפוטר). ואכן, מספר סופרים ומשוררים בספרות העברית של תחילת המאה העשרים הושפעו ישירות מניטשה, ביניהם: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, פנחס שדה ועוד.

ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו, תוך מתן דמות שירית ומטאפורית לרעיונותיו, במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. חלק ממליצותיו, הניתנות לפרשנויות שונות, מצאו הד בלבם של הנאצים ובלבו של היטלר. שלילת המוסר הקיים (ניהיליזם), הרצון לעוצמה, "על-אדם", קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים תוך עיוות, לרוב, של רעיונותיו המקוריים של ניטשה, ריקונם מתוכן, ורידודם עד דק, ותוך התעלמות מרעיונות מרכזיים בתורתו, כגון חשיבות המאבק הפנימי, השליטה העצמית, והחשיבה העצמאית של האדם, אשר לא תאמו את דרכם של הנאצים.

תרגומי כתביו לעברית

בתחילת המאה העשרים תורגמו אפוריזמים אחדים לעברית על ידי יעקב קלצקין. להלן שאר חיבוריו שראו אור בעברית.

• דיוניסוס ואפולו: מסות על האומנות. ראיית העולם הדיוניסית [1870]; על אמת ושקר במובן החוץ-מוסרי [1873]; התחרות ההומרית [1872]; על הפתוס של האמת [1872], ת"א: הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, מגרמנית יעקב גולומב, 1990.
• מסות על חינוך לתרבות: שופנהאור כמחנך [1874]; על עתיד מוסדות החינוך שלנו [1872], ירושלים: הוצאת מאגנס, מגרמנית יעקב גולומב, 1988.
• הולדת הטרגדיה [1872]; המדע העליז [1882, 1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969.
• אנושי, אנושי מדי [1878], ירושלים: הוצאת מאגנס, מגרמנית יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, 2008.
• דמדומי שחר [1881]; כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים [1874], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1968.
• כה אמר זרתוסטרא [1883-5]
  • ורשה: הוצאת ספרות, מגרמנית דוד פרישמן, 1912.
  • ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1973.
  • ת"א: הוצאת עם עובד, מגרמנית אילנה המרמן, 2010.
• מעבר לטוב ולרוע [1886]; לגניאולוגיה של המוסר [1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1967.
• פרשת ואגנר [1888]; שקיעת האלילים [1888]; הנה האיש [1888]; אנטיכריסט [1888]; אגרות, ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1978.
• הרצון לעוצמה [1901], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1978.
• חלופות מכתבים:
  • גאורג ברנדס - פרידריך ניצ'ה, ת"א: הוצאת מחברות לספרות, מגרמנית ישראל זמורה, 1949.
  • הנה האיש: מכתבים, ירושלים: הוצאת כרמל, תרגום: יפתח הרמן כרמל, לקט, ערך והקדים: יעקב גולומב, 2011.

ראו גם

• רשימת יצירותיו המוזיקליות של פרידריך ניטשה
• כשניטשה בכה - רומן היסטורי מאת ארווין יאלום
• אהבת הגורל

לקריאה נוספת

חייו והגותו

• (הרב) הלל צייטלין, "על גבול שני עולמות", הוצאת יבנה. במסה הראשונה.
• ולטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט, תרגם מגרמנית ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1982.
• רחל שיחור, ניטשה: עיונים בתרבות המערב, הוצאת משרד הביטחון, 1989.
• אריה י. לייב, החזרה הנצחית בפילוסופיה של ניטשה, הוצאת רזיאל, 1991.
• רונלד היימן, ניטשה: חיים של ביקורת, הוצאת דביר, 1992.
• בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים - מבוא לפילוסופיה המערבית, הוצאת פרוזה, 1997.
• יורגן ניראד, ניטשה: מסה ומבחר מכתביו, תרגמה מגרמנית אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2000.
• אביטל כהן, אליהו זערור, "גדולי הפילוסופים", רקפת הוצאה לאור בע"מ, שנת 2000, ערך:פרידריך ניטשה, עמוד 144–154.
• רידיגר ספרנסקי, ניטשה: חיי הגות, תרגם יעקב גוטשלק, הוצאת כרמל, 2003.
• אלי אילון, יצירה עצמית: חיים אדם ויצירה על פי ניטשה, הוצאת מאגנס, 2005.
• חיים אסא, כשמרקס וניטשה נפגשו בכיכר תחריר, הוצאת דרור לנפש, 2013.
• איתן מכטר, ניטשה והאסתטי: מעשה היצירה ב"מדע העליז", רסלינג, 2017.

• Curt Paul Janz, Friedrich Nietzsche: Biographie (München und Wien: Carl Hanser Verlag, 1978).

מורשתו

• יעקב גולומב, הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד, הוצאת מאגנס, 1987.
• רן סיגד, האמת כטראגדיה: ניטשה, שפינוזה, קירקגור, מרקוס אורליוס, הוצאת מוסד ביאליק, 1990.
• ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996.
• יעקב גולומב (עורך), ניטשה בתרבות העברית, הוצאת מאגנס, 2001.
• דייב רובינזון, ניטשה והפוסטמודרניזם, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר וספרית פועלים, תרגם מאנגלית אריה בובר, 2002.
• יעקב גולומב (עורך), ניטשה בבתי הקפה של וינה, הוצאת כרמל, תרגם מגרמנית קלוד אבירם, 2006.
• שלמה קאלו, התנצלות, הוצאת דע"ת, 2007.
• סטיבן א. אשהיים, מורשת ניטשה בגרמניה 1890-1990, הוצאת עם עובד, תרגמה מאנגלית חנה אשהיים, 2008.
• יעקב גולומב, ניטשה העברי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009.
• שי פרוגל, אתיקה: שפינוזה וניטשה, הוצאת כרמל, 2010.(הספר בקטלוג ULI)
• מארק שולמן, ‏ניטשה מערער המוסכמות, באתר "אלכסון", 14 בדצמבר 2015

מהדורות ביקורתיות של כתביו בגרמנית

• Nietzsches Werke: Kritische Gesamtausgabe. Herausgegeben von Giorgio Colli und Mazzino Montinari. 40 Bänden in 9 Abteilungen. (Berlin und New York: Walter de Gruyter, 1967).
• Nietzsches Briefwechsel: Kritische Gesamtausgabe. Herausgegeben von Giorgio Colli und Mazzino Montinari. 18 Bänden in 3 Abteilungen. (Berlin und New York: Walter de Gruyter, 1975).
• Friedrich Nietzsche. Der Musikalische Nachlaß: Gesamtausgabe in einem Band. Herausgegeben von Curt Paul Janz, (Basel: Bärenreiter-Verlag, 1976).

קישורים חיצוניים

• ציטוטים מתוך ספרו של ניטשה "אנושי, אנושי מדי", באתר ויקיציטוט
• ציטוטים מתוך "כה אמר זרתוסטרא", באתר ויקיציטוט
• ציטוטים של פרידריך ניטשה, באתר "בין המרכאות"
• כתבי פרידריך ניטשה בפרויקט בן-יהודה
• לואיס קול, ניטשה כמבקר וכשבוי של ההארה, עבודת דוקטורט (באנגלית)
• אלי אילון, פרידריך ניטשה: יצירה עצמית
• אבנר שפירא, אופסימיות זהירה, באתר הארץ, 21 בינואר 2008
• יניב איצקוביץ, עוצמת השחרור ואימת החופש, באתר הארץ, 2 במרץ 2008
• אלכס דורון, כשניטשה זויף, באתר nrg‏, 20 בינואר 2010
• אלי אשד, כשניטשה מילמל - סופרמן או היטלר, באתר "יקום תרבות"
• הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתו ה-169 של ניטשה, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 15 באוקטובר 2013
• ניטשה וטיהורו המשונה בידי האקדמיה, באתר האוניברסיטה הפתוחה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פרידריך ניטשה28366051