רבי עבדאללה סומך
עבדאללה (עובדיה) אברהם יוסף סומך (תקע"ג - יח באלול תרמ"ט), רב, פוסק ואיש חינוך. השפיע רבות על העולם התרבותי-דתי בעיראק של שנות ה-ת"ר.
תוכן עניינים
תולדותיו
רבי עבדאללה סומך נולד בבגדד למרת כאתון ורבי אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר וגדול בתורה. כפי שמעיד על עצמו בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח, הינו אחד מצאצאיו של רבי ניסים גאון, שהיה ראש ישיבה בקירואן. למד תורה אצל חכם יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ונשא לאשה את שרה, בת-דודו יצחק. חכם יעקב בר יוסף הרופא בספרו "חלק יעקב" בפרשת נח, מכנה את חכם עבדאללה סומך בשם "תלמידי המובהק והנבון".
בתחילה הרב עסק גם במסחר, אך באמצע שנות העשרים לחייו, כשהוא ראה שלימוד התורה בבל הולך ורופף הוא החל לפעול להכשרת תלמידי חכמים כדי שינהיגו את יהדות עיראק בעתיד. הרב לקח עשרה אברכים והחל ללמדם תורה חינם אין כסף. הפילנטרופ יחזקאל בן ראובן מנשה תמך ביוזמתו של הרב סומך, והקים ב-ת"ר בית מדרש לרבנים שנקרא בשם "מדרש אבו מנשי" וקרן שתממן את התלמידים. רבי עבדאללה סומך העביר לבית המדרש החדש את התלמידים המצטיינים שלמדו ב"מדרש תלמוד תורה" (חדר שבו למדו יתומים ובני עניים), הגביר יחזקאל מימן את מחייתם של התלמידים ושל משפחותיהם. עם הזמן בית המדרש התרחב ונקרא "מדרש בית זלכה". הרב סומך עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.
הרב שלמה בכור חוצין כתב בהצפירה בשנת תר"ן על רבי עבדאללה סומך:
"היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל וכמעט כל החכמים והרבנים והמו"ץ (והמורי צדק) אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר. ורוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו קוראים אותו בשם אסתאיי (מלמדי), היינו רבי ומארי, כדרך שהיו קוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם..."
— אהרן סורסקי, אורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, תשל"ד, עמוד עא.
קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. חלק קטן מתשובותיו נדפסו בסוף ספרו "זבחי צדק" ומאות תשובות אחרות היו מכורכים בשני כרכים ומונחים בחדר ישיבתו עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, ומאז לא נודע בידי מי נפלו.
בשנת תרמ"ז נכתב בעיתון דער איזראעליט על השאלות שהופנו לרבי עבדאללה:
"בדרך כלל הקהילות בפרס ובאסיה התיכונית מתחילים שוב פעם לפנות לבגדאד בשאלות דת ודין וראש הישיבה שלנו עסוק מאד בתשובות על שאלות אלו. כך מתאמת הפתגם של יהודי ארם-נהריים כי מבגדאד תצא תורה ודבר ה' מישיבותיה. השאלות נוגעות בעיקר בהלכות גטין וקידושין, שבהן אין רבני פרס בקיאין. בדרך כלל כותבים אותם בעברית או בארמית, אבל לפעמים גם בערבית, בפרסית או בתורכית"
בי"ח באלול תרמ"ט, ליל מוצאי שבת, נפטר הרב עבדאללה סומך. אחרי מותו, בשנת תרנ"ט, נדפסו בבגדאד שני חלקים מספרו "זבחי צדק". את הספר הרב חיבר לבקשת בן אחותו הגביר יחזקאל בן יהושוע אברהם גבאי. הוא כולל פסקי דינים על שולחן ערוך יורה דעה ובסופו כמה שאלות ותשובות על ארבעת חלקי השולחן ערוך.
פטירתו ואירועי קבורתו
בי"ח באלול תרמ"ט (ליל מוצאי שבת) נפטר הרב עבדאללה סומך. באותה התקופה השתוללה מגפה בבגדד, ולכן הממשלה הוציאה צו אשר אוסר קבורת מת בתוך העיר. תלמידיו של הרב עבדאללה סומך לא הסכימו לקבור אותו מחוץ לעיר והם החליטו לקבור אותו בסמוך לקברו של יהושע כהן גדול הקבור בצד שני של העיר.
קבורתו של הרב בתוך העיר נודעה לפאשה, אשר החליט להוציא את הרב מקברו. הקהילה היהודית ערערה אצל השולטן בקושטא, ולאחר שלושה חודשים החליטה הממשלה בקושטא להדיח את הפאשה על היחס העוין לקהילה היהודית והחליטה להוציא את הרב מקברו ולקבור אותו בבית הקברות היהודי.
כל שרי הממשלה הגיעו לחלוק כבוד לרב בעת שהוציאו אותו מקברו. תלמידיו של הרב ביקשו ממנו מחילה על הוצאת גופתו. אלפי יהודי בגדד השתתפו בהלוויה, ולאחר מכן פנו לבית המדרש בית זילכה בו הבן איש חי אמר מילות הספד. הרב יוסף חיים הספידו וגילה כי הרב היה ניצוץ של אחז מלך יהודה ולפי שאחז סגר את בתי המדרש, הרב פתח אותם על מנת לתקן את עוון אחז, וכן הוא אמר שהוציאו את הרב מקברו כמו שעשה חזקיהו לאביו שגרר אותו על מטה של חבלים.
מגדולי תלמידיו שסמך
- הרב יוסף חיים (הבן איש חי) - היה פוסק, מקובל, דרשן, מנהיג ומחבר, אחד הפוסקים הפופולריים ביותר בקרב היהודים הספרדים המסורתיים והדתיים בישראל, כמו כן הוא היה גיסו של הרב.
- הרב יעקב חיים סופר - היה פוסק הלכה מפורסם, מחבר סדרת ספרי ההלכה כף החיים.
- הרב אליהו מני - היה מגדולי רבני עיראק ורבה הראשי של חברון בנו של הרב סלימאן מני ובעלה של סמרה, אחותו של חכם עבדאללה סומך.
- הרב שמעון אגסי - היה מגדולי רבני בגדד, שני בחשיבותו למעמדו של ה"חכם באשי" - ראש הקהילה.
- הרב יהודה פתיה - היה מקובל.
- הרב שלום דנגור - כיהן כרב העיר סואץ.
- הרב אברהם משה הלל - היה ראב"ד וחכם באשי בבגדד.
- הרב ששון סמוחה - היה דיין וחכם באשי בבגדד.
- הרב אלישע דנגור - היה חכם באשי בבגדד.
- הרב יצחק אברהם שלמה - חיבר חמישה ספרים, והיה חכם באשי בבגדד.
- הרב עזרא דנגור - ייסד בית-דפוס בבגדאד והיה חכם באשי בעיר.
- הרב נסים חי - היה מומחה בשחיטה, וחכם עבדאללה סומך בעצמו היה מתייעץ עמו בהלכות שחיטה.
- הרב נסים עיני - עלה בשנת תרי"ז לא"י ולמד בישיבות כנסת יחזקאל וחסד אל ונחשב לאחד מגדולי הרבנים המקובלים.
מחיבוריו
- זבחי צדק- על שולחן ערוך יורה דעה. שני חלקים נדפסו בבגדאד בשנת תרנ"ט. החלק השלישי הכולל הלכות ריבית ונידה נמצא בידי חכם צדקה בן חכם משה חוצין, והיתר בידי חכם עזרא בן חכם מרדכי דוד, ונדפס לראשונה בירושלים תשכ"ט.
- עץ השדה - שיטה על מסכת ביצה.
- חזון למועד- על חוכמת עיבור השנה. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, תשמ"ו.
- שו"ת - על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות. יצא לאור על ידי מכון ירושלים בשנת תשמ"א.
- חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.
- קבוץ חכמים - פירוש על "הגדה של פסח", סיימו בניסן תקפ"ח, נדפס לראשונה בבני ברק, תשל"א.
לקריאה נוספת
- אברהם בן-יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך, ירושלים, תש"ט.
- מאה שנים לפטירת חכם עבדאללה סומך (באנגלית) - מאתר the scribe.
- אהרן סורסקי, אורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, הוצאת חמו"ל, תשל"ד.
- שמעון שר שלום, חכמי בבל, הוצאת ישיבת הוד יוסף, תשנ"א.
- צבי זוהר, האירו פני המזרח : הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"א.
- צבי זוהר, יחסו של הרב עבדאללה סומך לתמורות המאה הי"ט כמשתקף ביצירתו ההלכתית
- צבי זוהר, היצירה ההלכתית של חכמי בבל (עיראק) בעת החדשה
הערות שוליים
