רבי עבדאללה סומך
 | |
| לידה |
1813 ה'תקע"ג בגדאד, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
13 בספטמבר 1889 (בגיל 76 בערך) ה'תרמ"ט בגדאד, האימפריה העות'מאנית |
| חיבוריו | ראו להלן |
| תלמידיו | הרב יוסף חיים, הרב יעקב חיים סופר ועוד |
| חתימה |
 |
הרב עובדיה אברהם יוסף סומך (ידוע בכינויו רבי עבדאללה סומך) (ה'תקע"ג, 1813 - י"ח באלול ה'תרמ"ט, 13 בספטמבר 1889) היה פוסק, ראש ישיבה, ומנהיגה של יהדות בבל במאה ה-19.
ביוגרפיה
נולד בבגדאד לרב אברהם יוסף יחזקאל ולאמו כאתון, אביו היה עשיר ותלמיד חכם, בן למשפחת צאצאי רבנו נסים. למד תורה והתחנך אצל הרב יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ובספרו "חלק יעקב" כינה את תלמידו "תלמידי המובהק והנבון".
בהגיעו לפרקו נישא לשרה, בת דודו יצחק. בתקופה שלאחר נישואיו החל לעסוק במסחר כשותף עם הסוחר הבגדאדי רבי משה כבאזה. כאשר ראה כי צורת החינוך המסורתית משתנת וכן לימוד התורה מתחיל להתמעט בקרב הצעירים בבגדאד, החליט לעזוב את עסקי המסחר כדי להתמסר לחינוך הדור הצעיר. הוא אסף עשרה אברכים ולימד אותם במשך ימות השבוע ללא תמורה. כשראה זאת הגביר הבגדאדי יחזקאל ראובן, החליט להקים בית מדרש בו יוכלו התלמידים ללמוד באופן מסודר. בשנת 1840 (ה'ת"ר) רכש הגביר חצר ובנה בשטחה מבנה בית מדרש לו קרא: "מדרש אבו מנשי" (שהתפתח בהמשך למדרש בית זלכה) והקדישו ללימוד בידי הרב ותלמידיו, כשהוא מקציב לתלמידים משכורות חודשיות. הרב עבדאללה עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.
הרב שלמה בכור חוצין כתב בהצפירה בשנת ה'תר"ן (1889) על הרב עבדאללה סומך:
"היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל וכמעט כל החכמים והרבנים והמו"ץ (והמורי צדק) אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר. ורוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו קוראים אותו בשם אסתאיי (מלמדי), היינו רבי ומארי, כדרך שהיו קוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם..."
— אהרן סורסקי, אורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, תשל"ד, עמוד עא
קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. חלק קטן מתשובותיו נדפסו בסוף ספרו "זבחי צדק" ומאות תשובות אחרות היו מכורכים בשני כרכים ומונחים בחדר ישיבתו עד לפני מלחמת העולם הראשונה, ומאז לא נודע בידי מי נפלו.
בשנת תרמ"ז (1887) נכתב בעיתון דער איזראעליט על השאלות שהופנו לרבי עבדאללה:
"בדרך כלל הקהילות בפרס ובאסיה התיכונית מתחילים שוב פעם לפנות לבגדאד בשאלות דת ודין וראש הישיבה שלנו עסוק מאד בתשובות על שאלות אלו. כך מתאמת הפתגם של יהודי ארם-נהריים כי מבגדאד תצא תורה ודבר ה' מישיבותיה. השאלות נוגעות בעיקר בהלכות גטין וקידושין, שבהן אין רבני פרס בקיאין. בדרך כלל כותבים אותם בעברית או בארמית, אבל לפעמים גם בערבית, בפרסית או בתורכית"
פטירתו ואירועי קבורתו
כשפרצה מגפת הכולרה בעיראק בשנת 1889, נדבק בה הרב עבדאללה בהיותו בכפר "גרארה" הסמוך לבגדאד, וראשי הקהילה החזירוהו לבגדאד כדי שיתרפא, אולם ב-13 בספטמבר 1889 (י"ח באלול ה'תרמ"ט, ליל מוצאי שבת) הלך לעולמו. בשל המגפה, הוצא צו מטעם הממשלה האוסר על קבורת מתים בבית הקברות הסמוך לבגדאד. נכבדי הקהל, הרב אברהם הלל והרב ששון שמוחה, ביקשו היתר ממושל בגדאד לקבור את הרב עבדאללה בבית הקברות הסמוך לעיר, אולם נענו בשלילה. במקום זאת אישר המושל לקבור את הרב בחצר "יהושע כהן גדול", לצד קברו של רבו, הרב יעקב הרופא, שנמצא מעברו השני של נהר החידקל.
כשהחל מסע הלוויה וההספדים, הופיעה קבוצת פורעים ובראשם מוכתר מחוז "אל-כרך", ודרשו ממשתתפי הלוויה לעזוב את המקום בטענה שחל עליהם איסור קבורה במקום. כשהוצג בפניהם האישור ממושל העיר, החלו להכות את משתתפי הלוויה. משלחת נכבדים מהקהילה היהודית נשלחה אל המושל, וזה האחרון שלח פלוגת פרשים, כדי לאפשר ליהודים לקבור את רבם. המוכתר מנגד, הביא עמו למקום המון מוסת, ומהומה פרצה במקום. בין המהומה והמולת האנשים, הצליחו לטפס שישה יהודים מעל לחומה שהקיפה את חצר הקבורה, פתחו את שער הכניסה, הכניסו את מיטת הרב וקברוהו בזריזות.
בימים שלאחר מכן, הפיץ המוכתר ידיעות על משתתפי הלוויה היהודים שכביכול הכו מוסלמים, ובשל כך מושל בגדאד התכחש לאישורו, והורה לעצור את נכבדי הקהילה היהודית - הרב אברהם הלל, הרב ששון שמוחה, הגביר יחזקאל עיני ועוד. בימים שלאחר מכן תקף המון מוסלמי את התושבים היהודים בבגדאד, ובעקבות כך שלחו רבני העיר מברקים אל קהילות יהודיות ברחבי העולם, בבקשה שישפיעו על הפסקת הפרעות. כשנודע לממשל בבגדאד על המברקים שנשלחו, נעצרו גם הרבנים.
לבסוף התערב הממשל הבריטי ושלח התראה לסולטן טורקיה, עבדול חמיד, בבקשה להורות על הפסקת הפרעות, ואף איים כי יערב כוח צבאי שיישלח לבגדאד, באם יתעלמו מבקשתו. הסולטן הטורקי נענה לבקשה והורה לשליח מטעמו לחקור את התנהלותו של מושל בגדאד. לאחר חקירה ובדיקה הודח המושל והוחלף, וחיי הקהילה היהודית שבו למסלולם.
מושל בגדאד החדש פרסם צו האוסר על הכאת יהודים, ונכבדי הקהילה היהודית ורבניה שוחררו ממעצר. כדי להביא להרגעת הרוחות בין ההמון המוסלמי לקהילה היהודית, הוציא המושל צו פשרה שבו הורה להעביר את קברו של הרב לבית העלמין הסמוך לבגדאד.
לאחר כשלושה חודשים מהקבורה הראשונה, הועברה גופתו של הרב לבית הקברות היהודי הסמוך לבגדאד. שוב נערכה הלוויה מחדש, בהשתתפות יהודים ומוסלמים כאחד, ובראשם ראש הצבא ושרי הממשלה. הלוויה יצאה לעבר מדרש בית זילכה, שם הספידו הרב יוסף חיים, ומשם המשיכה לבית הקברות.[1]
תלמידיו הבולטים
- הרב יוסף חיים (מחבר בן איש חי) - מגדולי הפוסקים הספרדים, מנהיג, דרשן ומחבר. כמו כן הוא היה גיסו של הרב.
- הרב יעקב חיים סופר - פוסק הלכה מפורסם, מחבר סדרת ספרי ההלכה כף החיים.
- הרב אליהו מני - מגדולי רבני עיראק ורבה הראשי של חברון, בנו של הרב סלימאן מני ובעלה של סמרה, אחותו של הרב עבדאללה סומך.
- הרב יצחק אברהם שלמה 'מג'לד' - דיין, שוחט והחכם באשי של בגדאד.
- הרב שמואל מג'לד - אחיו התאום של רבי יצחק מג'לד. ראש ישיבה בישיבת בית זלכה, ומחבר דרשות בכ"י.
- הרב יחזקאל משה הלוי - אב"ד בגדאד, ומחבר ספר ימ"ה וקדמה.
- הרב שלמה בכור חוצין - גאון מופלג בקי עצום בתלמוד, בלשן וחוקר.
- הרב שמעון אגסי - מגדולי רבני בגדד, שני בחשיבותו למעמדו של ה"חכם באשי" - ראש הקהילה.
- הרב יהודה פתיה - מקובל ומחבר ספרים.
- הרב שלום דנגור - כיהן כרב העיר סואץ.
- הרב אברהם משה הלל - ראב"ד וחכם באשי בבגדד.
- הרב ששון שמוחה - ראב"ד וחכם באשי בבגדד.
- הרב משה שמאש - ראב"ד וחכם באשי בבגדד.
- הרב אלישע דנגור - חכם באשי בבגדד.
- הרב עזרא דנגור - ייסד בית-דפוס בבגדאד והיה חכם באשי בעיר.
- הרב נסים חי הלוי - זקן תלמידיו, ר"מ בישיבתו של רבו, דיין בענייני עגונות, ושוחט מומחה. רבו היה מתייעץ וסומך עליו בהלכות שחיטה.
- הרב נסים עיני - עלה בשנת תרי"ז לא"י ולמד בישיבות כנסת יחזקאל וחסד אל ונחשב לאחד מגדולי הרבנים המקובלים.
חיבוריו
- זבחי צדק - על שולחן ערוך יורה דעה. חלק א, חלק ב. שני החלקים נדפסו בבגדאד בשנת ה'תרנ"ט. החלק השלישי הכולל הלכות ריבית ונידה נמצא בידי חכם צדקה בן חכם משה חוצין, והיתר בידי חכם עזרא בן חכם מרדכי דוד, ונדפס לראשונה בירושלים ה'תשכ"ט.
- עץ השדה - שיטה על מסכת ביצה.
- חזון למועד- על חוכמת עיבור השנה. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, ה'תשמ"ו.
- שו"ת - על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות. יצא לאור על ידי מכון ירושלים בשנת ה'תשמ"א.
- חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.
- קבוץ חכמים - פירוש על "הגדה של פסח", סיימו בניסן ה'תקפ"ח (1828), נדפס לראשונה בבני ברק, ה'תשל"א.
לקריאה נוספת
- אברהם בן-יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך, ירושלים, תש"ט
- משה ש. שבת, ישיבות בגדאד, כרך א, ירושלים תשע"ו, פרק ז.
- מאה שנים לפטירת חכם עבדאללה סומך (באנגלית) - מאתר the scribe
- אהרן סורסקי, אורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, הוצאת חמו"ל, תשל"ד
- שמעון שר שלום, חכמי בבל, הוצאת ישיבת הוד יוסף, תשנ"א
- צבי זוהר, האירו פני המזרח : הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"א.
- צבי זוהר, יחסו של הרב עבדאללה סומך לתמורות המאה הי"ט כמשתקף ביצירתו ההלכתית
- צבי זוהר, היצירה ההלכתית של חכמי בבל (עיראק) בעת החדשה
- ינון כהן, הארי במסתרים, ירושלים ה'תשס"ב (עמודים 6–10)
- חורי אביאל חיים, "ראש הגולה לא מת" - סקירה מקיפה על כל ההתרחשויות מזמן פטירת רבי עבדאללה סומך ועד העתקת קברו. מגזין 'הדרך' 69
- מאיר כהן, אבירי בבל, תשע"ד, עמודים 64–72
קישורים חיצוניים
- 102, באתר "החכם היומי"
הערות שוליים
- ↑ שמעון שר שלום. חכמי בבל. p. 27–33.
| תקופת חייו של רבי עבדאללה סומך על ציר הזמן |
|---|
 |
עבדאללה סומך34671718Q4664672