הקדש דתי
הקדש דתי (בראשי תיבות: הק"ד) הוא מוסד הלכתי - חוקי הנוצר על ידי הקדשת נכס או כסף, לצרכי צדקה לטובת נהנה מסוים או לשם מטרה רוחנית אחרת, ההקדש הדתי נוסד בפני בית הדין הרבני ומתנהל על פי המשפט עברי ולא על פי המשפט אזרחי, בשונה מהקדש פרטי והקדש ציבורי הכפופים לחוקי המדינה ולסמכות שיפוטו של בית המשפט המחוזי.
רקע
ערך מורחב – הקדש (הלכה)
מוסד ההקדשות[1] בישראל מקורו בהקדש לבית המקדש, כאשר היו בני ישראל מקדישים קרבנות לשם הקרבתם בבית המקדש, עם הקדשתם חלה עליהם קדושה והיו אסורים בהנאה של חולין, קדושה זו כונתה בפי חז"ל "קדשי מזבח". במקביל היתה אפשרות נוספת של הקדש, והוא על ידי הקדשת מקרקעין או מטלטלין לבדק הבית, על אף שאינם ראויים להקרבה על גבי המזבח, קדושה זו כונתה בלשון חז"ל "קדשי בדק הבית", ואלו היו נמכרים על ידי הגזברים והכנסותיהם שימשו לתחזוקת בית המקדש. הנהנה מן ההקדש, בין מקדשי מזבח ובין מקדשי בדק הבית, עובר באיסור מעילה[2].
במשך השנים הושאל המונח "הקדש" להקדשת רכוש קרקעות או סכומי כסף לשאר צרכי מצוה, כגון הקמת בתי כנסת, ישיבות, תלמודי תורה ומקוואות טהרה, או למטרות צדקה, תמיכה בנזקקים וארגוני חסד, וכן למטרות ציבוריות וכלכליות שונות, הקמת בתי יתומים, הקמת שכונות ומקומות דיור לעניים ללא כוונת רווח, הקמת בתי חולים, בתי עלמין ועוד. ולפיכך דין ההקדש בזמן הזה הוא כדין שאר צדקה[3].
הקדשות אלו נעשו לרוב על ידי בעלי הרכוש בעצמם בחייהם, או לאחר פטירתם על פי צוואתם. על פי ההלכה אין צורך בהקנאת הרכוש להקדש בקניין ממשי, אלא די באמירת המקדיש כי ברצונו להקדיש רכוש זה, בכדי שיצא הרכוש לגמרי מבעלותו ויוגדר כנכסי הקדש[4]. הלכה זו כונתה בפי חז"ל "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"[5], הלכה זו שנויה במקורה לגבי הקדש לבית המקדש, אך היא תקפה הלכתית גם לגבי שאר צרכי צדקה[6]. ויש אומרים שאף מחשבת המקדיש בלבד דיה להוציא את הנכס מבעלות המקדיש לבעלות עצמאית כ"נכסי הקדש"[7].
על אף שאין צורך בכך, היה נהוג[דרוש מקור] להקדיש בפני בית דין ובכתיבת שטר הקדש מיוחד בו פורטו כוונותיו של המקדיש ותנאי ההקדש על פי רצונו של המקדיש. על השטר היו חותמים שני עדים, ולפעמים נוסף גם חתימת בית הדין המאשרת את חתימת העדים ואת דבר כינון ההקדש כדת וכדין.
ניהול ההקדש מתבצע על ידי ממונים הנבחרים בקפידה למטרה זו, בדומה לגבאי צדקה שעל בחירתם חלים כללים מיוחדים שנועדו להבטיח את יושרם ואמינותם בתפקיד זה. ממונים אלו כונו גם אפוטרופוסים, שתפקידם לפקח על נכסי ההקדש[8].
בקהילות בהן בית הדין מכהן כמוסד השיפוטי העליון המנהל את כל ענייני הדת והקהילה, שואבים מנהלי ההקדשות את כוחם מבית הדין, ואליהם הם כפופים. אך כשאין בית דין המנהל את חיי הקהילה בעיר - מהווים מנהלי ההקדשות הסמכות העליונה בנכסי ההקדש.
ההקדשות הדתיים בארץ ישראל
הקדשות דתיים בתקופת השלטון העות'מאנית בארץ ישראל
מוסד ההקדשות הוא מוסד פילנתרופי עתיק יומין בהיסטוריה המדינית של ארץ ישראל, ובשל כך גם המסגרת החוקית בה פעל מוסד ההקדשות בארץ ישראל, חופפת את ההיסטוריה המדינית וההסדרים החוקיים שהיו נהוגים כאן בתקופות השלטון השונות.
מוסד ההקדשות הדתיים כבר היה קיים בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל[9], הטורקים ייסדו את בתי הדין השרעיים ורק להם היתה סמכות רשמית מטעם השלטון לכינון הקדשות ולהעניק להם מעמד חוקי שיאפשר רישום מקרקעין על שמם. עובדה זו גרמה לכך שגם בני שאר העדות שאינן מוסלמיות (יהודים, נוצרים, דרוזים) נזקקו לשירות בית דין שרעי בכדי ליצור הקדש חוקי ומוכר רשמי. סמכות מצומצמת של פיקוח על ההקדשות היהודיים שנוסדו בפני בית דין שרעי, ניתן גם בידי החכם באשי. דיני ההקדשות השרעיים היו נוקשים במיוחד אשר כללו איסור מכירה עולמית או העברת ההקדש על שם אדם אחר, וכן איסור גורף על כל שינוי או הריסה במבני ההקדש, אף לא באישורם של האפוטרופוסים.
מכיון שהחוק העות'מאני אסר על רישום מקרקעין על שם אגודה או כל תאגיד אחר, האפשרויות היחידות היו רישום הקרקע על שם אדם פרטי, או על ידי כינון הקדש ורישום על שמו, מצב זה הוביל שאנשים רבים באותם הימים רשמו את נכסיהם כהקדש כאשר הנהנים הינם בני משפחתם או מטרת צדקה מוגדרת מראש. אברהם משה לונץ כותב כי ”האופן היותר טוב להבטיח את קיום ההקדשות והעזבונות הוא כי המקדיש יכתוב אותם בערכאות הממשלה 'הקדש' (וואקעף) לשם העדה, המוסד והמטרה שהוא חפץ, והערכאות יכתבו כל התקנות והתנאים של ההקדש, ושמות האפוטרופוסים פה או בחו"ל שהוא ממנה עליהם, ובאופן כזה לא יוכל שום איש ואף האפוטרופוסים בעצמם למכרם ולגאלם ואף לא לשנותם מתעודתם. ובאופן כזה הוקדשו מרבית הנכסים בהמאה הנוכחית”[10], יש אומרים כי מוסד ההקדשות התרחב משמעותית בתקופה זו, עד כי כ-75% מכלל הקרקעות בארץ ישראל בתקופה זו נרשמו כהקדשות ונכסי ווקף[11].
ההקדשות הדתיים בישראל
בשנת תרע"ז עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, הוקמה מערכת משפט אזרחית, ולה ניתנה סמכות לייסד הקדשות ציבוריים לבני כל העדות ולשפוט בעניינם. עם זאת העניקו חופש דת לעדות הדתיות השונות, על ידי הקמת בתי דין דתיים לכל עדה לענייני מעמד אישי ועניינים פנימיים נוספים. במסגרת זו הוקמה בשנת תרפ"ב הרבנות הראשית לישראל, והוענקו לה סמכויות על ההקדשות. בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל נקבע[12] כי ”לבתי הדין הרבניים של העדה היהודית יהא סמכות שיפוט ייחודי, בכל הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי, שנוצרו לפני בית הדין הרבני לפי הדין הדתי”.
חקיקה זו נועדה להסדיר את סוגיית ההקדשות הדתיים והאזרחיים מכאן ואילך, אך לא נתנה מענה רטרואקטיבי להקדשות שנוצרו בפני בית דין שרעי בתקופת השלטון העות'מאני. מאוחר יותר נקבע בפקודת בתי הדין האזרחיים ודתיים (שיפוט) כי לתקופה של שמונה עשר חודשים רשאי כל הקדש לא מוסלמי, להגיש בקשה לבית המשפט האזרחי על מנת להירשם כהקדש אזרחי, ואז תהיה סמכות השיפוט בעניינו בידי בית המשפט האזרחי ולא בידי בית הדין הרבני. עוד קבעה הפקודה כי באם לא תוגש בקשה זו תוך התקופה האמורה, תהיה סמכות השיפוט בידי בית הדין הדתי של המקדיש.
בנושא זה התנהל מאבק חריף בין הרבנות הראשית לבין ועד העיר האשכנזי שלא רצו להיות כפופים לסמכות הרבנות הראשית. הללו ניצלו את התקופה האמורה ורשמו את ההקדשות שברשותם מחדש בפני בית משפט אזרחי[13]. כך הפכו הקדשות כמו בתי ורשה, בתי נייטין, בתי ויטנברג, בית היתומים דיסקין, להקדשות ציבוריים אזרחיים, המנהלים את נכסיהם מול בתי המשפט האזרחיים[14].
רוב ההקדשות הדתיים לא הגישו בקשה לרישומם כהקדש אזרחי, ונותרו בסמכותם של בתי הדין הרבניים.
הקדשות דתיים לאחר קום המדינה
בשנת תש"ח עם קום המדינה, חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט שהסדירה את הרצף השלטוני, על ידי אימוץ חוקי המנדט הבריטי כל עוד אינם סותרים את חוקי הכנסת. מכח הוראה זו שואבים בתי הדין הרבניים את מקור סמכותם בכל הנוגע ליצירת וניהול הקדשות דתיים יהודיים. חוק הנאמנות, תשל״ט–1979 המסדיר את מוסד ההקדשות הציבוריים, החריג הקדשים דתיים משאר ההקדשות הציבוריים: ”הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו”[15].
במשך שנים נטען בבתי הדין הרבניים, כי סמכות שיפוטם אינה מצומצמת רק לגבי הקדשות שנוצרו בפניהם, אלא גם ביחס להקדשות יהודיים שנוצרו בפני בית הדין השרעי בתקופת השלטון העות'מאני, וזאת מכוח הפקודה הבריטית שהעבירה למעשה את הסמכות השיפוטית לבית הדין הדתי של המקדיש.
בשנת תשנ"ו הוקם לשם כך בית דין מיוחד[16] בהרכב השופטים שלמה לוין, יצחק זמיר, והדיין הרב יוסף נדב. בפסק הדין[17] נקבע בדעת רוב, כי הפקודה הבריטית נחקקה בחוסר סמכות עניינית, היות שחלוקת סמכויות בין ערכאות שיפוט צריכה להיעשות בחקיקה ראשית של דבר המלך במועצתו, ולא בחקיקת משנה של פקודה מנדטורית. פסק הדין, הסתמך גם על פסיקה של בית המשפט העליון ממנה השתמע כי אין סמכות שיפוט לבית הדין הרבני לגבי הקדש שנוצר בפני בית הדין השרעי.
דעת המיעוט היתה דעתו של הרב נדב, לדעתו, אין מקום לחלק בין חקיקה ראשית לחקיקת משנה, וכן טען כי אין הרכב בית הדין המיוחד כפוף לתקדימיו של בית המשפט העליון, וכי אימוץ פסק הדין מעמיד דה פקטו את הוראת דבר המלך במועצתו אשר מכוחה הוקמה הרכב בית הדין המיוחד, חסרת כל משמעות ומרוקנת מתוכן.
פסק הדין עורר סערה בהרבה הקדשות שעד כה היו תחת סמכות שיפוט בית הדין הרבני, שפיקח על ניהול ההקדשות ועל פיו מונו אפוטרופוסים או הושעו, וכן אישור מכירות או העברות נכסי ההקדש ועוד מגוון רחב של פעילויות בהקדשות השונים נעשו על פי הוראת בית הדין הרבני, ואשר לפי פסק הדין נמצא שכל הפעולות בטלות למפרע, מאחר שנעשו בחוסר סמכות.
במשך השנים נעשו מספר ניסיונות של בתי הדין הרבניים למצוא מקורות חוקיים נוספים שיהוו מקור נורמטיבי לסמכות שיפוטם, גם ביחס להקדשות דתיים שנוצרו בפני בית הדין השרעי בתקופת השלטון העות'מאני, אך אלו לא צלחו למעשה את המשוכות המשפטיות השונות[18].
הקדש דתי כישות משפטית נפרדת
מקורות שונים רואים בהקדש דתי כעין ישות משפטית עצמאית, המעניקה לו כשרות משפטית לכל חובה וזכות. במקורות היו נכסי הקדש לבית המקדש יוצאים מיד עם הקדשתם ומוגדרים כ"נכסי גבוה", כשיש להם דינים ייחודיים בדיני ממונות[19].
בשנת תשנ"ו פסק בית המשפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים את הלכת אברמוב[20] בה קבעו כי חוק הנאמנות אינו מקים את ההקדש הציבורי כישות משפטית, ולכן אין אפשרות לרשום מקרקעין על שם ההקדש הציבורי עצמו אלא על שם נאמן ההקדש הציבורי. לאור פסק דין זה, חדלו לשכות רישום המקרקעין לרשום נכסים על שם ההקדשות עצמם אלא על שם נאמני ההקדש.
יש שרצו ליצור הבחנה בין הקדש ציבורי להקדש דתי, משום שהקדש דתי יכול באופן תיאורטי להתקיים אף ללא אפוטרופוס, ואילו שהקדש ציבורי אינו יכול להתקיים ללא נאמן ההקדש, על פי הכלל הקובע כי ”אין נאמנות ללא נאמן”[21], ואילו הלכת אברמוב נסובה על "הקדש ציבורי" בלבד הכפוף לחוק הנאמנות, ולא על הקדש דתי. אך הבחנה זו לא התקבלה על ידי לשכות רישום המקרקעין, ומשכך רשומים כיום מרבית ההקדשות על שמם הפרטי של הנאמנים[22], ורק כהערת אזהרה בנסח הטאבו נרשם הערה על קיומו של הקדש בנכס זה[23].
הפיקוח על ההקדשות
- ערך מורחב – יחידת הרישום והפיקוח על ההקדשות הדתיים
תקנה קצ לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל קובעת כי נשיא בית הדין הרבני הגדול הוא אחראי על פיקוח ובקרת התנהלות ההקדשות הדתיים. בשנת תשע"ה מינה נשיא בית הדין הגדול הרב יצחק יוסף לראשונה איש אמון לתפקיד מפקח על ההקדשות הדתיים, העומד בראש יחידה ארגונית ייעודית בבתי הדין הרבניים. המפקח אמון בין השאר גם על ניהול פנקס ההקדשות הדתיים, ואיתור הקדשות מוזנחים על מנת לרושמם בפנקס ההקדשות.
המפקחת המכהנת היא עו"ד רחל שקרג'י. נכון לחודש תמוז תש"פ, רשומים בפנקס ההקדשות 849 הקדשות אשר כוללים 1,048 נכסים כאשר 6% מתוכם הם מטלטלין או קרנות בחשבונות בנק המגיעים בהערכה זעירה לסכום של 6 מיליארד ש"ח[24].
בית הדין להקדשות
בעבר היו תיקים בענייני הקדשות מתנהלים בפני כל הרכב בבית הדין הרבני, בשנת תשע"ה פורסם נוהל מיוחד מטעם מנהל בתי הדין הרבניים, הקובע כי כלל הדיונים בענייני הקדשות ירוכזו בפני שלושה הרכבים בפריסה ארצית. במחוז הצפון - בית הדין הרבני בחיפה; במחוז תל אביב והמרכז - בית הדין הרבני האזורי בתל אביב; במחוז ירושלים והדרום - בית הדין הרבני האזורי בירושלים. לאחרונה[דרושה הבהרה] אף מונה הרכב מיוחד בבית הדין הרבני הגדול הדן במיוחד בערעורים בענייני הקדשות.
לקריאה נוספת
- יעקב מירון, השיפוט בענייני הקדשות: בעקבות בד"מ (5257/94) פודהורצר נ' קופרשטוק, משפטים מה 200 - 208, (התש"ס)
קישורים חיצוניים
- הקדש דתי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ד"ר אברהם טננבוים ואברהם קפלן, "ההקדשות בישראל - הדין הרצוי והמצוי"
- ד"ר אברהם טננבוים ואברהם קפלן, "מקרקעי הקדש יהודי בישראל - מבוא היסטורי, חברתי, ומשפטי"
- הרב אברהם צבי שינפלד, "מעורבות בית הדין בהקדשות דתיים", יום עיון לדיינים, ר"ח אב תשע"ד
- המפקח על ההקדשות עו"ד רפאל אסרף, "הקדשות הדתיים - רקע היסטורי מטרות ויעדים", פורסם לקראת יום העיון לדייני ישראל קיץ תשע"ז
הערות שוליים
- ^ עמדת האקדמיה ללשון העברית, שגם "הֶקְדֵּשׁוֹת" וגם "הֶקְדֵּשִׁים" משמשים בלשון זכר. ראו בערך "הקדש", באתר האקדמיה ללשון העברית.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעילה, פרק ה', הלכה א'
- ^ שו"ת הרא"ש כלל יג, סימן א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ז' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ"ט עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ח, סעיף י"ג
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנ"ח, סעיף י"ג וראה עוד בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רי"ב, סעיף ח'
- ^ השם "אפוטרופוס" במקורו מכוון לממונה על נכסי יתומים קטנים, מאחר ואינם יכולים לנהל את נכסיהם. בדומה לכך - אף ההקדש היא ישות עצמאית וצריכה לממונים שינהלו את נכסי ההקדש.
- ^ א. טננבוים וא. קפלן מקרקעי הקדש יהודיים בישראל - מבוא היסטורי, חברתי, ומשפטי, עמוד 9, מציינים במאמרם כי ישנם הוכחות לקיומו של הקדש דתי יהודי שנוצר בפני בית הדין השרעי בשנת ה'ש"ל.
- ^ לוח ארץ ישראל שימושי וספרותי לשנת התרס"ב, ירושלים תרס"א, עמוד 141.
- ^ מ. דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה ראשונה תרפ"ה, עמוד 63.
- ^ סעיף 53(3)
- ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי, עמ' 210-213
- ^ דבר שגרם מאוחר יותר שההקדשות המזוהים עם גופים אנטי-ציוניים נותרו תחת סמכות בית המשפט הישראלי, ולא תחת בית דין רבני. ראו: מ. פרידמן, חברה ודת - האורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ ישראל, ירושלים תשל"ח, עמ' 228-229
- ^ סעיף 41 לחוק הנאמנות, תשל״ט–1979
- ^ הרכב בית הדין המיוחד (מכונה בראשי תיבות 'בד"מ' או 'ביד"מ'), פועל מכח סעיף 55 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל הקובע כי בכל מחלוקת בשאלת סמכות השיפוט בענייני הקדשות המתעוררת בין בית הדין הרבני ובין בית המשפט האזרחי, תובא המחלוקת לדיון בפני ערכאה מיוחדת המורכבת משני שופטים אזרחיים ודיין אחד.
- ^ בד"מ (5257/94) מרדכי פודהורצר נ' יצחק קופרשטוק (19.9.1996)
- ^ במטרה 'לעקוף' ולהתגבר על פסק הדין השולל את סמכות השיפוט של בית הדין הרבני בכל הנוגע להקדשות שנוצרו בפני בית הדין השרעי, מצאו דיינים בבית הדין הרבני הגדול מקור משפטי נרומטיבי המבסס לטענתם, סמכות שיפוט של בית הדין הרבני על הקדשות דתיים שנוצרו בפני בית דין שרעי, נוסף על המקור שבפקודה אשר בוטלה על יד בג"ץ כאמור (ראו פסק הדין של בית הדין הגדול, תיק (810397/1) (גדול) הקדש בית יהודה ואח' נ' המפקח על ההקדשות בבתי הדין הרבניים ואח' (24.07.2017). שם הובאו תקדימים שונים הקובעים כי תקנות כנסת ישראל מהווים מקור חוקי לסמכותם של בתי הדין הרבניים ביחס להקדשות שנוצרו בפני בית דין שרעי, וכן נדון שם בהרחבה על תוקפם של תקנות אלו לאחר קום המדינה).
המקור החוקי לטענתם הוא בסעיף 10 לתקנות כנסת ישראל הקובע כי יש למועצת הרבנות הראשית ולשכות הרבנות סמכות לפקח על הקדשות צדקה יהודיים שרוב מנהליהם או נאמניהם מבקשים פיקוח כזה או מסכימים לו. בחוק זה לא הבחין המחוקק לפני איזה בית הדין נוצר ההקדש, אלא התנה זאת בבקשת רוב מנהלים או אפוטרופוסים לפיקוח בית הדין הרבני. עוד הוסיפו הדיינים לטעון כי תקנות כנסת ישראל אלו לא בוטלו, היות ובשנת תשט"ו חוקק חוק הדיינים הקובע בסעיף 28(א) כי "תקנות כנסת ישראל ותקנות הבחירות למועצת הרבנות הראשית שהותקנו על פיהן, לא יחולו על מינוי דיינים". משתיקת המחוקק ביחס לתוקפן של שאר התקנות שהותקנו בתקנות כנסת ישראל, ניתן להסיק כי הם נשארו בתוקפן אף לאחר קום המדינה, ורק התקנה לגבי הבחירות למועצת הרבנות הראשית בוטלה.
בתגובה לכך התייצב היועץ המשפטי לממשלה לדיון בבית הדין הרבני במסגרת התייצבות היועץ המשפטי לממשלה, בו טען כי תקנות אלו פג תוקפן במועד הקמת מדינת ישראל, ומשכך סמכותו של בית הדין הרבני נגזרת אך ורק רק מסעיף 53 לדבר המלך במועצתו, ואשר לפיו יש לבית הדין הרבני סמכות שיפוט רק לגבי הקדש אשר נוצר בפני בית דין דתי ולא בפני בית דין השרעי, ומשכך אין עוד רלוונטיות לסמכויות שהוענקו לבית הדין הרבני מכוח תקנות אלו. - ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל"ד עמוד ב' לגבי שור הדיוט שנגח שור של הקדש וכן להיפך. וכן לענין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה שונים נכסי הקדש מנכסי הדיוט, ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ו עמוד א', ועוד.
- ^ רע"א 46/94 אילה זקס אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין (13.05.1996).
- ^ כך עולה מסעיף 1 לחוק הנאמנות.
- ^ בחלוקה על פי מספרם, ובאם יש להקדש שלושה נאמנים נרשם כל שליש על שם נאמן אחר.
- ^ הדיין הרב אברהם צבי שינפלד, מעורבות בית הדין בהקדשות דתיים, פסקה א'(3). יום עיון לדיינים, ר"ח אב תשע"ד.
- ^ נייר מדיניות בענין פיקוח ההקדשות היהודים הדתיים בישראל, מאת בית הספר למדיניות ציבורית האוניברסיטה העברית, עמוד 4, וראה שם עוד בעמוד 25 נספח 3 - אומדן נכסי ההקדשות הדתיים היהודיים, 28 ביולי 2020.