לימודי חול

לימודי חול ביהדות הדתית, ובפרט ביהדות החרדית, הם לימודים שאינם לימודי קודש, העוסקים בתורה שבכתב (תנ"ך) ובתורה שבעל פה (משנה ותלמוד ומפרשיהם, הלכה, אגדה וקבלה), אלא עוסקים בהשכלה כללית, כגון לימודי מתמטיקה ואנגלית. במסגרות החינוך החרדיות והתורני לאומי לבנים, יש התמקדות בלימודי קודש בלבד, לשם קיום מצוות תלמוד תורה. לעיתים נלווים ללימודי הקודש לימוד בסיסי מזערי של לימודים שאינם לימודי קודש, בעיקר בכיתות הנמוכות (בייחוד בתלמודי התורה של תנועת שס). במסגרות לימוד דתיות אחרות ניתן ללימודי חול משקל רב יותר, למשל לשם השגת תעודת בגרות, אך עדיין ניתן דגש ללימודי קודש, כאשר מידת השילוב המדויקת נתונה לשיקול בית הספר. על מנת להשיג תעודת בגרות הוקמו הישיבות התיכוניות (מיעוטן חרדיות-מודרניות כגון ישיבת מערבא).

שילוב לימודי החול בלימודי הקודש במסגרת החינוך העל-תיכוני החרדי נעשה לעיתים בהחלטה אישית: התלמיד לומד לימודי קודש בישיבה, ובמקביל לומד לימודי חול במוסד לימוד חילוני, לרוב לשם השגת מקצוע.

גישות שונות בציבור הדתי והחרדי

בציבור הדתי מתקיימות גישות שונות לגבי היחס הראוי בין לימודי קודש ללימודי החול. יש הרואים בכל לימוד חול ביטול תורה, ויש אומרים כי לימודי החול הכרחיים להבנת התורה. הגר"א, למשל, בהשראתו של רמב"ם, טען כי ידיעת כל החכמות מסייעת לתורה: "כפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד" "כל החוכמות נצרכות לתורתנו", כך שלימודי החול יכולים להוות חלק מתלמוד התורה. אך לפי פרשנותו של הרב יוסף קאפח על תפיסת רמב"ם בעניין זה לא קיים ביהדות כלל מושג "לימודי חול" מול "לימודי קודש", אלא "לימוד מועיל" מול "לימודי סרק" כאשר "לימוד מועיל" אלה לימודי תורה ומדעי טבע ו"לימודי סרק" הם פחות או יותר הנקראים היום מקצעות הומניים.

בעבר לימודי החול היו מבוססים על כתבי חכמי יוון הקדומים, שדברי חוכמת הטבע היו מעורבים בדעתם הפילוסופית הנוגדת את השקפת היהדות. באופן לימוד זה היה חשש גדול שהתלמידים יגררו אחר השקפות זרות ויתבוללו. על כן רבים מגדולי ישראל אסרו על בני דורם באופנים שונים ללמוד; הרשב"א אסר על צעירים מגיל עשרים וחמש ללמוד בספרים הללו, היו שאסרו ללמוד בכתבי אריסטו לחלוטין כי אין התועלת שווה את הנזק, זאת על אף שהרמב"ם ציטט פסקאות שלמות מאריסטו בספרו מורה נבוכים.

לאחר זמן עם תחילת תקופת ההשכלה באירופה המדע השתחרר מתפיסותיו של אריסטו אך מנגד היה לתנועת ההשכלה כוח כביר והיא סחפה עמה אנשים רבים לעזוב את הדת ואף להתנצר. היחס לכך לא היה אחיד, היו שלחמו כנגד כל לימוד חוכמות מלבד התורה. והיו מנגד מגדולי ישראל שאמרו שראוי לתלמידי החכמים ללמוד לימודי חול. תנועה שקראה ללכת וללמוד היא תנועת תורה עם דרך ארץ.

הרב שמשון רפאל הירש פירש את הביטוי "תורה עם דרך ארץ", שמקורו בפרקי אבות, כשילוב בין לימודי קודש מעמיקים ולימודי חול המאפשרים קיום בעולם (כגון: מדעים, מתמטיקה, שפות) והכרת התרבות הכללית בצורה מעמיקה (אם כי חלוקות הדעות אם הרב הירש ראה בכך מעין "בדיעבד", או "מלכתחילה").

בתחילת המאה העשרים, עם הגיעו ליפו, יזם הרב אברהם יצחק הכהן קוק את הקמת בית הספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש להתקדם עם רוח הזמן, (עם זאת תמך בתלמודי תורה ללא לימודי חול לכתחילה) - דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים.

הרב מנחם מנדל שניאורסון מפרט באחת מאגרותיו (אגרות קודש חלק ג'), שישה אופני היתר שונים בלימוד חכמות אומות העולם (=לימודי חול) והם:

• ידע שמופיע בתורה עצמה.
• ידע שאנו מצווים ללומדו (כגון אסטרונומיה לקידוש החודש).
• לימוד בבית הכיסא וכיוצא בזה על-מנת להנצל מהאיסור לחשוב דברי תורה במקום זה.
• לימוד שהוא הכשר תורה או הכשר מצווה דהיינו - שהוא מוכרח להבנת קטע מהתורה, או לעשיית מצווה.
• הכשר לפרנסה.
• היתר מיוחד השייך רק ליחידי סגולה.

אף כיום ניטשת מחלוקת בין שתי הגישות דלעיל. רוב אנשי הציונות הדתית וכן החרדים המודרניים דוגלים בשיטה של "תורה עם דרך ארץ". לעומת זאת, הציבור החרדי ברובו והתורני לאומי נגד לימודי חול בקרב הגברים.

הרב משה צבי נריה הקים בכפר הרא"ה ישיבה קטנה - ללא לימודי חול. בלחץ ההורים והרב אברהם צוקרמן (שטען שצריך להוסיף לימודי חול כשם שיש חיוב לאב ללמד מלאכה לבן), אף על פי התנגדותו החריפה של הרב נריה שאף אמר:"יצמחו לי שערות על כף היד לפני שילמדו לימודי חול בכפר הרא"ה".

ישיבות בני עקיבא הן ישיבות תיכוניות, שבהן נלמדים לימודי קודש ולימודי חול. במיעוטן נוהגים להקפיד על הפרדה בין לימודי הקודש ללימודי החול. לימודי הקודש מתקיימים בשעות הבוקר (בדרך כלל עד ארוחת הצהרים) ולימודי החול עד סוף יום הלימודים. אולם ברובן שעות לימודי הקודש הן כשאר שעות הלימודים. כשם שהמערכת הלימודים כוללת לימוד מתמטיקה, כך גם כוללת את לימודי מקצועות הקודש.

רבים מהרבנים המרכזים בציונות הדתית מתנגדים ללימודי חול, כגון: הרב אברהם יצחק הכהן קוק (שטען שלכתחילה עדיף ללמוד רק לימודי קודש), הרב צבי יהודה קוק (שתמך בתלמוד תורה מורשה), הרב אברהם שפירא (שראה בשילוב לימודי חול בישיבת ירושלים לצעירים כאילוץ), הרב צבי ישראל טאו, הרב יעקב אריאל והרב שלמה אבינר.

הזרם התורני לאומי יסד את תלמודי התורה הציונים, שבחלקם לא לומדים לימודי אנגלית וכן את הישיבות הקטנות לאומיות. בנוסף הקימו אנשי הזרם ישיבות 'קטנות תיכוניות' כגון ישיבת בני צבי שבבית אל (קשורה לישיבת בית אל) וישיבת ירושלים לצעירים (הקשורה לישיבת מרכז הרב) - שהייתה בעבר ישיבה קטנה ובלחץ ההורים הוסיפה לימודי חול.

התערבות המדינה בתוכנית הלימודים

העמידה על העיקרון של לימודי קודש בישיבות, מתנגשת לעיתים עם הרגולציה הקובעת תוכנית הלימודים ודורש לכלול בה לימודי חול. דוגמה: בשנת 1924 עמדה ישיבת סלבודקה בפני סכנת סגירה, משום שהחוק הליטאי קבע כי כל ישיבה שלא תלמד לימודי חול כלליים לא תוכר על ידי השלטונות, ותלמידיה יגויסו לצבא. בעוד ישיבות אחרות קיבלו את החוק החדש^{[דרוש מקור]}, ראש ישיבת סלבודקה, הרב נתן צבי פינקל, סירב לכך בתוקף, בנימוק שהתערבות מסוג זה מקעקעת את עצם מהותו של המושג ישיבה, ולאחר שחלק מתלמידי הישיבה קיבלו צווי גיוס העביר את הישיבה, על כל תלמידיה ורבניה, לארץ ישראל.

בשנת 2002 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים עתר לבג"ץ, בתביעה לבטל את ההקצבות הכספיות שנותן משרד החינוך למוסדות במגזר החרדי, שאינם עומדים בתוכנית היסוד או "תוכנית הליבה", עקב התמקדותם בלימודי קודש. בג"ץ נענה לעתירה זו, והקציב למדינה שנתיים, עד לתחילת שנת הלימודים ה'תשס"ח להתארגנות למימושה. בדצמבר 2007 פנתה שרת החינוך, יולי תמיר, לבג"ץ, בבקשה לדחות בשנה את יישום פסק הדין.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, ‏הלכות תלמוד תורה: על תורה ולימודי חול, באתר ישיבה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24091548לימודי חול