רבי צבי פסח פראנק

הרב צבי פסח פרנאק

הרב צבי פסח פרנאק
לידה	כ"א בטבת תרל"ג קובנה בליטא
פטירה	כ"א בכסלו תשכ"א (בגיל 87) ירושלים
כינוי	רבה של ירושלים
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום פעילות	ירושלים
השתייכות	חרדי ליטאי
תחומי עיסוק	הלכה
תפקידים נוספים	דיין, אב בית דין, פוסק, ממייסדי הרבנות הראשית, חבר במועצת הרבנות הראשית ורבה הראשי האשכנזי של ירושלים
הרב הראשי האשכנזי של ירושלים 1936–1961 (כ־25 שנים)

רבי צבי פסח פְרַאנְק (נכתב גם פרנק, ידוע בשם רבי הירש פסח; כ"א בטבת תרל"ג - כ"א בכסלו תשכ"א) היה דיין, אב בית דין, פוסק, ממייסדי הרבנות הראשית, חבר במועצת הרבנות הראשית ורבה הראשי האשכנזי של ירושלים.

תולדות חייו

ילדותו

נולד בעיר קובנה בליטא, למלכה ולרבי יהודה לייב פרנק, מראשי אגודת חובבי ציון במקום. בילדותו עמד בקשר עם רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה. למד בישיבת סלובודקה ובישיבת טלז, שבה זכה ליחס מיוחד מצד ראש הישיבה הרב אליעזר גורדון. עלה לארץ בשנת תרנ"ג, מעט קודם להוריו שהיו בין מייסדי המושבה חדרה, ובה כיהן אביו כרב הראשון ותקופה מסוימת כראש ועד המושבה. אחותו ינטא ציפורה נישאה לרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב, שנרצח עם משפחתו בפרעות תרפ"ט בחברון.

בארץ ישראל

למד בישיבות תורת חיים ועץ חיים. התקרב לרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים, שבחר בו כחברותא ללימוד עם בעלה של נכדתו, יחיאל מיכל טוקצינסקי.

בשנת תרנ"ה נשא את גיטה מלכה, בתו של הרב דוד שפירא, בנו של רבי חיים יעקב שפירא ראב"ד בית הדין האשכנזי-פרושי בירושלים, שעלתה לארץ עם סבה בשנת תרנ"א (הרב אריה לוין היה גיסו, לאחר שנשא את אחות אשתו). בשנות נישואיו הראשונות גר בחצר שטראוס. היה בין שומעי שיעורו של הרב יהושע לייב דיסקין במוצאי שבת. בשנת תרנ"ז נוסד בירושלים בית מוסר בהשראתו של רבי שמחה זיסל זיו מקלם, והרב פראנק הצטרף למוסד (שהפך לאחר מכן לכולל אברכים "אור חדש"). באותה שנה החל לשמש בפני הרב סלנט בהוראה ובסידור גיטין.

לאחר סגירת כולל "אור חדש" בשנת תרס"א התקבל כר"מ בישיבת עץ חיים. באייר תרס"ב החליט לעבור ליפו כדי ללמוד תורה ללא הפרעות. ביפו למד בבית המדרש בשכונת נווה שלום. שהה שם כשנתיים, שבהן התקרב לרב המקום, רבי אברהם יצחק הכהן קוק.

הרב פראנק התמנה לר"מ בישיבה חדשה שקמה ביפו ליד תלמוד תורה שערי תורה, אולם כעבור זמן קצר חזר לירושלים. בשנת תרס"ח הוציא לאור קונטרס ראשון בנושאים הלכתיים. בתקופה זו העביר שיעורים בישיבות עץ חיים, שער השמים ותורת אמת, וענה לשאלות הלכתיות שנשלחו לרבי שמואל סלנט, שהיה כבר בערוב ימיו. נתמנה על ידי הרב סלנט והרב חיים יעקב שפירא כמורה הוראה בירושלים, ובשל כך עבר משכונת בתי ברוידא שמחוץ לחומות ירושלים אל תוככי העיר העתיקה. בשנת תר"ע התמנה כחבר בוועד השחיטה האשכנזי בירושלים.

כדיין

בשנת תרס"ז התמנה הרב פראנק כדיין נספח בבית הדין האשכנזי פרושי בירושלים שבראשו עמד סבו הרב שפירא, למרות גילו הצעיר אז (34). לאחר פטירת הרב שפירא בסיוון תרס"ח התמנה הרב פראנק כחבר בית הדין (דיין שני) במינוי קבוע, לצד הרב משה נחום ולנשטיין (ששימש אב"ד) והרב אריה ליב הרשלר. בשנת תרע"ח, בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, התמנה לאב בית הדין, תפקיד שבו שימש ארבעים שנה. בשנת תשי"ח מינה תחתיו את הרב אליהו ראם. עם ייסוד הרבנות הראשית מונה גם כאב בית הדין של הרבנות. דרכו, בהמשך לרב שמואל סלנט, הייתה להעדיף את דרך הפשרה, ורק בלית ברירה להגיע למצב של דין תורה.

במלחמת העולם הראשונה

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש הרב פראנק בתפקידים ציבוריים, בייחוד לאחר פטירת הרב אריה לייב הרשלר ששימש נציג היהודים (האשכנזים) כלפי השלטון הטורקי ^{[דרושה הבהרה]}. בתקופה זו ידעה ירושלים רעב, מחסור ומגפות. הרב פראנק העניק ביד רחבה תעודות 'חכמים', אשר פטרו את המקבלים אותן משירות בצבא האימפריה העות'מאנית, על אף הסיכון העצמי שבדבר.

בניסן ה'תרע"ז הצטרפה ארצות הברית למדינות ההסכמה כנגד האימפריה העות'מאנית ומעצמות המרכז, ובעקבות כך יצאה פקודה הגליה לנתיני ארצות הברית בארץ ישראל, בהם הרב פראנק (בעקבות ויזה שאביו הצליח להשיג). הוא סירב לעזוב את ירושלים בשל תפקידו הציבורי, והתחבא בעיר. מושל ארץ ישראל ג'מאל פאחה החליט לאסור את נשי וילדי המתחבאים על מנת שהגברים יסגירו את עצמם, כולל אשתו של הרב פראנק ובנם שהיה אז בן כמה חודשים. הרבנית שלחה לבעלה שלא יסגיר את עצמו, בשל תפקידו הציבורי. לבסוף הצליחה הרבנית להימלט בשעת פינוי העצורים מירושלים, כמה שבועות קודם לכיבוש ירושלים בידי הבריטים בראשית החורף של ה'תרע"ח.

בתקופת המנדט הבריטי

הרב קוק והרב פראנק

עם תחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל היו רוב המוסדות הציבוריים של היישוב הישן מוזנחים והרוסים, לאחר שנות מלחמת העולם הראשונה. במשך כמה שנים לא היה לעיר רב רשמי אשכנזי וספרדי. בניסן תרע"ח הוקם "ועד הרבנים בירושלים". כנשיאו שימש הרב יצחק ירוחם דיסקין וכסגנו הרב חיים משה אלישר, בעוד הרב פראנק משמש כסגן יו"ר. ועד זה נתפרק לאחר שלושה חודשים, בין היתר בשל התנגדות הרב פראנק למינויו של הרב דיסקין לרבה האשכנזי של העיר. בטבת תרע"ט הוקם בהשתתפותו הפעילה של הרב פראנק "משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים", ובראשו עמדו הרב דוד ליפמן שובקס והרב חיים משה אלישר. בסמוך למשרד הוקם בית דין לערעורים והמשרד אישר הוצאה לפועל של פסקי דין של בתי הדין על ידי השלטון הבריטי. הקמת בית הדין לערעורים לוותה במחלוקת בירושלים, והמנגדים טענו כי אין לבית דין כזה מקור בהלכה.

באותו זמן יזם הרב פראנק את מינויו של הרב קוק, ששהה אז בלונדון, לתפקיד רבה האשכנזי של ירושלים, תפקיד שאותו לא מילא איש באופן רשמי מפטירת הרב סלנט בשנת תרס"ט. בהשתדלות הרב פראנק נשלחה לרב קוק תעודה רשמית על בחירתו כרבה של ירושלים, ובג' באלול תרע"ט הגיע הרב קוק לירושלים והוגש לו כתב רבנות רשמי, שבראשו היו חתומים הרב פראנק ובית דינו.

באותה תקופה היה צורך להסדיר נושאים ציבוריים, בהם נושא ההקדשות שהיה נתון לפי החוק הטורקי בידי בית דין שרעי מוסלמי. בעקבות כך הוקמה הרבנות הראשית לישראל בראשות הרב קוק והרב יעקב מאיר, כמוסד רשמי, על בסיס משרד הרבנות שקדם לה. הרב פראנק היה בין מייסדי הרבנות. הוא התמנה כחבר מועצת הרבנות הראשית וכאב בית הדין, ושימש בתפקיד זה כ-40 שנה. הרב קוק פעל בשיתוף פעולה עם הרב פראנק ונועץ בו בעניינים שעמדו על הפרק. הקשר בין השניים ניכר גם בהערות שכתב הרב פראנק לספרו של הרב קוק "חבש פאר".

בשנת ה'תרפ"ו רכשה משפחתו קרקעות בקדמת ציון, מזרחית לעיר העתיקה, אך בעקבות מאורעות תרפ"ט נמנע מהם להתיישב במקום.

בזמן מאורעות תרפ"ט שימש בית הרב פראנק בבתי מחסה כמקום מסתור לנשק של ההגנה, וכן סייע להגנה בדרכים נוספות. בתקופה מאוחרת יותר שימש בית הרב בשכונת גאולה כמחסן נשק, בית מלאכה ומקום אימונים להגנה.

החל ממאורעות תרפ"ט החלה עזיבה יהודית של העיר העתיקה ומעבר אל העיר החדשה, וגם בית הדין עבר לשכונת מאה שערים. גם הרב פראנק עבר לגור סמוך לבית הכנסת בשכונת אחווה שבה שימש רב. לאחר מספר שנים עבר לרחוב מלאכי 17 בשכונת גאולה שבו התגורר עד לפטירתו. בשנת תרצ"ה נוסד בירושלים מכון מדרש בני ציון לעיסוק בהלכות התלויות בארץ. הרב פראנק עמד במשך עשרים וחמש שנים עמד בראשו, העביר שיעורים והשתתף במאמרים בחוברות "כרם ציון" בהוצאת המכון.

רבנותו בירושלים

לאחר פטירתו של הרב קוק בשנת ה'תרצ"ה נבחר הרב פראנק לרבה של ירושלים, אולם סירב להצעה למנותו גם כרב הראשי לארץ ישראל. את רבנותו הנהיג ביד רמה, חרף ביקורת שנמתחה כלפיו מהימין ומהשמאל. הוא לא היה מזוהה עם אף מפלגה. כרבה של ירושלים דאג הרב פראנק לקיומם של מוסדות התורה, הצדקה והחסד בעיר, והיה פטרונה של קופת רבי מאיר בעל הנס. הוא שמר על בית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד כמקום על-מפלגתי ומנע עצרות תפילה מפלגתיות בו.

הרב פראנק השתתף באופן פעיל בייסוד המרכז הארצי לטהרת המשפחה בשנת תש"ב, ופסק כי יש קדימות לבניין מקווה על פני בניית בית כנסת.

לאחר השואה הקדיש הרב פראנק זמן רב לפתרון בעיות של עגונות. כן זירז להעלות לקבורה בארץ את אפר הנספים בשואה^{[דרוש מקור]}.

במלחמת העצמאות התיר הרב פראנק ייצור משוריינים בשבת להצלת גוש עציון, אך דרש כי לא יהיה חילול שבת עבור מטרות שאינן הכרחיות. כן התיר אכילת קטניות בפסח תש"ח בשל מצוקת המזון בירושלים. לעומת היתרים אלו, התנגד הרב פראנק בתוקף לגיוס בני הישיבות, מתוך אמונה כי לימוד התורה מגן ומסייע לכוחות הלוחמים^{[דרוש מקור]}. לאחר נפילת העיר העתיקה הכריז על כ' בסיוון תש"ח כיום אבל ותפילה לציון שלושים יום לנפילת העיר העתיקה.

בהקמת מדינת ישראל ראה הרב פראנק אתחלתא דגאולה ויד ההשגחה העליונה. עם זאת, נאבק להשלטת התורה וההלכה במדינה החדשה. הרב פראנק נאבק בחריפות רבה בחוק גיוס חובה לבנות, וגם בחוק השירות הלאומי לבנות, מחשש להשפעה שלילית על הבנות. בפסק דין שעליו חתם עם הרב זליג ראובן בנגיס, הרב איסר זלמן מלצר והרב דב בריש ווידנפלד נקבע כי גיוס ושירות לאומי לבנות הם אבזרייהו דגילוי עריות, שדינה הוא יהרג ואל יעבור. הרב פראנק ראה בחוקים אלו, יחד עם חוקים נוספים שכנגד התורה סכנה רוחנית לעצם קיומה של המדינה. כך גם בנושא החינוך לילדי העולים ופעילות המיסיון הנוצרי בישראל, הרב פראנק מחה כנגד השלטונות.

הרב פראנק ניסה לפעול כנגד חילול שבת ציבורי, הן בפעולות חינוך בדרכי נועם והן בעידוד המוחים כלפי חילול השבת בתחבורה ובמסחר. לאחר מעצרם של מפגינים במאבקים אלה בשנים הראשונות למדינה, פרסם הרב פראנק מחאה על מעצרם, בה כתב כי: "יהודים אלו מצווים לפי דת תורתנו למחות נגד מחללי השבת ועוקריה". הוא פסק כי אף שאין לעבור אף על איסור דרבנן כדי למנוע חילול שבת, אין לחשוש שבעקבות מחאות כנגד חילול השבת, יבוא מחלל השבת לידי חילול שבת נוסף. הוא סייע לבני הקיבוצים הדתיים למציאת פתרונות לחליבה בשבת ובעיות נוספות. לאחר הקמת המדינה מחה נגד ועדת השרים לעניין היתרי עבודה בשבת.

הרב פראנק לחם כנגד ניתוחי מתים שלא לצורך וכן כנגד הצעת חוק האנטומיה והפתולוגיה. הוא התיר לבחורי ישיבה להוציא גופת נפטר מבית חולים על מנת למנוע ניתוח שלאחר המוות^{[דרוש מקור]}. אולם במקרה שבו היה צורך להבאת ראיה משפטית על מנת להרשיע נהג שהרג ברשלנות, התיר לנתח את גופת ההרוג לשם 'מיגדר מילתא' כלומר על מנת למנוע העדר ענישה ראויה.

הרב פראנק התנגד לחפירות ארכאולוגיות בקברי קדמונים, וראה במעשה זה פגיעה בכבוד המת. כשנתיים לאחר מלחמת העצמאות פנו אל הרב אנשי יד לבנים לקבלת אישור להעברת חללים מבית הקברות סנהדריה ובית הקברות שייח' באדר לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הוא התנגד לכך, היות שהחללים נקברו ללא ארונות, והעברת שרידיהם הייתה כרוכה בשבירת עצמות. עם זאת, הוא התיר את פינויים של חללים שנקברו ללא סדר, אלו על אלו.

כשעלה נושא מיהו יהודי, התנגד הרב פראנק בתוקף להצעת החוק, וכינס את רבני ירושלים ואישי הציבור למאבק בחוק זה.

במשך השנים עמד הרב פראנק בקשרי ידידות עם חשובי הרבנים בעולם היהודי, ביניהם: הרב ירוחם פישל פערלא, שלו סייע לעלות לארץ, והרב חיים עוזר גרודז'ינסקי. הוא פעל עם הרב קוק בהקמת הרבנות הראשית ובמאבקים ציבוריים שונים. הרב איסר זלמן מלצר, שהיה קרוב משפחתו, עלה בעידודו לארץ ישראל. הרב אליהו קלצקין, הרב דב בריש ווידנפלד ואף הרב יצחק זאב סולובייצ'יק^{[דרוש מקור]} הפנו אליו שאלות הלכתיות.

בשנותיו האחרונות הקדיש זמן לסידור כתביו להוצאה לאור בעזרת נכדו, הרב יוסף כהן, דיין בבית הדין הרבני בירושלים. בשנת תש"ך זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית.

בשנותיו האחרונות לקה בלבו כמה פעמים. נפטר בליל שבת פרשת וישב, כ"א בכסלו תשכ"א, מעט קודם לעלות השחר בביתו, ונקבר בהר המנוחות.

אישיותו, הגותו ההלכתית ודעותיו

הרב פראנק ראה עצמו מחויב לעמוד בשער ולהתריע כנגד פרצות שונות, ולא נמנע גם מלמחות כנגד דברי שרים וראש הממשלה. הוא התנגד לקנאות שאין בה כוונה טהורה לשם שמים. הוא המעיט בדיבורים, ולעיתים רחוקות היה נואם בפני ציבור. גם באסיפות העדיף להאזין לדברי אחרים.

הרב פראנק השתדל לגמול חסד עם הבריות ולעודדם. תמך בעניים בצדקה ובהלוואות, אף כאשר כמעט כלתה פרוטה מכיסו. עזר אף לאנשים שהתנגדו לו וגמלו לו רעות. ביתו היה פתוח לרווחה ושיכן בביתו אנשים שהיו זקוקים לאכסניה, אף לזמן ארוך.

במידת הענווה ראה הרב פראנק את שורש המידות הטובות, והיה מודה על האמת גם בוויכוח עם תלמיד חכם צעיר. הקפיד כאשר הרבו בתוארי כבוד כלפיו. נהג להראות חיבה אף לפשוטי עם. חלק כבוד גם למתנגדיו. השתדל לא להטריח איש למענו, ולא הסכים שאחר יעשה מה שהיה יכול לעשות בעצמו, גם בזמן חוליו.

הלכות ציבור

הרב פראנק התנגד להקמת קהילות דתיות נפרדות וסבר כי אין לנתק את הקשר עם הציבור החילוני שרובו הם תינוקות שנשבו, מתוך שאיפה להשפעה על הצביון הציבורי ושאיפה שהציבור החילוני יחזור בתשובה, ולו במעט. בכרוז שיצא על ידי רבנים בקיץ תרצ"ה הם קראו לכך שבכל מקום יישוב תהיה רק קהילה דתית אחת, שחיטה אחת ובית דין אחד. על כרוז זה חתומים גם הרב פראנק והרב קוק.

הרב פראנק שאף לאיחוד היהדות הדתית על כל פלגיה, ויצא כנגד הכיתתיות וצרות העין. הוא הביע את שמחתו על הקמת חזית דתית מאוחדת בבחירות לכנסת הראשונה.

הרב פראנק ראה בקראים קבוצה שיצאה מעם ישראל, ולפיכך אינם יהודים ואין להעלותם לארץ, וכן אין לאפשר להם ללמוד בבתי ספר דתיים. כלפי היהדות הרפורמית יצא בחריפות רבה, וקבע כי על פי דין התורה יש להתרחק מהם מלוא הריחוק, ואין להתחבר עמהם לשום עניין.

כשנשאל על ידי ברוך דובדבני אם להמשיך במאמצים להעלאת יהודי מרוקו ארץ ישראל, לאחר שהניסיון הראה כי בארץ ישראל הם הופכים לחילונים, השיב לו הרב פראנק בחיוב, בעיקר מאחר שבחוץ לארץ קיימת סכנת התבוללות.

ארץ ישראל

הרב פראנק העריך את מפעל ההתיישבות בארץ והתנגד להסתגרות בארבע ערי הקודש. הוא תמך בקבוצה בשם "קהלת יעקב" מכולל אונגרין שהתאגדה להקמת מושבה לבני ירושלים בשנת תרס"ו, כנגד דעתם של ראשי הכולל. הרב פראנק פעל למינוי רבנים ושו"בים במושבות, ביקר בהן, והשתדל לקרב את אנשיהן.

בעת הדיונים על הצעת החלוקה של ועדת פיל בה'תרצ"ז, השיב הרב כי לדעתו יש להסכים בדיעבד לתוכנית החלוקה.

הרב פראנק קרא לרבנים מחוץ לארץ להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, ובהסתמכו על תשובת הרמ"א פסק כי על פי דין התורה יש להעדיף קניית מוצר מיהודי על פני גוי, אף במקום שהגוי מוכר במחיר זול יותר.

הרב פראנק היה בין המתירים את השימוש בהיתר המכירה בשנת השמיטה, אך עודד גם את החקלאים השומרים שמיטה ללא שימוש בהיתר המכירה.

כשרות

הרב פראנק התיר את השימוש באבקת חלב נוכרי, וכן התיר את השימוש בג'לטין, אף ג'לטין שנעשה מעצמות ובהמות טמאות.

נישואים

הרב פראנק התיר אלפי עגונות במהלך חייו. לעיתים היה מחפש שותפים להיתר עגונה, אך לא רצה לדעת את נימוקיהם המדויקים על מנת שלא לסתור אותם. מאידך גיסא, התנגד להיתר עגונות קיבוצי. בעקבות מקרה של חולה שרצה לתת גט לאשתו קודם מותו בשל הקושי בקבלת חליצה מאחיו, פעל הרב פראנק למינוי רב למרכז הרפואי הדסה. בתקופת המנדט הבריטי הייתה נהוגה תופעה של נישואים פיקטיביים לצורך קבלת סרטיפיקטים, כאשר לאחר שהגיעו לארץ היו מתגרשים. הרב פראנק פסק כי הנישואים והגירושים הם פיקטיביים, ואין האישה נאסרת בגללם להינשא לכהן. בתי הדין בארץ ישראל נהגו להעביר אליו את המקרים הקשים והמסובכים שעלו על שולחנם.

הרב פראנק יצא באיגרת כנגד הנהגת קידושין על תנאי בידי מנהיגים קונסרבטיביים, וקבע כי על הדין אין תנאי מועיל בהם. כן התנגד למינוי שליח לגירושין בשעת סידור הקידושין.

לימוד תורה

כשהיה מסיים סוגיא היה נוהג לחזור על תמציתה ורק אחר כך להתחיל עניין חדש, וכך הדריך גם אחרים, להשתדל לזכור רק את תמצית הסוגיא. הורה לתלמידיו לא להתעכב יתר על המידה בהבנת דברים מקומיים מוקשים, אלא להמשיך ללמוד, ומתוך המשך הלימוד תצמח ההבנה. בצעירותו שכנעו אותו מקובלי ירושלים להקדיש זמן ללימוד תורת הנסתר, והוא למד חורף שלם מפי הרב מענכין הילפרין, אולם הפסיק לימוד זה כאשר אמר לו כי בלימוד הנסתר אין מקום לשאלות.

מבני הישיבות דרש לחדש חידושים תוך כדי לימודם. חשיבות מיוחדת ראה בפרסום דברי תורה באופן מובן בעלונים ובחוברות. דעתו לא הייתה נוחה מביטויים חריפים כנגד גדולי ישראל מהדורות הקודמים, וגם כשפסק כנגד דעותיהם, הקפיד להשתמש בלשון כבוד כלפיהם.

רבנות

הרב פראנק נחשב לפוסק הלכה מובהק. הרב שמואל סלנט שיתפו בדיונים בנושאי גיטין עוד בהיותו כבן 24, והעביר לידו את פסיקת ההלכה בנושא הפרשת תרומות ומעשרות. הוא המשיך את שיטתו של הרב סלנט ברבנות ובהנהגת הקהילה. עם השנים הועברו אליו שאלות הלכתיות כבדות, אף ממקומות מרוחקים ומציבורים מגוונים.

הרב פראנק התנגד לייסוד בתי מדרש לרבנים. עורר תלמידי חכמים שיקבלו עליהם עול רבנות להורות הלכה בישראל, והשתדל לטפח אברכים מתאימים. עודד רבנים לצאת לחוץ לארץ על מנת לשמש כרבנים שם. דקדק בהענקת סמיכה לרבנות, ולפעמים העניק אותה רק לאחר שהמועמד כבר קיבל משרה רבנית. לעיתים נמנע מלהשיב לשאלות שנשאלו ממקומות אחרים, כאשר ראה בכך כוונה לעקוף את הרבנות המקומית.

לא היו לו שעות קבלה, והשיב לשאלות הלכתיות בכל זמן שנשאל. נהג לברר את העניין ההלכתי מכל צדדיו ולפסוק גם כשהפסק מנוגד לדעת רבנים אחרים. אהב את ההכרעה שאינה משאירה מקום לספק ותשובותיו מתאפיינות בבהירות. בפסיקת ההלכה התבסס על הפוסקים הראשונים והאחרונים שדנו בשאלה, באמרו שהתעלמות מדעותיהם היא פגיעה בכבודם. כמו הרב שמואל סלנט והרב יצחק אלחנן ספקטור נטה להקל ואחז בשיטת 'כוחא דהיתירא עדיף'; אולם ניתן למצוא אצלו גם מקרים שהחמיר בדברים שאחרים הקילו בהם, בעיקר כשהשאלה הייתה כללית וציבורית. לעיתים השיב בשאלה זהה תשובות מנוגדות לשני אנשים, בשל ההבדלים ביניהם, לפי מסורת בעניין שקיבל מהרב שמואל סלנט.

הרב פראנק השתדל לגמול חסד גם במקום דין והלכה. במקומות שבהם לא ניתן היה לעשות דבר מפני שורת הדין, השתדל לעזור, לסייע ולנחם. במקרים מסוימים שבהם אסר עוף אף שהיה צד להקל, שילם לשואל עני את עלות העוף. עקב כך היו באים אליו עניים מקצות העיר בשאלות כשרות.

הקפיד על קיום מנהגי ארץ ישראל ותקנות ירושלים, כגון קביעת זמן שקיעת החמה, סידור מקווה ושיעור העיסה המחויבת בחלה. דעתו לא הייתה נוחה מחומרות והידורים חדשים שיש בהם משום פגיעה בכבוד ראשונים. התנגד לקביעת נוסח תפילה אחיד, ובמקומות בהם יחס המתפללים לפי עדות היה חצי חצי, פסק שכל אחד ימשיך להתפלל כמנהג אבותיו, לרבות שליח הציבור. בענייני קבורה עמד על משמר מנהגי ירושלים, ולא הסכים לשינויים מהנהוג. דעתו לא הייתה נוחה מהנוהגים בפרהסיא מנהגים שונים ממנהג אנשי המקום.

חינוך

הרב פראנק ראה חשיבות בשמירה על סדרי החינוך המסורתיים וגרס כי אסור לבצע שינויים מהותיים במבנה החדר. הרב גרס כי אין לאלץ^{[דרושה הבהרה]} לימודי חול לנערים שנפשם חשקה בתורה, מאחר שיש חשיבות ללימוד תורה דווקא בתקופת הנערות, בעוד לימודים אחרים ניתן ללמוד גם לאחר מכן. הרב ראה בסיפור תולדות חכמים ומעשיהם יסוד גדול בחינוך הנערים.

הרב פראנק לחם כנגד בתי ספר חילוניים. תקופה קצרה לאחר הקמת הרבנות הראשית חיזק את האיסור הישן על בתי ספר אלה. אף על פי שלא הרבה בהופעות ציבוריות, רבות מהופעותיו הציבורית הוקדשו לנושא זה. הוא פסק כי על סבו של יוסל'ה שוחמכר למנוע בכל האמצעים את העברתו לרוסיה, העברה שפירושה היה שמד^{[דרוש מקור]}. העריך את מפעל החינוך העצמאי ובית יעקב. בתשובה לשאלת עסקן על לימוד תורה לבנות, השיב בדרך צחות כי יש ללמד בנות תורה באותה רצינות שבה מלמדים לימודי חול^{[דרושה הבהרה]}.

שחיטה

במשך כ-50 שנה היה חבר בוועד השחיטה האשכנזי בירושלים. כתנאי להבטחת כשרות הבשר הנשחט, שאף הרב פראנק כי תהיה רק שחיטה אשכנזית אחת בירושלים. עם זאת התנגד לאיחוד השחיטה האשכנזית והספרדית, בשל הבדלי הדינים ביניהן. פעל למנוע הקמת שחיטה אשכנזית נפרדת על ידי העדה החרדית, וכאשר הממשל הבריטי ניאות לאפשר לעדה החרדית הקמת שחיטה נפרדת, הצהיר בפני הנציב העליון כי הוא מוכן שכל השחיטה תעבור לידי העדה החרדית, ובלבד שלא יהיה פיצול בשחיטה. בסופו של דבר נוצר הפיצול. הוא התנגד גם לרצון ועד הקהילה בירושלים לפתוח שחיטה נפרדת בתרצ"ו.

הרב פראנק דרש להמשיך את הסדרים שנהגו בשחיטה עוד בימי הרב סלנט והרב דיסקין, ועמד בתוקף כנגד הנהגת שינויים. בסוף ימיו כתב איגרת ובה הזהיר שלא לשנות את הסדרים האמורים. הוא יצא בכרוז מחאה כנגד גידול שפנים בקיבוצים.

ספריו

• הר צבי - סדרת ספרים
  • שו"ת (8 חלקים, על או"ח, יו"ד, אבה"ע, חו"מ וזרעים)
  • פירוש על הש"ס
  • הגהות על השו"ע
  • הגהות על משנה תורה לרמב"ם
  • פירושים על התורה
• שביבי אור
• מקראי קדש על המועדים
• הדרת קודש על מעגל החיים (לידה, ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוו ועוד)
• מקדש מלך על הלכות בית המקדש והר הבית
• אשא עיני אל ההרים "מכתבי הדרכה ומוסר ללימוד תורה וליראת שמים", תל אביב תשס"ד.

צאצאיו

• שמואל תנחום, נישא לשושנה, בת שלמה שטמפפר. נכדו הוא הרב דוד כהן ראש ישיבת חברון.
• נחמה, נישאה להרב אליהו דוד שטמפפר, רב באקרון שבאוהיו, בן שלמה שטמפפר
• מינה (אימי), אשת הרב חיים גרונם לנדאו. חיו בני יורק עד 1950, אז עברו לתל אביב
• יעקב - היה חבר הכנסת מטעם המערך
• אסתר, אשת הרב שמואל רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז'
• חנה, אשת הרב מנחם בן ציון זקס, רב בשיקגו ומחבר סדרת הספרים "מנחם ציון"
• פייבל,
  • דב פרנק, מנהל כפר הנוער שבכפר זיתים
    • חיליק פרנק

הנצחה

לאחר פטירתו הונצח שמו על בית הכנסת הר צבי בשכונת כרם אברהם בירושלים. בתל אביב נפתח על שמו כולל הר צבי בנשיאות חתנו הרב גרונם לנדאו.

כמו כן, נקראו על שמו רחובות בירושלים (שכונת בית וגן) ובאר שבע.

לקריאה נוספת

• שבתי דוב רוזנטל, משואה לדור: מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל מרא דאתרא בירושלם, פרקי חייו ומשנתו, מהדורה ראשונה ירושלים תשל"א
• הנ"ל, גאון ההוראה: פרקים בתולדות חייו קצות דרכיו והליכותיו בקודש, מכון הרב פראנק 2 חלקים, תשע"א
• הנ"ל (עורך), הצבי ישראל: מרן הגאון צבי פסח פראנק... חקרי הלכה, אגרות, פרקי חיים, מכון הרב פראנק, ירושלים תשל"א
• ישראל רוזנסון (עורך), 'גאון ההוראה' אחרי 50 שנה: היסטוריה, הגות, ריאליה; קובץ מחקרים בעקבות יום העיון במכללת אפרתה על הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, ירושלים תשע"ב

קישורים חיצוניים

• הרב אשר זלקא ראנד (עורך), "הרב ר' צבי פסח פראנק שליט"א", תולדות אנשי שם ח"א, ניו יורק, תש"י, עמ' 105, באתר HebrewBooks
• 'פראנק, ר' צבי־פסח ב"ר יהודה־לייב', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 80 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1278).
• גלריית תמונות של הרב פראנק - אתר בחדרי חרדים
• שלמה כהן, מכתבו של הרב פראנק לבעל החזון איש, ותשובת החזון איש אליו, בתוך פאר הדור חלק ד עמוד קיא, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
• שאלת הרבנות בירושלים (תיאור הכתרת הרב פראנק ברב של ירושלים), עלון "תורת ארץ ישראל" בעריכת יוסף אליהו קירשנבוים, טבת תרצ"ו, עמ' י"ז-כ"ג
• יואל יעקובי, ‏ציונות בקדושה, באתר בשבע - ערוץ 7, 2 בדצמבר 2010
• דוד ברוקנר, הירושלמי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 6 בפברואר 2011
• שלמה טיקוצ'ינסקי, הרב יהודה לייב פראנק מחפש רב לירושלים, מקור ראשון, מוסף "שבת", 21 בספטמבר 2012, 21 בספטמבר 2012

ספריו

• דבר לישראל ולעמים, ירושלים תש"ד
• קונטרס ימי הפורים, הוצאת ישיבת מדרש בני ציון, ירושלים תש"ו
• הר צבי על טור יורה דעה, הוצאת אל המקורות ירושלים תשי"ז
• שו"ת הר צבי על שולחן ערוך אורח חיים, הוצאת ועד להוצאת כתבי מרן הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, ירושלים תשכ"ט
• הר צבי על חלק יורה דעה, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תשל"ו
• הר צבי על הספר מנחת חינוך, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תש"מ
• הר צבי על קצות החושן ונתיבות המשפט, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תשמ"ב
• שו"ת הר צבי על חושן משפט, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תשס"ט

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0