פורטל:ארכאולוגיה של המזרח הקרוב/הידעת?/קטעי הידעת?

לקט קטעי "הידעת?"

1	לילה אחד, בשנת 1867 מצא עצמו הארכאולוג הבריטי צ'ארלס וורן בתעלת ביבים עמוקה ליד הר הבית. במהלך חפירה שניהל בעיר העתיקה, צדה את עינו התעלה העתיקה, והוא שכנע את אחד מפועליו להצטרף אליו. יחד הם שטו על גבי דלתות עץ ישנות, ולא פעם נפלו למים המעופשים. לימים סיפר על הרפתקאותיו בספרו Underground Jerusalem (בעברית: "ירושלים של מטה") שם הוא מתוודה כי חשש לטבוע בתעלה "והרי אין זה מכובד כלל למות כעכברוש בביצת מי שפכים". התעלה המדוברת היא התעלה החשמונאית שנוקתה ופתוחה כיום לקהל במנהרות הכותל.	עריכה | תבנית | שיחה
2	אתר מצדה הוכרז בשנת 2001 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בזכות סמליותו ההיסטורית של המקום ובשל האדריכלות הרומית המפוארת שבראש ההר, אך הצידוק המרכזי היה דווקא מה שמצוי למרגלות ההר: הביצורים הרומיים, שהם הדוגמאות השלמות והשמורות ביותר בעולם למערכות אלו מאותה התקופה.	עריכה | תבנית | שיחה
3	מגדל דוד הוא מצודה יוצאת דופן, המורכבת מגיבוב של ביצורים מתקופות שונות: הראשונים שהקימו מצודה במקום זה, מעל גיא בן הינום, היו החשמונאים (שחיו, אגב, כאלף שנים אחרי דוד המלך). הורדוס שיפץ את הביצור החשמונאי ובנה עליו שלושה מגדלי שמירה. על חורבותיהם הקימו לימים הערבים מבצר גדול בעל חצר פנימית, והצלבנים הוסיפו סביבו אולמות גדולים לשימוש חיל המשמר. גם האיובים והממלוכים לא טמנו ידם בצלחת, ועיבו את המצודה במגדלי ענק. הטורקים הצטרפו לפאזל הירושלמי, כאשר הפכו את המצודה לקסרקטין, הקיפו אותה בחפיר, ובמאה ה-17 אף עיטרו אותה בצריח המסגד, שהפך לסמל ירושלמי. הבריטים היו הראשונים שהשתמשו במצודה למטרות שלום, כאשר הפכוה למוזיאון קטן. מדינת ישראל המשיכה בקו זה, ועד היום משמשת המצודה כמרכז תרבות ותיירות.	עריכה | תבנית | שיחה
4	התחריט בצידו האחורי של מטבע חמישה שקלים חדשים הוא כותרת עמוד פרוטו-איולית טיפוסית לבנייה הישראלית בתקופת בית ראשון. סגנון הכותרת בעל הוולוטות ("התלתלים") שהיה מקובל במזרח התיכון הקדום התפתח ביוון הקלאסית לכותרת העמוד האיוני. כמה כותרות יפות מסוג זה התגלו בחפירות ברמת רחל. חלק מהן שמורות במוזיאון רוקפלר.	עריכה | תבנית | שיחה
5	תותב בוהן מעץ של מומיה מצרית הדוגמה העתיקה ביותר לתותב נמצאה במומיה של אישה מצרית המתוארכת לשנת 1000 לפני הספירה. הותאם לה תותב עשוי עץ ועור המחליף את אצבעות כף הרגל. אצבעות כף הרגל המלאכותית שימשו כנראה לצרכים אסתטיים בלבד ולא סייעו ליציבה.	עריכה | תבנית | שיחה
6	שרידי שער העיר יפו מימי רעמסס לפי סיפור עם מצרי המתועד בפפירוס האריס 500, במאה ה-15 לפנה"ס, מאות שנים לפני מלחמת טרויה, נכבשה העיר יפו על ידי המצרים בשיטה הדומה לסיפור הסוס הטרויאני. לאחר שצחותי, אחד משרי צבאו של תחותמס השלישי מלך מצרים, נכשל בכיבוש העיר, הוא שלח שליח לאשת שליט יפו שפיתה אותה לקבל שיירת חמורים נושאי כדי חרס כתשורה לאחר הכישלון. אשת השליט קיבלה את המתנה והכניסה את השיירה לעיר. מיד קפצו חיילים מצרים מתוך הכדים וכבשו את יפו. כיום מרבית האגיפטולוגים סבורים שהסיפור אינו נכון היסטורית ונועד לפאר את תחותמס השלישי.	עריכה | תבנית | שיחה
7	-	הוספה
8	-	הוספה
9	תפרוסת מערכות המסתור בגליל ובשפלת יהודה ממצאים ארכאולוגיים מן השנים האחרונות אימתו את תיאורו של ההיסטוריון דיו קסיוס לפיו נהגו לוחמי בר כוכבא להגיח ממחילות תת-קרקעיות ולהפתיע את הלוחמים הרומאים. גילוין של מערכות המסתור של בר כוכבא ממחיש כי את המבצרים של תקופת המרד הגדול החליפה בזמן מרד בר כוכבא מערכת מסועפת של מחילות, מנהרות ואולמות תת-קרקעיים, אשר הוכנה במשך שנים, בטרם החל המרד.	עריכה | תבנית | שיחה
10	הוכחות מעשיות לקיומם של הגנים התלויים בבבל,, שהם משבעת פלאי תבל, עדיין לא נמצאו עד היום מלבד במכתבים ובכתבים. כל שאר פלאי העולם העתיק, מלבד הפירמידה הגדולה של גיזה, הרוסים כיום.	עריכה | תבנית | שיחה
11	עמודי אבן במקדש לוקסור המצרים הקדמונים התפארו מאד במסות האבן בהן השתמשו לבניית מקדשים וארמונות. עמודי האבן שנבנו במקדשים המצריים העתיקים היו כה מסיביים עד שברובם המרווחים שבין העמודים היו קטנים מאשר קוטר העמודים עצמם.	עריכה | תבנית | שיחה
12	הפירמידות במצרים לא נבנו כלל על ידי עבדים יהודים כפי שיש הנוהגים לחשוב. רובן נבנו למעשה יותר מאלף שנה לפני הגעת יעקב ובניו למצרים וככל הנראה לא נבנו כלל על ידי עבדים כי אם על ידי פועלים בשכר.	עריכה | תבנית | שיחה
13	תוכנית מקדש אדפו המציגה מסלול בתוך המבנה ממערב למזרח אחד הגורמים המשפיעים ביותר על אדריכלות מצרים העתיקה היה נהר הנילוס. כמעט כל המקדשים נבנו ממזרח לנהר כסמל לחיים ואופטימיות ואף כוונו מזרחה, ואילו ערי המתים והפירמידות נבנו בצדו המערבי לכיוון המדבר האינסופי כסמל למוות ולשיממון. המקדשים המצריים נבנו כמבנים לינאריים וסיפקו חוויה הדומה לשיט לאורך הנהר.	עריכה | תבנית | שיחה
14	בשנת 1883 הודיע סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא כי רכש אוסף של מגילות מתקופת הבית השני שהתגלו במערות באזור ים המלח. שפירא כמעט ומכר את המגילות למוזיאון הבריטי עבור מיליון לירות שטרלינג, אך ארכאולוגים שבדקו את המגילות, בראשם שארל קלרמון-גנו, טירפדו את העִסקה, וטענו כי המגילות מזויפות. המגילות נמכרו בסכום זעום לאספן פרטי, וכנראה שאבדו בשרפה. לאחר גילוי מגילות ים המלח במערות בקומראן יש התוהים אם לא הייתה פרשיית המגילות אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה.	עריכה | תבנית | שיחה
15	ענח', סמל החיים. הירוגליף מצרי, מהמצבה של פלינדרס פיטרי, בית הקברות הפרוטסטנטי הר ציון, ירושלים הענח' היה הירוגליף מצרי דמוי צלב שפירושו "חיי נצח". אלילי מצרים מתוארים לרוב כשהם אוחזים בענח' בלולאתו, או אוחזים ענח' אחד בכל יד כשידיהם שלובות על חזם. לפי דעת חוקרים רבים, השם "צפנת פענח", שנתן פרעה ליוסף, מכיל את היסוד ענח'.	עריכה | תבנית | שיחה
16	הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק היה חבר בוועדה שקבעה, בשנת 1949, את סמל מדינת ישראל, הוא מנורת שבעת הקנים. הוועדה העדיפה את הסמל המבוסס על עיצוב המנורה המופיע בשער טיטוס, שהציעו האחים שמיר, בו מצוידת המנורה בבסיס רחב, על פני עיצוב אחר של איתמר דוד ושכטר המבוסס על פסיפס מבית הכנסת העתיק ביריחו בו עומדת המנורה על גבי שלוש רגלים.	עריכה | תבנית | שיחה
17	בחפירות אוגרית נתגלתה מערכת כתב בת 30 אותיות הדומה לכתב יתדות. פיענוח הכתב הראה כי המדובר בשפה מקומית פרוטו-כנענית הקרובה מאד לשפה העברית, שכונתה אוגריתית. פיענוח הכתב הוביל לפיענוח מספר רב של תעודות שהראו על תרבות מורכבת ומתוחכמת, וכללו שירה, מיתולוגיה, משלים ודברי חוכמה, תעודות דיפלומטיות וטקסטים משפטיים ומסחריים. טקסטים אלו, כאפוס עלילות בעל וענת נתנו חומר עשיר לחוקרי הדתות הקדומות, ובמיוחד לדת הכנענית ולקשרים שבינה לבין הדת היהודית. לאוגרית הייתה גם השפעה רבה על האמונה הדתית של הכנענים והפלשתים שבאו אחריה.	עריכה | תבנית | שיחה
18	באמצע המאה ה-19 רווחו תאוריות על מסתוריותן של הפירמידות בגיזה שבמצרים. אחת התהיות הגדולות הייתה בעניין מידותיה הממשיות של הפירמידה הגדולה. נעשו מספר מדידות על ידי חוקרים שונים, ותוצאותיהן לא היו זהות. אחד המודדים היה פיאצי סמית, אשר פיתח תאוריה שהפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה ביחידת אינץ' על-טבעית שניתנה על ידי אלקים לבני ישראל, וכי אדריכלי הפירמידות הונחו לפיה. תאוריה נוספת הייתה שהפירמידות נבנו בשלבים עד מותו של המלך, ואז הוכנס ארון הקבורה לפירמידה. הארכאולוג פלינדרס פיטרי התנגד לתאוריות האלה, וכדי להוכיח את צדקתו נסע ב-1880 למצרים לבצע מדידות. בשנתיים שקדמו לנסיעה בנה פיטרי ציוד מדידה משוכלל, ובעזרתו ביצע במשך שנתיים נוספות את המדידות. פיטרי הוכיח שהפירמידות נבנו בבת אחת, ארונות הקבורה הוכנסו מראש, וכי אין כל דבר על-טבעי במידותיהן. מדידותיו נחשבות עד היום למדויקות מאוד, תוצאותיהן דומות לאלה של מדידה חוזרת שבוצעה עשרות שנים לאחר מכן על ידי מחלקת המדידות המצרית בעזרת המכשירים המשוכללים של המאה ה-20.	עריכה | תבנית | שיחה
19	הרודיון בשנת 2006 הכריז פרופ' אהוד נצר כי מצא באתר ההרודיון את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. לטענת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם שניתצו את הסרקופג, בגלל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. טרם נמצא ממצא אפיגרפי (כתובת חרוטה) כלשהו באתר שיוכיח באופן חד-משמעי שאכן מדובר בקברו של הורדוס.	עריכה | תבנית | שיחה
20	בנימין מזר החפירה הארכאולוגית הראשונה שהתבצעה במדינת ישראל לאחר קבלת עצמאותה התבצעה בידי החוקר בנימין מזר שחפר בתל קסילה לאחר שבשנות ה-40 של המאה העשרים נמצאו על פני הקרקע במקום, באקראי, שני אוסטרקונים כתובים עברית מתקופת הבית הראשון. מזר הגיע למקום באוקטובר 1948 מטעם החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ומוזיאון תל אביב. כיום נמצא התל, בו ממצאים רבים מן התרבות הפלשתית בתחום מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.	עריכה | תבנית | שיחה
21	חלוץ התיעוד הארכאולוגי באמצעות צילום היה הצרפתי אוגוסט זלצמן. בשנת 1853 יצא זלצמן לארץ ישראל, וצילם שם יותר מ-200 תמונות, רובן של אתרים בירושלים וסביבתה, על מנת לתעד את תגליותיו של פליסיאן דה סוסי שביקר בירושלים ב-1850 וספרו על ארץ ישראל התקבל בצרפת באי-אמון. בכך היה זלצמן חלוץ בתיעוד ארכאולוגי באמצעות הצילום. בתמונה נראה צילום חזית קבר יהושפט שצילם זלצמן ב-1854.	עריכה | תבנית | שיחה
22	גלוסקמת יעקב אחי אותו האיש היא גלוסקמא שנמצאה בישראל ב-2002. על הגלוסקמא נחרט "יעקוב בר יוסף אחוי דישוע" על סמך כך, נטען שהגלוסקמא הכילה את עצמותיו של יעקב, אחיו של אותו האיש. מוצא הגלוסקמא נתון כיום לוויכוחים, חלק טוענים כי היא זיוף מודרני, חלק טוענים כי המדובר בממצא אותנטי, ורק התוספת "אחוי דישוע", הכתובה בכתב שונה משאר הכתובת, היא הזיוף, ואחרים ממשיכים לטעון כי הוא ממצא מהימן.	עריכה | תבנית | שיחה
23	מוזיאון ארצות המקרא מוזיאון ארצות המקרא בירושלים מתבסס על אוספו האישי של ד"ר אלי בורובסקי, יהודי יליד פולין שלאחר מלחמת העולם השנייה גר בשווייץ ובקנדה. בורובסקי היה סוחר בעתיקות, מומחה לחקר כתבי יד עתיקים, ובעל אוסף עתיקות מהגדולים בעולם, המוצג כיום במוזיאון. המוזיאון כולל מוצגים ארכאולוגיים החל מהתקופה הפרהיסטורית ועד התקופה הביזנטית. המוצגים מתמקדים בארץ ישראל בתקופת המקרא ובארצות המזרח הקדום (מוצגים מפרס ומבבל וכן מוצגים אכדיים, שומריים, ארמיים ומצריים). במוזיאון מוצג אחד האוספים החשובים בעולם והמקיפים ביותר של חותמות עתיקים.	עריכה | תבנית | שיחה
24	בלב העיר עפולה מצוי תל הכולל עשר שכבות המעידות על יישוב כמעט רציף של העיר למן התקופה הכלכוליתית המאוחרת ועד לתקופה האיובית במאה ה-13. התל, ששטחו כשלושים דונם, נחפר על ידי הארכאולוג אלעזר ליפא סוקניק בשנים 1926, 1931, ו-1937 ולאחר מכן בידי ארכאולוגים נוספים בשנות ה-50. כיום האתר פתוח לכל, והשרידים הנראים לעין כוללים סרקופגים מעוטרים, בני המאה השנייה עד המאה הרביעית לספירה ששימשו בשימוש משני כקירות במבנה צלבני שהיה השכבה העליונה בין עשר שכבות התל.	עריכה | תבנית | שיחה
25	-	הוספה
26	פלינדרס פיטרי מדע הארכאולוגיה נוצר רק בסוף המאה ה-19, כאשר הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי חפר בשנת 1890 את תל חסי שבשפלת ארץ ישראל. עד לחפירה זו הארכאולוגים התעניינו יותר בממצאים ארכאולוגים מעניינים לצורך הצגה במוזיאונים. התנהגותם דמתה יותר להתנהגות אינדיאנה ג'ונס. ידוע הסיפור על האגיפטולוג הצרפתי אמיל אמלינו שגילה באבידוס שבמצרים העליונה כ-3,000 כדי אבן מפוארים שלמים מהממלכה הקדומה שושלות 3-1 (המאה ה-30 לפנה"ס-המאה ה-27 לפנה"ס). אמלינו בחר מתוכם את הכדים היפים ביותר עם כתובות חרותות על גביהם, את יתרת הכדים ניפץ לרסיסים כדי למנוע מאחרים להשיגם. פיטרי הקפיד על תיעוד ורישום מדויק של כל ממצא, התעניין גם בשברי הקרמיקה, הבחין בשינויים הדרגתיים שחלו בכלים עם הזמן, והבין שכלי החרס הם כלי התיארוך הטוב ביותר. הוא גם קבע את עיקרון ההשתכבות בתל, האומר ששרידים מעשי ידי אדם מצטברים בתל לפי סדר מסוים, כאשר השרידים המאוחרים הם מעל השרידים הקדומים, וכל שרידי תקופה של התיישבות מסוימת נותרים בתל כ"שכבה".	עריכה | תבנית | שיחה
27	באמצע המאה ה-20 התגלעה מחלוקת בין שניים מגדולי הארכאולוגים בישראל, שיצאו מתוך גישת הארכאולוגיה המקראית וניסו לבחון את התקופה שבה התבסס עם ישראל בארצו. יוחנן אהרוני תמך בגרסת "ההתנחלות השקטה", ויריבו יגאל ידין, איש "התִלים הגדולים" (תל חצור, תל מגידו, תל גזר, ועוד) דגל בגרסת "הכיבוש המהיר" של שבטי ישראל, יחד עם רוב חוקרי הארכאולוגיה המקראית. הוויכוח הפך עד מהרה לוויכוח בין-אקדמי, כשאוניברסיטת תל אביב מאמצת את גישת אהרוני, והאוניברסיטה העברית תומכת בגישה המסורתית. כיום, בעקבות סקרים רבים שנערכו בכל רחבי הארץ, וכן בעקבות חפירות נוספות בתלים הגדולים, ספורים הם הארכאולוגים המאמינים בגרסת "הכיבוש המהיר".	עריכה | תבנית | שיחה
28	שניים מרמטכ"לי צה"ל הראשונים עסקו בארכאולוגיה. הראשון היה יגאל ידין, שלאחר פרישתו מן הצבא הקדיש עצמו למחקר אקדמי, ואף זכה בפרס ישראל. ידין ניהל חפירות באתרים החשובים ביותר - תל חצור, מערות נחל חבר, מצדה, ותל מגידו. אחת מגולות הכותרת של עבודתו המדעית היה פרסום "מגילת המקדש". השני היה משה דיין, שלא היה בעל השכלה אקדמית בארכאולוגיה, וערך חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, בעודו במדים. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכאולוגית בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה ואך בנס ניצל ממוות. במרץ 1965 הוגשה כנגדו תלונה למשטרה, ואף הוזמן לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הגיע לבסוף להסדר עם ראשי אגף העתיקות והמוזיאונים אשר מנע את העמדתו לדין.	עריכה | תבנית | שיחה
29	הדקאפוליס הייתה קבוצה של עשר ערים הלניסטיות שהיו ממוקמות ברובן בעבר הירדן המזרחי. להוציא את דמשק, שכנו רוב ערי הדקאפוליס באזור מצומצם יחסית בירדן וצפון מזרח ארץ ישראל. מתוך רשימת הערים שתיים הפכו לערי בירה - דמשק ופילדלפיה, היא עמאן, שתיים - גרשה (ג'רש) וסקיתופוליס (בית שאן) הן ערים מיושבות, ובהן אתרים ארכאולוגיים, והיתר הן ערים חרבות עם אתרים ארכאולוגיים שנחשפו בחלקם, ובחלקם מתבצעת עבודת חשיפה שוטפת. הממצאים הארכאולוגיים כוללים גם, כמקובל בערים רומיות, ובניגוד למקובל באזור, תיאטראות ובתי אלילים.	עריכה | תבנית | שיחה
30	הספינקס הגדול של גיזה הוא פסל עתיק שבמרכז פניו ישנו שקע ברוחב של מטר אחד, במקום בו אמור להיות אפו. האגדה אומרת כי האף נשבר ונפל מיריית פגז תותח של צבא נפוליאון. כיום ידוע שאגדה זו אינה נכונה. הצייר הדני פרדריק לואיס נורדן צייר את הספינקס בשנת 1737, בציור בו נראה הספינקס ללא האף, וזאת לפני בוא צבאו של נפוליאון למצרים. ההיסטוריון המצרי אל-מרקיז כתב במהלך המאה ה-15 כי מעשה הוונדליזם שבמהלכו הורד אף הספינקס נעשה על ידי שיים אל-דהאר, מנהיג מוסלמי סופי פנאטי. על פי אל-מרקיז, עשה זאת אל-דהאר בשנת 1378, לאחר שראה איכרים מוסלמים מקומיים סוגדים לספינקס בקוותם כי הוא יגרום להגדלת יבולם. אל-דאהר זעם על החטא שעשו בכך שהתפללו לפסל, וכרת את אף הספינקס. בתגובה, האיכרים שחשו כי דהאר פגע באלילם וכעת לא יצמח להם יבול בשדותיהם, ערכו בו לינץ' והרגוהו. דעה זו, של ההיסטוריון אל-מרקיז, קיבלה לאחרונה חיזוק בדמות ממצאים ארכאולוגים - נמצאו בקרבת הספינקס שרידי שני מוטות חדים, ששימשו ככל הנראה לכריתת אף הספינקס.	עריכה | תבנית | שיחה
31	החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה נוסדה ב-1913 על ידי קבוצת אנשי רוח ארץ-ישראליים, בהם אברהם יעקב ברוור ודוד ילין. החברה ערכה את החפירות הראשונות שנערכו בארץ על ידי ארכאולוגים יהודיים-ארץ-ישראלים: בחמת טבריה (1921), במצבות נחל קדרון (1924) ובחומה השלישית בירושלים (1925–1927). מאז ובמשך שנות קיומה ארגנה החברה את רבות מהחפירות הארכאולוגיות שנערכו במדינת ישראל בהן: רמת רחל, בית שערים, תל בית ירח, תל קסילה, תל חצור, מערות מדבר יהודה, מצדה, עין גדי, ערד, לכיש, תל אפק, יריחו, הרודיון, תל יקנעם, דור, מגידו, מצד חשביהו, חפירות באתרים פרהיסטוריים כגון שער הגולן, מערת היונים, כבארה, נתיב הגדוד וכן את החפירות שנערכו בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים לרגלי חומות הר הבית, ברובע היהודי ובעיר דוד.	עריכה | תבנית | שיחה
32	מוזיאון "המזגגה" בקיבוץ נחשולים כולל ממצאים רבים מתל דור העתיקה, אך פעיל במיוחד בנושא הארכאולוגיה הימית. שרידי העיר דור נמצאים בחלקם מתחת למים, וכן מצויות במקום ספינות טרופות רבות, שהן "קפסולות זמן" - מכלול חד זמני שלא הופרע מעולם על ידי אדם, כאשר הממצאים שמוצאים בהן מראים בדיוק באילו כלים השתמשו בזמן נתון. להבדיל מארכאולוגיה ביבשה, שבה שרידי העבר מתערבבים זה בזה, והממצאים משקפים תקופות שונות לאורך ההיסטוריה.	עריכה | תבנית | שיחה
33	הסירה מגינוסר היא סירת עץ שהתגלתה באקראי בשנת 1986 בין קיבוץ גינוסר למושבה מגדל, כאשר מי הכנרת היו בשפל. אופיה של הסירה ובדיקה באמצעות פחמן 14 איפשרו לתארכה לתקופה שבין שנת 50 לפנה"ס ועד שנת 70 לספירה. הסירה מוצגת במוזיאון בית יגאל אלון בגינוסר. גילוי הסירה ותיארוכה לתקופתו של אותו האיש עורר עניין רב בעולם הנוצרי, וזאת בשל ריבוי האמירות בברית החדשה הקושרות את אותו האיש ואת תלמידיו אל הכנרת ואל הדיג. הסירה זכתה גם לכינוי "סירתו של ישו", אף כי לא נמצא קשר בין כלי השיט הספציפי הזה אל אותו האיש או אל מאמיניו.	עריכה | תבנית | שיחה
34	בכתב החרטומים המצרי, קרטוש הינה תיבה סגורה המקיפה את הטקסט, ומציינת שמדובר בשם של בן מלוכה. המצרים העתיקים כינו תיבה זו "שנו". השם "קרטוש" ניתן לתיבה על ידי חייליו של נפוליאון להם הזכירה התיבה מחסנית של רובה, הקרויה בצרפתית "קרטוש" (Cartouche).	עריכה | תבנית | שיחה
35	על אף הרקע הצבאי של יגאל ידין, שהיה הרמטכ"ל השני של צה"ל, "קו ידין" אינו כינוי לשורת ביצורים צבאיים, אלא שם לטכניקה בה השתמש ידין, שהיה מבכירי הארכאולוגים במדינת ישראל, על מנת להבדיל בין הנדבכים באתר העתיקות שנמצאו באתרם לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. במהלך שיחזור האתר במצדה סימן ידין קו משורטט שחור במלט בולט, בין החלק המקורי והחלק המשוחזר. כיום ניתן לראות קוים מעין אלו ברוב אתרי העתיקות בארץ.	עריכה | תבנית | שיחה
36	המאבקים המתוקשרים בין הארכאולוגים ובין החרדים הדואגים לכבוד המת, אינם תופעה בת הזמן האחרון. הארכאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי שחפר בקברי המלכים בירושלים בשנת 1863, העלה עליו את חמת הקהילה היהודית, שפנתה אל אישים כמשה מונטיפיורי, בני משפחת רוטשילד, ואדולף כרמיה, והפעילה קשריה אצל הממשל, על מנת שדה סוסי יחדל מחפירותיו. דה סוסי נאלץ להפסיק את עבודתו, אך הצליח לשלוח את ממצאיו, ביניהם סרקופג שכיום סבורים שהוא ארון הקבורה של הלני המלכה, אל מוזיאון הלובר בו הם מוצגים כיום.	עריכה | תבנית | שיחה
37	התעמולה במשטרו של סדאם חוסיין בעיראק ניסתה ליצור קשר בינו ובין מנהיגים ידועים בעבר, כגון צלאח א-דין או נבוכדנצר. בכניסה לאתר העתיקות בבבל הוצב ציור גדול ממדים של סדאם ולצידו נבוכדנצר. סדאם גם בנה מחדש חלק מהשרידים, לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק". רעיון זה דומה לזיגוראת באור, שם כל לבנה מוחתמת בכתובת, "אור-נאמו, מלך אור, שבנה את המקדש לנאנה". לאחר נפילתו של סדאם נעשו הלבנים הללו לפריט אספנות מבוקש.	עריכה | תבנית | שיחה
38	שלד המתגלה בחפירה ארכאולוגית יכול ללמד רבות על קורות חיי בעליו: מבנה האגן והעצמות ילמדו אם היה גבר או אשה; הרכב העצמות ומצבן ילמד על מחלות ושברים מהם סבל, על גילו בעת מותו ואף על תזונתו; אם זו אשה, ילמדו חריצים זעירים באגנה אם ילדה ילדים וכמה; אם השלד נתגלה בתוך קבר, ניתן יהיה אף לקבוע את דתו של המת על פי תנוחת קבורתו וכיוונה (יהודים למשל נקברים כשרגליהם לכיוון ירושלים, מוסלמים נקברים על צדם וכדומה). מבנה הגולגולת ואורך העצמות ילמדו על גזעו של המת, ושיניו ילמדו על גילו ותזונתו. השלד יכול אף להעיד על סיבת המוות: תלייה תופיע בדמות שבר בעצם המפרקת שבצוואר, וחריצים בגולגולת יעידו על קרקוף.	עריכה | תבנית | שיחה
39	הפקולטה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה בתקופת המנדט הבריטי על הר הצופים, ובראשה הוצב הארכאולוג אליעזר ליפא סוקניק. החוקר הצעיר נחמן אביגד הצטרף לסוקניק, והשניים קבלו חדר קטן ובו שולחן ושני כיסאות, והתבקשו לפעול בתקציב זעום. הם עמלו שנה אחרי שנה, עד שהגיעו לכדי אוסף נאה, ששוכן לבסוף בבית קבע בקמפוס. במבנה נפתח אף מוזיאון ארכאולוגי, שנקרא 'בית נכות לעתיקות היהודים'. עם נטישת הר הצופים במלחמת ששת הימים נאלצו סוקניק ואביגד לזנוח את האוסף, שאת רובו לא ניתן היה להוריד מההר. האוסף התפזר ואבד, והשניים מצאו עצמם שוב, הפעם בשכונת רחביה, בחדר קטן, שולחן ושני כיסאות, מתחילים הכל מהתחלה...	עריכה | תבנית | שיחה
40	המומיה היחידה בארץ ישראל הנגישה לקהל שוכנת במוזיאון הארכאולוגי במכון האפיפיורי למקרא השייך למסדר הישועי בירושלים. המומיה, שהיא גופתו החנוטה של נער כבן 17 שמת לפני כאלפיים שנה, נתגלתה באלכסנדריה שבמצרים במהלך חפירה ארכאולוגית שערך המסדר בראשית המאה ה-20. החנוט, המכונה 'אלכס' בפי הנזירים בשל עיר מוצאו, מתנשא לגובה נמוך יחסית של כ-1.60 מטרים, דבר המעיד אולי על גובהם הממוצע של בני מינו בעת העתיקה. לפני שנים אחדות נתגלו סדקים ב'אלכס', והוא נשלח לטיפול בהול במרכז הרפואי הדסה. 'אלכס' חזר למכון בריא ושלם, וניתן לראותו מדי יום בתוך ארון עץ, כשהוא עטוי במסכת מוות בגוֹני זהב.	עריכה | תבנית | שיחה
41	כבר במאה ה-19 הביעו ארכאולוגים עניין רב בגבעת עיר דוד שבירושלים. חוקרים כמו צ'ארלס וורן וקונרד שיק ניהלו בה חפירות חשובות, שחשפו רבות מצפונותיה של הגבעה הקטנה. בשנות ה-60 שכרו הירדנים, ששלטו באותה עת במזרח ירושלים, את שירותיה של הארכאולוגית הבריטית הנודעת, קתלין קניון, להשלמת החפירות במקום. קניון ניהלה חפירה מקיפה, שאת תוצאותיה פרסמה בדו"ח עב כרס. בתום הדו"ח ציינה קניון כי "החפירה בעיר דוד הסתיימה, ולא נותר לגלות בה עוד כל דבר חדש." מאז איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים ניהלה מדינת ישראל חפירות רבות בעיר דוד, שהעלו ממצאים יקרים מפז ושינו לחלוטין את הידע על אודות עיר דוד לאורך ההיסטוריה. תאוריות הועלו והופרכו, וכיום איש אינו מעז לטעון כי לו המילה האחרונה בעיר דוד.	עריכה | תבנית | שיחה
42	מגדל דוד אינו קשור כלל לדוד המלך, שכן ירושלים בימיו כלל לא הגיעה עד למקום בו עומדת המצודה. הראשונים שבנו ביצור במקום היו החשמונאים שחיו כמעט אלף שנים אחרי דוד המלך. נראה כי הטעות השתרשה בתקופה צלבנית, כאשר צליינים נוצרים זיהו את המצודה כ"מצודת ציון" המוזכרת בתנ"ך, כמקום שאותו כבש דוד מידי היבוסים. בעקבות כך בכל המפות הצלבניות מסומן במקום זה "מגדל דוד" ולידו אף "שער דוד" ככינוי לשער יפו. הטעות השתרשה כה חזק, עד כי כל סביבותיה של המצודה מושפעות ממנה עד היום: הרחוב היורד מהמצודה לשוק העיר העתיקה נקרא רחוב דוד; המלון המפואר הנשקף אליה נקרא מלון המלך דוד, ואפילו השכונה שנבנתה למרגלותיה בשנים האחרונות (ליד ממילא) נקראת בשם 'כפר דוד'.	עריכה | תבנית | שיחה
43	בעת העתיקה נהגו לקבור מתים עם מנחות, תכשיטים, קמעות ומטבעות, בשל האמונה כי המת ימשיך את חייו בעולם הבא, ויהיה זקוק שם לרכוש ראשוני כדי להסתדר. הימצאותם של הפריטים בעלי הערך במערות קבורה משכה שודדי עתיקות, שלא בחלו אף בהשלכת עצמות המתים אל מחוץ לקברם. הציבור ניסה למנוע את הדבר על ידי קביעת דלתות אבן כבדות ואבני גולל בפתחי מערות הקבורה, אך השודדים יכלו גם להם. במערת קבורה בנחל קדרון שבירושלים ביקש אדם לפני כ-2500 שנה להציל את עצמו מפני שוד קברים, ולכן חקק מראש על המשקוף הודעה לשודדים: "אין פה כסף וזהב, כי אם עצמותיו ועצמות אמתו אתו." האיש, הידוע כ"יהו אשר על הבית", אף הוסיף קללה: "ארור האדם אשר יפתח את זאת"! זה, אגב, לא עזר לו, שכן הארכאולוגים מצאו את קברו כשהוא ריק לגמרי.	עריכה | תבנית | שיחה
44	ב-2006 התפוצץ צינור ביוב בתחתית עיר דוד שבירושלים. במהלך תיקונו, התגלה בעומק של פחות ממטר רחוב מרוצף מימי בית המקדש השני, שהשתמר באופן יוצא דופן. הארכאולוג רוני רייך, שנקרא לבצע חפירת הצלה במקום, מצא כי מתחת לאבני הריצוף של הרחוב עוברת תעלת ניקוז ובה כלי בישול שלמים מחרס. העובדה שהכלים התגלו בשלמותם מלמדת כי נעשה בהם שימוש בתוך תעלת הניקוז, שאחרת, אילו הושלכו לתעלה כפסולת, הם היו מתגלים שבורים. רייך מצא בכך הוכחה לדבריו של ההיסטוריון היהודי-רומי, יוסף בן מתתיהו, שיהודים הסתתרו וחיו בתעלות הביוב של ירושלים בעת המרד הגדול, עד שנתפסו והומתו בידי הרומאים. במהלך החפירה הזמין רייך את חברו שמחה רותם (קאז'יק), ניצול שואה שלחם במרד גטו ורשה, לבקר בתעלה, והשניים עמדו על כך שלוחמים יהודים בוורשה פעלו בלא יודעין באופן דומה ללוחמים יהודים בירושלים אלפיים שנה קודם לכן.	עריכה | תבנית | שיחה
45	"קללת הפרעונים" היא האמונה כי מי שיפתח את קברו של אחד מהפרעונים ייפגע מקללה עתיקה שהטילו כהני הדת המצרים בעת שהוטמן הפרעה בקברו. האמונה בקללת הפרעונים התחזקה עקב סדרת מיתות בלתי טבעיות שפגעו בחושפי קברו של תות ענח' אמון ב-1922, ובראשם לורד קרנברון, יוזם ומממן המשלחת הארכאולוגית, שמת באופן מסתורי כארבעה חודשים לאחר פתיחת הקבר. כפי הנראה נעקץ על ידי יתוש ולאחר מכן זיהם את הפצע כשפתח אותו בעת הגילוח. מיתות מסתוריות נוספות של אנשים הקשורים לתגלית הארכאולוגית אירעו בשנים שלאחר מכן, אך מגלה הקבר, הארכאולוג הווארד קרטר, התחמק, כפי הנראה, מתוצאות הקללה, ומת בשנת 1939, בגיל 64, למעלה מ-16 שנים לאחר שפתח את קברו של תות ענח' אמון.	עריכה | תבנית | שיחה
46	-	הוספה
47	אתרי הארכאולוגיה החשובים במזרח הקרוב נמצאים לעתים קרובות בשליטתם של משטרים רודניים, או באזורי מלחמה. במיוחד רגיש לכך אזור מסופוטמיה בו אלפי אתרי עתיקות. במהלך מלחמת המפרץ הראשונה התפרסמו צילומי לוויין, שהראו כי סדאם חוסיין החנה מטוסי מיג 21 ליד אתרים ארכאולוגיים בעלי חשיבות עולמית כמו הזיגוראת באור, אך גם נפילתו של הרודן לא היטיבה עם עולם הארכאולוגיה. בנוסף לאתרים רבים שנזוקו במהלך מלחמת המפרץ השנייה, נגרם נזק חמור למוזיאון הלאומי בבגדד, שהיה קורבן לביזה בה נלקחו עתיקות ששוויין מיליארדי דולרים.	עריכה | תבנית | שיחה
48	על פי הרודוטוס שלח כנבוזי השני מלך פרס צבא בן 50,000 חיילים על מנת להילחם בכוהן אמון בנווה המדבר של סיווה, הנמצא במדבר המערבי במצרים. הצבא נכנס לעומק המדבר, כאשר סופת חול אדירה קברה אותו בחול, ואיש לא ידע את מקום המצאו. האגדה על הצבא האדיר שנקבר בחול ריתקה את דמיונם של החוקרים מאז תקופת הרודוטוס. על אף שאגיפטולוגים מתייחסים לסיפור זה כמיתוס, הדבר לא מנע מארכאולוגים והרפתקנים לחפש את הצבא האבוד במדבר המערבי, ביניהם ההרפתקן ההונגרי לאסלו דה אלמאסי, על חייו מבוסס הסרט הפצוע האנגלי. בשנת 2000 הודיעה משלחת גאולוגית שחיפשה נפט במדבר המערבי, כי נתקלה בחפירותיה בשרידי בגדים, כלי נשק, ועצמות אדם, שהם כנראה שרידי צבאו האבוד של כנבוזי.	עריכה | תבנית | שיחה
49	מייסדת המוזיאון הלאומי של עיראק הייתה הרפתקנית בריטית בשם גרטרוד בל. בל, שלחמה לצד לורנס איש ערב במהלך המרד הערבי והייתה בין יוצרי המדינה המודרנית של עיראק, הקדישה את עיקר מרצה לאחר מלחמת העולם הראשונה ליצירת המוזיאון הארכאולוגי בבגדד. היא פיקחה על חפירות ובחנה ממצאים, כשהיא פועלת מתוך העיקרון שהממצא צריך להיות מוצג במדינה בה נמצא, עיקרון שהופר על ידי הארכאולוגים האירופים במאה ה-19, שהביאו לכך שמבחר עתיקות המזרח הקרוב העתיק מוצגים במוזיאונים באירופה כמו הלובר והמוזיאון הבריטי. המוזיאון נפתח באופן רשמי ביוני 1926, אך כחודש לאחר מכן התאבדה בל, אם בשל בריאותה הרופפת, ואם בשל תחושות קיפוח והזנחה שחשה לאחר המלחמה.	עריכה | תבנית | שיחה
50	מקצוע הארכאולוגיה זכה להילה של מקצוע מרתק, שיש בו, בנוסף לצד האקדמי, גם מידה לא מועטה של עבודת שטח, הכרוכה לעתים בסיכון, התרגשות והרפתקה. הילה זו חוזקה על ידי סרטים בנוסח אינדיאנה ג'ונס, אך גם על ידי ספרים שקירבו את המקצוע לקהל הרחב, מסוג "ארכאולוגיה כהרפתקה". אחד מראשוני הספרים מסוג זה היה "אלים, קברים ומלומדים" שיצא לאור בשנת 1949. הספר נכתב על ידי הגרמני ק. וו. צראם, ותיאר בלשון חיה, ובאופן מרתק ומרגש, את עלילותיהם של ראשוני הארכאולוגים. עובדה לא ידועה היא כי צראם הוא בעצם קורט וילהלם מארק, סופר גרמני שהתמחה בכתיבת ספרות תעמולה נאצית בימי מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה פרסם את ספרו בשם "צראם" (Ceram) שהוא היפוך אותיות של שמו "מארק". דבר זה איפשר לספר לזכות בהצלחה בינלאומית, והוא נמכר במיליוני עותקים ותורגם ל-28 שפות. בשנת 1957 הופיע הספר בעברית וזכה להצלחה ולשבחי הביקורת. ספק אם הספר היה זוכה לכך לו היה עברו הנאצי של צראם ידוע ומוכר, בישראל של שנות ה-50, בה חיו ניצולי שואה רבים.	עריכה | תבנית | שיחה
51	הארכאולוג צ'ארלס וילסון, הוא אחד מהארכאולוגים החשובים בתולדות ירושלים. הוא היה הראשון לרשום ולתעד באופן מדעי ומדויק ממצאים סביב להר הבית ובמיוחד את קשת וילסון, חלק מגשר שחיבר את הר הבית עם העיר העליונה, וכן היה ממייסדי הקרן לחקר ארץ ישראל. אך הקריירה הארכאולוגית של וילסון, בזכותה אנו זוכרים כיום את שמו, הייתה חלק מפעילות ענפה, שהייתה צבאית בעיקרה. וילסון היה קצין בצבא הבריטי, ומשימתו, אליה נשלח באוקטובר 1864, והוא בן 28, הייתה לעמוד בראש צוות הנדסי בריטי שמונה למשימה ראשונית ומיוחדת: בשנת 1863 תנאי הגהות (סניטציה) בירושלים החמירו עד כדי תחלואה ומוות. השלטון העות'מאני הסכים לקבל סיוע מגוף נדבני בריטי, שלווה בייעוץ הנדסי מהבריטים, ולאפשר להם לבדוק את השטח כדי לשפר את מערכת הביוב בעיר. לכאורה היה תפקיד הצוות לסייע לעות'מאנים אך למעשה הייתה זו תחילתו של מהלך מודיעיני להכרת שטח ארץ ישראל לקראת ההשתלטות הבריטית עליו. מהלכיו של וילסון לוו לכל אורך הדרך במהלכים דיפלומטיים עדינים מול השלטונות הרשמיים, הוקף ושליטים בדואים מקומיים.	עריכה | תבנית | שיחה
52	רעמסס השני נחשב על ידי רבים ל"פרעה" ששלט בימי יציאת מצרים. המומיה של רעמסס התגלתה בעמק המלכים, ונשמרה במצרים. בשנת 1974 הבחינו מדענים כי מצבה של המומיה מדרדר, וכי היא נרקבת והולכת. הוחלט לשלוח את המלך לפריז לשם בחינה בידי מומחים. לרעמסס הונפק דרכון מצרי, בו נרשם מקצועו כ"מלך (מנוח)". המומיה התקבלה בפריז בכבוד מלכים, לרבות מסדר צבאי שנערך לכבודה בשדה התעופה לה בורז'ה. המדענים בפריז מצאו כי על המומיה התיישבה פטריה, והצליחו להסיר את הנגע. כיום ניתן לראות את המומיה במוזיאון המצרי בקהיר.	עריכה | תבנית | שיחה
53	חַתּוּשַש, עיר קדומה במרכז אנטוליה הייתה בירת הממלכה והאימפריה החתית. אחד הממצאים החשובים ביותר שהתגלו בחפירות שנערכו בעיר היה הארכיון המלכותי שהכיל לוחות טיט רבים, ובהם התכתבויות רשמיות, חוזים, ספרי חוקים, נוהלי פולחן דתי, נבואות וספרות המזרח הקרוב הקדום. אחד הלוחות החשובים ביותר היה חוזה שלום בין המצרים והחתים המתוארך לימי רעמסס השני. העתק של המסמך מוצג בבניין האו"ם בניו יורק כדוגמה לאחד מהסכמי השלום הקדומים ביותר.	עריכה | תבנית | שיחה
54	מערת צדקיהו היא המערה המלאכותית הגדולה בישראל, המוכרת וידועה כבר למעלה מ-1800 שנה, ואף מוזכרת בתוספתא. למרות זאת ישנו "חור שחור" של 300 שנה, בין המאה ה-16 למאה ה-19, בהן לא ידע איש היכן היא. האחרון שהזכיר אותה היה רבי משה באסולה בשנת 1522, ולכן נראה כי פתחה הוסתר במכוון זמן קצר לאחר מכן, ב-1538, עם הקמת חומות ירושלים בידי סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית. ההשערה היא כי הסולטאן הורה על העלמת המערה, כדי למנוע הסתננות של אויבים דרכה לירושלים בעת מלחמה. מאז ועד היום נפתחה המערה ונסגרה חליפות לקהל מסיבות בטחוניות ובטיחותיות שונות. נכון לשנת 2009 היא פתוחה באופן רציף.	עריכה | תבנית | שיחה
55	הפעם הראשונה בה הוזכרה בכתובים המילה ארכאולוגיה הייתה בדיאלוג פרי עטו של אפלטון המספר על שיחה שהתקיימה בין סוקרטס הפילוסוף היווני בן המאה ה-5 לפנה"ס והיפיאס. בשיחה עונה היפיאס לשאלת סוקרטס "מה מעניין אנשים?", תשובת היפיאס היתה: "עמים, גיבורים ובני אדם, יישובים וכיצד נוסדו הערים בימי קדם, ובקיצור, הם מוכנים לשמוע על ארכאולוגיה". (אפלטון, היפיאס רבה, 285 ד'). כתובת ובה מופיע הדיאלוג נקבעה על ידי אדריכל מוזיאון רוקפלר על כותלי חדר הישיבות של המוסד.	עריכה | תבנית | שיחה
56	באחת מהחפירות הארכאולוגיות הראשונות שנערכו בארץ ישראל, חפרה בשנים 1928-1930 משלחת בראשות פלינדרס פיטרי בתל אל-פארעה שבנגב המערבי. פיטרי חד-העין שם לב לדמיון שבין המשטח החולי שהקיף את התל משלושה עברים ובין משטחים דומים בהם חפר במערב הנילוס במצרים העליונה וחשף בהם אלפי קברים. הוא הביא את מנהלי העבודה המצרים שחפרו איתו במצרים. לאלו הייתה שיטה פשוטה ויעילה לאיתור קברים. הם סרקו את השטח כשהם הולמים בקרקע בכוח במוטות ברזל כבדים (לומים) וזיהו את מקום הקברים לפי התחושה בידיהם וההד החוזר מהקרקע. כך חשפו פיטרי ועובדיו קברים רבים סביב התל, שהעידו על קבורה רציפה מהמאה ה-17 לפני הספירה ועד המאה השנייה לספירה.	עריכה | תבנית | שיחה
57	גוש הזכוכית העתיק הגדול ביותר בעולם התגלה בישראל בשנת 1959. במהלך החפירות הארכאולוגיות באתר בית שערים, התגלה על קרקעיתה של מערה חצובה, גוש מלבני גדול עשוי זכוכית בלתי שקופה בגוון סגול. אורכו 3.4 מ', רוחבו 2 מ' ועוביו כ-0.5 מ'. הזכוכית הזאת הייתה נושא למחקר בבית החרושת קורנינג שבארצות הברית, בשיתוף עם אוניברסיטת מיזורי. קורנינג הוא בית החרושת שבו יצקו את המראה מחזירת האור לטלסקופ שבמצפה הכוכבים שבהר פאלומר. גוש אחד, במשקל כ-20 טון נפסל לליטוש, ואילו מן השני, במשקל 14.5 טון, יצרו את המראה לטלסקופ. גוש הזכוכית מבית שערים הוא במשקל של כ- 8.8 טון. המערה שבה נמצא הגוש שימשה סדנה לייצור זכוכית בתקופה המוסלמית הקדומה. נבנה כאן תנור היתוך גדול, עורבבו בו חומרי הגלם לזכוכית, והובערה כאן אש שלובתה לטמפרטורה של מעל 1000 מעלות צלזיוס במשך שבועות אחדים, עד שהחומרים התרכבו לכדי זכוכית. לאחר מכן הרסו את התנור וניתן היה לשבור מן הגוש גושים קטנים לשם מכירה לסדנאות ייצור כלי זכוכית שהיו בסביבה. במערה זו, סביב גוש הזכוכית הזה, קיימה ממשלת ישראל את ישיבתה ביום 30 במארס 2008.	עריכה | תבנית | שיחה
58	חמורבי על אף המוניטין לה זכתה בבל כאימפריה, ואזכורה הרב בתרבות המערבית, העיר בבל שהתקיימה למעלה מאלפיים שנים, הייתה בחלק מהזמן עיר ממלכה ששלטה על אזור קטן בדרום מסופוטמיה. רק פעמיים הפכה העיר לאימפריה, במאה ה-18 לפנה"ס בתקופתו של מלך בבל חמורבי, ופעם נוספת לאחר כ-1,200 שנים במאה ה-6 לפנה"ס, בתקופה הנאו-בבלית בתקופת שלטונו של המלך נבוכדנצר השני.	עריכה | תבנית | שיחה
59	שביתת העובדים הראשונה שתועדה התרחשה במצרים העתיקה בתקופת שלטונו של רעמסס השלישי (המאה ה-12 לפנה"ס). בתקופה זאת הייתה קריסת ממלכות ברחבי המזרח התיכון בעקבות פלישת גויי הים שהביאה למשבר כלכלי במצרים. האומנים והפועלים בכפר דיר אל-מדינה, שעסקו בבניית קברי המלכים והאצילים בעמק המלכים, סבלו מעיכובים באספקת המזון ובתגובה זרקו את כלי העבודה שלהם ועזבו את המקום. הם התאספו במקדש של תחותמס השלישי במדינת האבו, וכתבו מכתב לשר הממונה בתלונה על מחסור במנות חיטה. ראשי הכפר ניסו להרגיעם ולשכנע אותם לחזור לעבודה, אבל הם סירבו לעשות זאת לפני שתלונתם תטופל וטענו "אנחנו רעבים". לאחר שהאחראי חזר אליהם והבטיח שההתחייבויות של פרעה יקוימו, הם חזרו לעבוד.	עריכה | תבנית | שיחה
60	-	הוספה
61	אדם קרו מניון, התקופה הפלאוליתית העליונה של אירופה בניגוד לדעה הרווחת, שבני אדם מהתקופה הפרהיסטורית חיו רק בסביבות 30 שנה, עדויות שונות מראות כי חברות ציידים-לקטים פלאוליתיים היו בריאים יותר מרוב התרבויות המודרניות. מזונם היה מגוון ובריא יותר, הם עסקו בפעילות גופנית יום יומית וכמעט שלא סבלו ממחלות. משום כך גיל השיבה של אוכלוסיית אירופה בתקופה הפלאוליתית העליונה היה בממוצע 68-78 וגובהם 174-178 ס"מ. בתקופות מאוחרות יותר לא הגיעו לרמות אלו, עד לחברות המודרניות המשגשגות של ימינו.	עריכה | תבנית | שיחה
62	גלגל נהוג לחשוב שהגלגל הוא טכנולוגיה טריוויאלית ונפוצה הידועה עוד מתקופת האבן, אך לאמיתו של דבר המצאה זו מיוחסת לתקופת עובייד, שהתקיימה במסופוטמיה באלף הרביעי לפנה"ס. עדויות ראשונות לשימוש בגלגלים כאמצעי תחבורה מתוארכות לשנת 3500 לפנה"ס לאחר המצאות כגון בנייה, חקלאות, סירת המפרש, עיבוד מתכת וכלי מיתר. מאחר שמנגנון הגלגל אינו מצוי בטבע, האדם נדרש לחשיבה מקורית ולא יכול היה להמציאו על ידי התבוננות בטבע וחיקוי כפי שנעשה בהמצאות רבות אחרות. למעשה הגלגל הומצא רק פעם אחת, במסופוטמיה, ומשם התפשט ברחבי העולם הישן. המצאה זו לא התקיימה בעולם החדש עד הגעת האדם הלבן; יוצאת הדופן היחידה היא תרבות האולמקים ממקסיקו, שאף על פי שלא השתמשו בגלגל כאמצעי תחבורה, התקינו רכיבים דמויי גלגל בצעצועי ילדים.	עריכה | תבנית | שיחה
63		עריכה | תבנית | שיחה
64	בשנת 1942 יצא, במסגרת מאמצי מיגור מחלת המלריה, ד"ר צבי סליטרניק לחפש אחר מוקדי קינון של יתושי האנופלס, מעבירי המחלה, באזור מפעלי האשלג הסמוכים לים המלח. במהלך חיפושיו היפנו הבדואים המקומיים את תשומת לבו למספר מערות חסומות באבני גולל מעל קומראן. סליטרניק טיפס אל פתח המערה המפורסמת, שלימים נמצאו בה המגילות הגנוזות הראשונות, והזיז את האבן מעל פתחה. המערות אכן התגלו כמוקדי קינון של היתושים וסליטרניק החל מיד לרסס על מנת להדבירם. במהלך עבודתו הבחין כי בתוך המערה מאוכסנים כדי חרס רבים המכילים גווילים, אולם הוא לא הביע עניין רב בתגליתו ועזב את המערה בתום מלאכת הריסוס. רק לאחר שנים, כאשר היה נוכח באחת ההרצאות של פרופסור יוחנן אהרוני, הבין שהיה האדם הראשון שחשף את המגילות הגנוזות מבלי לדעת מה נמצא לפניו. יתרה מזאת, בזכות הזזת אבן הגולל גרם סליטרניק, 4 שנים מאוחר יותר, לכניסת אחת העזים הבדואיות לתוך אותה מערה מפורסמת, דבר שאפשר את גילוי מגילות ים המלח הראשונות‏.	עריכה | תבנית | שיחה
65	-	הוספה
66	העתק החרס של הסכם קדש בין חתושיליש השלישי לרעמסס השני (המוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול) במאה ה-13 לפנה"ס, כ-16 שנים לאחר קרב קדש, נחתם הסכם קדש בין רעמסס השני פרעה מצרים לבין חתושיליש השלישי מלך האימפריה החתית. להסכם זה, הנחשב להסכם השלום הראשון הכתוב בתולדות האנושות, שתי גרסאות מוכרות - האחת מצרית והשנייה חתית. הגרסאות השונות זהות כמעט לגמרי בלשון ופרטי הצגת יישוב סכסוכי הגבולות, ברית ההגנה ההדדית והסכם ההסגרה, שיישבו את הסכסוך רב השנים בין האימפריה המצרית וזו החתית, באזור הלבנט, ובעצם נבדלות בעיקר בטענת פסקת הפתיח; בעוד בגרסה המצרית נטען כי החתים הם אלו שפנו אל המצרים לבקש שלום, בזו החתית נטען כי המצרים עשו זאת.	עריכה | תבנית | שיחה
67	מלחמות רבות בין מדינות בהיסטוריה החלו כתוצאה מרצח של אדם בודד. אחד מהמקרים המוזרים יותר קרו במאה ה-13 לפני הספירה כאשר המלך החיתי שופילוליומש הראשון קיבל במפתיע מכתב ממלכת מצריים, אלמנתו של אחנתון (שאולי הייתה נפרטיטי) ובו סיפרה שהתאלמנה לאחרונה והיא מעוניינת שישלח את אחד מילדיו כדי שיהיה לה לבעל ופרעה למצריים. שופילוליומש שהתפלא על המכתב שלח נציג כדי שיבדוק האם המכתב אמיתי ובתגובה שלחה המלכה שגריר בו הצהירה שוב על כוונותיה. לבסוף התרצה שופילוליומש ושלח למצריים את בנו הרביעי זננצה שנרצח עם הגיעו לשם, כנראה על ידי מתנגדים למלכה. בתגובה תקף המלך את ערי המצרים באזור ארץ עמקו והפך אלפים מהם לעבדים. למרבה האירוניה השבויים ששבה, הביאו עמם מגפה נוראה שהכריעה את המלך עצמו ואת בנו יורשו ארנוואנדש השני.	עריכה | תבנית | שיחה
68	חמורבי מלך בבל (1792–1750 לפנה"ס), קיבל מאביו סין-מובליט, ממלכה קטנה. ובמהלך חייו הצליח להפוך אותה לאימפריה. אויבתה הגדולה של בבל הייתה ממלכת עילם. כדי לעמוד מול כוחה של ממלכה זאת, כרת חמורבי ברית עם ממלכת ימחד ועם זימרילים, מלך מארי. לאחר פלישת עילם לבבל, שלחו זימרילים וחמורבי הראשון מלך ימחד, כוחות צבאיים לעזרת בבל. בהמשך התחזק חמורבי, עלה צפונה, כבש את אשנונה והתקרב לאזור ממלכת מארי. זימרילים מלך מארי היה עסוק במלחמות בצפון המדינה, הוא ביקש מאשתו שיבתו להתייעץ עם נביאים לגבי הסיכוי שחמורבי יכריז מלחמה על מארי ושאל האם חמורבי ימות אי פעם? אשתו התייעצה עם נביא ועם אותות ושלחה אליו את התשובה: "אדוני יראה מה האל יעשה לו. אתה תתפוס אותו ותנצח אותו, ימיו ספורים והוא לא יחיה זמן רב". בפועל, מארי נכבשה על ידי חמורבי בשנת 1761 לפנה"ס, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 1759 לפנה"ס, הוא הרס אותה לחלוטין. הממלכה הגדולה של מארי מעולם לא שוקמה, ושמו של זימרילים לא הופיע יותר בטקסטים הכתובים.	עריכה | תבנית | שיחה
69	חותמות למלך, אשר לדעת רוב החוקרים מיוחסות לתקופתו של חזקיהו מלך יהודה, סימלו בעיני אנשי דור הקמת המדינה את אחת מתקופות השיא בתולדות עם ישראל בארצו. הם בחרו לשלב את הסמל של מגילה עפה, בצירוף המילה למלך בכתב עברי קדום, בסדרת בולי הדואר השנייה של מדינת ישראל. בולים אלו הונפקו ביום 26 בספטמבר 1948 לכבוד חגי תשרי, סדרה ראשונה במסגרת בולי מועדים לשמחה. הבולים עוצבו על ידי אוטה וליש, אשר עיצב גם את סדרת בולי דאר עברי עליהם הופיעו מטבעות מתקופת המרד הגדול ומרד בר כוכבא. המטבעות וחותמות למלך נועדו להציג את הממצאים הארכאולוגיים המבססים את הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל.	עריכה | תבנית | שיחה
70	מקומה של העיר העתיקה פר-רעמסס שהקים פרעה רעמסס השני במאה ה-13 לפנה"ס כעיר בירה חדשה, נעלם ברבות השנים והפך למסתורי. העיר שמזוהה כאחת מצמד הערים המקראיות פיתום ורעמסס, עוררה במשך שנים את סקרנות החוקרים. הצעות שונות הועלו לזיהוי מיקום העיר, ההצעה המקובלת ביותר היה האתר בצאן אל-חג'ר ששכנה על "הזרוע הטאנית" של הנילוס. באתר נמצאו ממצאים עם כרטושים ופסלים של רעמסס השני. אבל הממצאים הטרידו את הארכאולוגים, חלקם נמצאו עם שברים כשחלקים חוברו לא בהתאמה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החליט הארכאולוג האוסטרי מנפרד ביטאק לחפש את מקומה של פר-רעמסס. הוא מיפה את כל הזרועות העתיקות של דלתת הנילוס, והגיע למסקנה שהעיר שכנה ליד "הזרוע הפלוסית" מזרחית לזרוע הטאנית. החפירות ארכאולוגיות הביאו לפתרון תעלומת הממצאים מתקופת רעמסס השני בטאניס: בוני העיר במאה ה-11 לפנה"ס, השתמשו במבנים, בפסלים ובאובליסקים מפר-רעמסס שננטשה בעקבות יבוש הזרוע הפלוסית, והעבירו אותם לטאניס כשהם בונים איתם עיר חדשה.	עריכה | תבנית | שיחה
71	-	הוספה
72	הלוויה ממלכתית-צבאית לשלדים שנמצאו בחפירות מצדה, 1969.צילום מאוסף דן הדני. למרות שרבים מתיאוריו של יוסף בן מתתיהו מקובלים כיום כאמינים ומדויקים, תיאור התאבדות לוחמי מצדה, שלא רצו ליפול בשבי רומא, במרד הגדול, מעלה ספקות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית, אך היו מקרים אחרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת ובגמלא. קושי נוסף הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות, התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. נמצאו, אמנם, עדויות כי מגני מצדה שרפו בה מבנים. אך בניגוד לגמלה וליודפת, בחפירות של מצדה הרבה פחות שרידי גופות מהמצופה. נמצאו שם כעשרים ושמונה שרידי גופות מורדים בלבד: שלוש נמצאו בארמון הצפוני, וכעשרים וחמיש נמצאו במערה, מתחת לחומה, במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.	עריכה | תבנית | שיחה
73	חלון ברצפת התחנה המרכזית בבאר שבע, שחושף עתיקות בתחילת בניית התחנה המרכזית של באר שבע, בשנות ה-60, התגלו עתיקות במקום, ונדרשו בו חפירת הצלה. החפירות הארכאולוגיות, התעכבו בשל מחסור בתקציב ברשות העתיקות. לכן קואופרטיב אגד נאלץ לתרום כסף רב לזירוזן. באתר, התגלו שרידי עיר ביזנטית, מהמאה ה-5, המשתרעים על-פני שטח גדול בהרבה מזה של התחנה. אולם, בזמנו הוחלט לא להציג את האתר העתיק לציבור. רק בשנת 2013 נפתח חלק ממנו לתצוגה – רק כתשעה מטר מרובע משטח האתר הארכאולוגי חשוף לציבור, וזאת דרך רצפת זכוכית באולם הכניסה לתחנה המרכזית, המאפשרת התבוננות בעתיקות מלמעלה (ראו תמונה). מה גם, שחלק מהממצאים הארכאולוגיים אבד.	עריכה | תבנית | שיחה
74	קטע מתוך קטע הרחוב המרוצף, שבמנהרות הכותל. מקובל לחשוב, שאתרים ארכאולוגיים ממחישים לבני העת החדשה את אורחות חייהם של בני תקופות קדומות. אך לא תמיד כך הדבר. כשהארכאולוגים חשפו את קטע הרחוב המרוצף במנהרות הכותל, מתחת שכבות העפר, ששפכו הממלוכים על המתווה הישן של רחוב הגיא ותחת אבני הריסות בית המקדש השני, הם ייחסו את ריצוף הרחוב להורדוס. הם חשבו, שמאז שיפוץ בית המקדש בידי הורדוס, בָּאֵי ירושלים הלכו על מרצפות אלו. אולם השערה זו עוררה שאלות. מדוע ריצוף הרחוב מעולם לא הושלם עד סוף תוואי הרחוב? מדוע מחצבת המרצפות, בקצה הרחוב, מעולם לא כוסתה? ומדוע על המרצפות לא ניכרים שום סימני שחיקה של הליכת עולי הרגל הרבים ושל נסיעת כרכרות? הפתרון נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, שחי בתקופה זו ותיעד אותה. את הריצוף יזם נינו של הורדוס, אגריפס השני, באמצע המאה הראשונה. הרצפים לא סיימו מעולם את מלאכתם, כי חורבן הבית עצמו קטע אותה. למעשה, קטע הרחוב המרוצף נפתח לראשונה לקהל רק בסוף המאה העשרים, בידי הארכאולוגים.	עריכה | תבנית | שיחה
75	משה דיין משחזר ממצא ארכאולוגי בגינת ביתו, בשכונת צהלה, תל אביב. בשנת 1952 נתפס משה דיין לתחביב הארכאולוגיה, כשמצא כדים עתיקים, שנחשפו בשיטפון, בתל א-צפי. הוא ביצע חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, בעודו במדים, ובהמשך, כשהיה חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל. הוא אף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, לשם רכש עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר ב-1968 התמוטט עליו גוש כורכר באתר ארכאולוגי. איש השב"כ, יעקב פרי, סיפר כי דיין השתמש באנשי שב"כ בעת שחפר באופן לא חוקי ביהודה ושומרון. את ממצאיו שמר לרוב דיין לעצמו, כך שמעשה היה שודד עתיקות. כנגד דיין הוגשו תלונות רבות על הפרת חוק העתיקות, שלא טופלו. בעקבות תלונה שהוגשה נגדו ב-1965 זומן דיין לגביית עדות בתחנת המשטרה, אלא שדיין הגיע להסדר עם אגף העתיקות והמוזיאונים, ולכן לא עמד לדין. לאחר מותו של דיין, ב-1981, אלמנתו מכרה את אוסף העתיקות הלא חוקי למוזיאון ישראל, תמורת מיליון דולר.	עריכה | תבנית | שיחה
76	המילה "רובע", פירושה, על פי רוב, הוא חלק גדול מעיר, שכונה או צבר שכונות. בשפות רבות (למשל עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית), מילה זו דומה למילה "רֶבַע". ישנה תפישה שגויה, על פיה הקשר בין המילים "רובע" ו"רבע" נובע מכך שבעיר העתיקה של ירושלים, יש בעת החדשה ארבעה רבעים (הרובע היהודי, הנוצרי, הארמני והמוסלמי). תפישה שגויה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שעד 1967 היה בעיר העתיקה רובע נוסף – הרובע המוגרבי. גם לא עם העובדה שרובעי העיר העתיקה של ירושלים בעת החדשה התגבשו רק במאה ה-19, אחרי שהמילה "רובע" השתרשה כבר בשפות רבות. למעשה, מקור המילה הוא בנוהג של הרומי לסלול בערים רבות שני רחובות מרכזיים: "קארדו מקסימוס" ו"דקומנוס" (כך חולקה גם ירושלים בעת העתיקה). הרחובות שנסללו לאורכה ולרוחבה של העיר חילקו אותה לארבע שכונות.	עריכה | תבנית | שיחה
77	-	הוספה
78	אליעזר ליפא סוקניק אליעזר ליפא סוקניק עלה לארץ ישראל בשנת 1912. בזמן מלחמת העולם הראשונה הצטרף לגדודים העבריים של הצבא הבריטי. ב-1920 הוציא עם חיים אריה זוטא את "מדריך הטיולים לירושלים וסביבותיה", יצא ללימודים בחוץ לארץ וקיבל תואר דוקטור עם תזה על בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. סוקניק היה הארכאולוג הראשון שהעסיקה האוניברסיטה העברית, והוא חפר למענה, למשל בבתי הכנסת בבית אלפא ובחמת גדר ובחומה השלישית בירושלים מימי בית שני. סוקניק גם יזם את הקמת בית הנכות לעתיקות היהודים בהר הצופים וב-1938 מונה לפרופסור. כשהתגלו מגילות ים המלח, היה סוקניק מהראשונים שעמד על טיבן. בנובמבר 1947, לקראת מלחמת העצמאות, רכש שלוש מתוך השבע שהתגלו אז, מסוחר עתיקות בבית לחם. ארבע המגילות הנותרות התגלגלו לארצות הברית ובסופו של דבר הצליח בנו, יגאל ידין, לרכוש גם אותן, וגם לחפור ולגלות מגילות נוספות בקומראן.	עריכה | תבנית | שיחה
79	בין השנים 1318‏-1320 לפני הספירה, במהלך המלחמה האנטולית היוו חיידקי ‏Francisella tularensis גורם משמעותי לניצחון האימפריה החתית על ממלכת ארזוה. במהלך המלחמה הצבא החתי (ומאוחר יותר גם הצבא הארזוי) שלח למחנה האויב בהמות ואנשים חולים כדי שאלו יפיצו את המחלה. בכך הייתה המלחמה לאירוע המתועד הראשון בהיסטוריה בו השתמש האדם בנשק ביולוגי בשדה הקרב. אזכור המגפה מופיע במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה־14 לפני הספירה.	עריכה | תבנית | שיחה
80	-	הוספה
81	לפי עדויות כתובות רבות, צליבה הייתה שיטת הוצאה להורג נפוצה מאד במקומות רבים במרכז אסיה, במזרח התיכון, באירופה ובצפון אפריקה, במשך כאלף השנים בהן שלטו באזורים אלה היוונים והרומים עד להתנצרותם של האחרונים. דוגמאות לעדויות אלה הן התגובות למרד של ספרטקוס, כשנצלבו כ־6,000 עבדים לאורך הוויה אפיה, ולמרד בר כוכבא, ככתוב באגדות החורבן, הועמדו מספיק צלבים כדי להקיף אזור של 18 מיל (במידה התלמודית). נשארה עדות ארכאולוגית לקיום מנהג הצליבה: שלדו של יהוחנן בן חגקול שנמצא במערת קבורה בגבעת המבתר שבירושלים, כשמסמר בצורת ח נעוץ בעצמות קרסוליו ונושא שאריות של עץ זית.	עריכה | תבנית | שיחה
82	שיקום שכבת העתיקות של התקופה הישראלית בתל באר שבע רוב חומת העיר העתיקה של ירושלים, אינה עתיקה, ביחס לירושלים. חומה זו נבנתה בידי האימפריה העות'מאנית לפני כ-400 שנה. חומת הר הבית, למשל, נבנתה בידי הורדוס כ-1600 שנה קודם לכן. אחד השערים בחומת ירושלים, נקרא השער החדש. הוא נפרץ בחומה בשנת 1889, כחלק מתהליך היציאה מהחומות ובניית החלקים המודרניים של ירושלים. 11 שנים אחרי שהטורקים פרצו את השער החדש, הם החלו בהקמת העיר באר שבע; הם הקימו שם את השכונה הראשונה, והיא נקראת בפינו העיר העתיקה של באר שבע. אולם, השכונה שנקראת "העיר העתיקה של באר שבע", אינה באמת באר שבע העתיקה. באר שבע המוזכרת במקרא נמצאה במקום בו מצוי כיום הגן הלאומי תל באר שבע. שכבת העתיקות הכי מודרנית שם, היא מהמאה ה-13; עתיקה ב-300 שנה מחומת העיר העתיקה של ירושלים.	עריכה | תבנית | שיחה

בחזרה לפורטל