סוקרטס
 | |
| לידה | 4 ביוני 470 לפנה"ס |
|---|---|
| פטירה | 7 במאי 399 לפנה"ס (בגיל 70) |
| תחומי עניין | אתיקה, לוגיקה, תורת ההכרה פילוסופיה פוליטית |
| הושפע מ | אנקסגורס, פרמנידס |
| השפיע על | אפלטון, קסנופון, אריסטו, סרן קירקגור |
סוֹקְרַטֶס (ביוונית: Σωκράτης; 4 ביוני 470 [או 469] – 7 במאי 399 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני. הוא נחשב בעיני רבים לאבי הפילוסופיה המערבית, והיה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים". הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר תיאוריו כפי שהוא מופיע ביצירותיו אצל תלמידיו: אפלטון וקסנופון.
חייו
בנאום ההגנה האפולוגטי שלו, אותו נשא במהלך משפטו, מספר סוקרטס כי בצעירותו השתתף בלחימה במהלך המלחמה הפלופונסית, ולחם בקרבות בפוטידיאה (432 לפנה"ס, הדיפת מתקפתם של הספרטנים בפיקוד ברסידאס), בתבוסה האתונאית בדליון (424 לפנה"ס) וגם לאחר שביתת הנשק בין אתונה לספרטה, בקרב אמפיפוליס (422 לפנה"ס - אז הביס ברסידאס את האתונאים).
בשנת 406 לפנה"ס, במהלך השלטון הדמוקראטי באתונה, כיהן סוקרטס כאחד מחמש מאות השופטים שנבחרו בגורל במועצת העם; השנה הייתה השנה שבה אירע קרב ארגינוסאי, בו זכו האתונאים לניצחון ימי על הספרטנים - אך מייד לאחר הקרב אירע אסון, כאשר טבעו בסערה אלפי חותרים ומלחים מצוותי 25 ספינות שניזוקו בקרב והתמלאו מים. כשהגיעה בשורת האסון אל אתונה, לחץ האספסוף האתונאי להעניש ומייד את עשרת הסטרטגים שפיקדו על הצי. שמונה מהם הובאו לדין בפני אספת העם, והשופטים נכנעו לזעם ההמון - ובהליך חפוז ובניגוד לחוקי אתונה גזרה את דין שישה מהם למוות, והם הוצאו להורג. השניים הנותרים לא שבו לאתונה לעולם מחשש לגורלם. סוקרטס מספר במשפטו כיצד היה "היחידי שהתייצב כנגדכם לבל תפרו במעשיכם את החוקים, והצבעתי בניגוד לרצונכם" לחנינת המפקדים; "וכשעמדו הנואמים להאשימני ולאסרני, ואתם תבעתם זאת בצעקותיכם, חשבתי כי מוטב לי כי אסתכן עם החוק והצדק, משאפחד ממאסר או מוות ואעשה אתכם יד אחת במה שהחלטתם שלא כדין".
סוקרטס אומר שם כי מלבד הפעם ההיא, מעולם לא כיהן בתפקיד כלשהו באתונה.
במהלך שלטון שלושים האוליגרכים באתונה, לאחר התבוסה במלחמה הפלופונסית והפלת המשטר הדמוקרטי (בשנת 404 לפנה"ס), הוטל על סוקרטס ועל ארבעה אנשים נוספים להביא בפניהם מסלמיס אדם בשם ליאון הסלמיני, שנידון למיתה. סוקרטס סירב לציית לפקודה זו, שב לביתו ולא השתתף עם ארבעת האחרים בהבאתו של ליאון למרות שידע כי בכך הוא מסכן את חייו, וייתכן שאף היה מוצא להורג אלמלא הופל משטר האוליגרכים זמן קצר לאחר מכן, ב-403 לפנה"ס.
סוקרטס התפרסם בשנים שלאחר מכן, ונודע כחכם מכל אדם; דימויו זה התחזק כתוצאה מן הנבואה של האורקל מדלפי, שנטען כי מסרה לחברו הטוב של סוקרטס, כירפון, את דברי אפולו האומר כי הוא האיש החכם בעולם. סוקרטס נהג ללכת ברחובות אתונה, ולשאול כל אדם שפגש שאלות פילוספיות ומוסריות - לדבריו, כדי להוכיח שחכמתו המוזכרת בנבואתה של האורקל נובעת מהעובדה כי "את אשר לא ידעתי - אין אני מדמה לדעתו", בניגוד לאנשי אתונה, אשר כל אחד מהם בגלל כשרונו או מעמדו "דימה את עצמו חכם מאד גם בשאר עניינים חשובים ביותר, וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא"; הדבר עורר את חמתם של האתונאים, ובשנת 399 לפנה"ס, בשנתו השבעים של סוקרטס, הוצא הפילוסוף להורג באשמת כפירה באלילים והשחתת מידותיו של הנוער באתונה, אשר נהנה לצפות בסוקרטס מוכיח לבן שיחו כי אינו יודע דבר וחצי דבר בהליכות העולם.
יצירתו ודמותו
אף על פי שדמותו של סוקרטס כפי שהיא מצטיירת אצל תלמידו הגדול אפלטון היא המוכרת והמעניינת יותר, נראה שתיאורו אצל קסנופון הוא הנאמן יותר למקור. ציטוט מדבריו מופיע גם במחזותיו של אריסטופנס. אפלטון לקח לעצמו מידה רבה ביותר של חירות אמנותית בתיאורו את סוקרטס. לעיתים קרובות הוא מלביש עליו את דעותיו שלו עצמו, במקום להציג את דעותיו המקוריות. במקרים רבים ברור שהדברים שהוא שם בפיו לא היו יכולים להיאמר באמת על ידי סוקרטס עצמו, כמו, למשל, כאשר הוא מציג אותו מחווה דעה על מאורעות שלא נתרחשו אלא לאחר מותו. כך דווקא דמותו כפי שמתוארת אצל קסנופון, הפחות מרתקת והפחות תוססת, היא האמינה יותר. השאלה עד כמה אפלטון דייק בתיאוריו את סוקרטס נקראת "הבעיה הסוקרטית".
סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובענייני ניהול החברה והמדינה. לטענתו, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל". סוקרטס ראה בסגולה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת לדון בנושאי המוסר. בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פנה לאנשים ושאל אותם שאלות על טיב העולם. כדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסוים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם לאותו נושא והאם הגדרה זו אכן אמיתית. סוקרטס משתמש בשאלות רבות, במעין חקירה צולבת הנקראת "אלנכוס" (ελενχος), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו. את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, המשמשות אותו בהמשך הדיון, על מנת להפריך את דעותיהם של בן או בת שיחו. כך הוכיח בעצם שאין אנשים יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות.
שיטת דיון שכזו מכונה דו-שיח דיאלקטי, דו-שיח בו הטיעונים של סוקרטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום עמדה משלו. סוקרטס מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את הנושא שהוא מתיימר להבין. סוקרטס אף מציג לפעמים דעה מסוימת כאילו הייתה זו דעתו, אך בעצם עושה הוא שימוש בדעתו של בן שיחו על מנת לצלוב את השקפתו. פעולה זו מובילה את בני שיחו לחוש מבוכה (מצב הנקרא אפוריה). בשל כך הואשם סוקרטס באירוניה הסוקראטית המפורסמת, שכן נראה היה שידע את כל התשובות מראש ורק רצה להטיח בורותם של אזרחי אתונה בפניהם.
בשנת 399 לפנה"ס נשפט סוקרטס בן ה-70 על כפירה באלילים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתנתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו (כבוד שהוענק לאזרחים שהעיר הכירה להם טובה). תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות, ברוב גדול של כ-300 קולות נגד 200 קולות. יותר מאשר הרוב שבו נמצא אשם מלכתחילה (281 כנגד 219; אפלטון מעגל את המספר באפולוגיה ל-280 כנגד 220) והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל מסוג רוש. בעת שבתו בבית הכלא ניסו תלמידיו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה, מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית ולכן לא יברח. (דבריו של סוקרטס אל המושבעים - "אם אתם חושבים כי בהורגכם אותי תצליחו למנוע מישהו מלגנות את חייכם המושחתים, אינכם אלא טועים; אין זו דרך מילוט אפשרית או מכובדת"[1]).
כמה מן הדיאלוגים המפורסמים בהם מדבר סוקרטס הם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון (לא לפי סדר): קריטון, אפולוגיה, אותיפרון, פיידון, פרוטאגוראס, המשתה, פוליטיאה, פיידרוס. אולם בדיאלוגים אלו ישנה בעיה של אותנטיות, ולא ברור עד כמה אפלטון ייצג בכתיבתו את דעתו של מורו.
סוקרטס נחשב לדמות מוערכת גם בקרב רבים מחכמי ישראל, ביניהם הרמב"ם, רבי יוסף אלבו, וריה"ל ששם בפי ה'פילוסוף' בספרו הכוזרי את המילים: "...זאת היא מדרגת סוקרטס והדומים לו, אבל אלה אינם כי אם יחידי סגולה, שכיום אין תקווה להגיע למדרגתם"[2] הוא התכוון בדברים אלו להציג במערומיה את דעתו של סוקרטס כי אין לאדם ממוצע הבנה ויכולת לדבוק בבוראו (בניגוד לטענת ריה"ל כי לא תיתכן דת אמת המושתתת על כישורים אנושיים יוצאי דופן).
מידה טובה (arete) או סגולה טובה על פי סוקרטס
מידה טובה (arete) או סגולה טובה היא כינוי לאותן תכונות אופי אשר האדם בכלל והאתונאי בפרט, צריך להיות ניחן בהן כדי להיות נאה וטוב (כפי שהיוונים הגדירו זאת): "אדם מצוין ומוצלח במובן הרחב". אפלטון מקדיש מספר דיאלוגים לבירור המושג "סגולה טובה", כאשר בכל אחד מהם נידונה סגולה טובה מסוימת: 1) חסידות / אותיפרון 2) מתינות וכיבוש היצר / כרמידס 3) אומץ לב / לאכס 4) צדק / פוליטיאה א 5) חוכמה. בדיאלוג מנון מנון וסוקרטס מנסים לברר את המושג בצורה כללית.
בדיאלוגים אלו סוקרטס מנסה לבחון מה הדבר שמצד אחד מגדיר בצורה כוללת את הסגולה הטובה ומצד שני אינו חל על סגולות אחרות: האם יש מכנה משותף בין כל הסגולות הטובות (הן אחת למעשה) או שכל אחת מהן היא חלק מהסגולה הטובה. סוקרטס משווה את הסגולה הטובה לידיעה מקצועית של אומן מומחה ועל כן היא מתאפיינת בתכונות הבאות: 1) היא כרוכה בידיעת תכנים מסוימים – לכן יש צורך לדעת מהי המטרה של הסגולה הטובה וכיצד מממשים אותה. 2) אין הבדל בין הלכה למעשה – כלומר מי שמכיר את הסגולה הטובה מתנהג על פי ההגדרה שלה. מכאן נובע כי רשע פשוט לא יודע על המידות הטובות ועושה את מעשי הרוע שלו מתוך שגגה; אף אחד לא יעשה רע אם יידע שהמעשה הוא רע. 3) כמו כל אומנות גם הסגולה הטובה נקנית בלימוד על ידי מורים (כאן דווקא יוצא סוקרטס נגד העמדה הזאת – לדוגמה בדיאלוג פרוטגורס, הוא טוען כי לא ניתן ללמד את הסגולה הטובה, ומכיוון שכך היא אף איננה ידועה. בדיאלוג מנון הוא טוען כי הסגולה הטובה היא סברה נכונה ולא ידיעה ממש).
תרגומים לעברית
- "חייו ומותו של סוקרטס" (תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה, קריטון, תרגום והערות שמעון בוזגלו, (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2005).
- פיידון, תרגום והערות שמעון בוזגלו (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2005).
ראו גם
לקריאה נוספת
- נתן שפיגל, סוקרטס, הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"ם.
- שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב, פילוסופיה יוונית כרך ב', יחידות 4–5, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1997.
- א. פ. סטון, משפטו של סוקרטס, ספרי עליית הגג, 2015.
קישורים חיצוניים
| פילוסופיה יוונית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| פילוסופיה קדם-סוקרטית |
|
| ||||
| פילוסופיה סוקרטית | סוקרטס | |||||
| אפלטון | פלאטוניזם • נאופלאטוניזם | |||||
| אריסטו | האסכולה הפריפטטית | |||||
| זרמים נוספים | ציניקנים • האסכולה הקירנאית • האסכולה האפיקוראית • האסכולה הסטואית • פירוניזם | |||||
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: סוקרטס |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סוקרטס |
- סוקרטס באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
- דאגלס לינדר, משפט סוקרטס
- גלעד שרביט, לסוקרטס לא הייתה בכלל דעה משל עצמו, באתר הארץ, דיון בשאלה למי יש לייחס את הרעיונות שמביע סוקרטס בדיאלוגים של אפלטון, 22 בינואר 2006
- סוקרטס, באתר של בית ספר ממלכתי "יבנאלי", חיפה
BioCast - אלף אישים באלף שניות: החכם שלא ידע דבר - סוקרטס, באתר iCast, 28 ביוני 2012
הערות שוליים
- ^ רעיון זה מורחב אצל הראי"ה קוק בספר אגרות הראי"ה חלק ד אגרת א שלד, שם הוא מבדיל בין סוקרטס לבין רבי עקיבא שבדרגתו הגבוהה חש את כאבי הריגתו.
- ^ ספר הכוזרי מאמר שלישי פסקה א'
