ניצולי השואה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ניצול שואה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ניצולים במחנה מטהאוזן, משחזרים את כניסת המשחררים חיילי צבא ארצות הברית, 1945, יום לאחר השחרור בפועל, לבקשת דווייט אייזנהאואר

ניצולי השואה או שורדי שואה הם יהודים אשר שרדו את השואה – הרדיפה, הגירוש ורצח העם היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים.[2]

ניצולי השואה הם היהודים ששרדו מחנה השמדה, מחנה ריכוז, גטו, בורות הריגה ואתרי השמדה של האיינזצגרופן או משתפי הפעולה עמם, או שחיו חיי סתר או חיים בזהות בדויה באזור שנכבש או סופח בידי גרמניה הנאצית. הגדרה זו כוללת את רוב היהודים שחיו ביבשת אירופה בשנים 1939 עד 1945 ונותרו בחיים.

שני שלישים מהכוח הלוחם של צה"ל החל מקרבות עשרת הימים במלחמת השחרור היו שורדי השואה, מתנדבי מח"ל ואחרים. משלהי מלחמת העולם השנייה ועד שנות ה-60 נקלטו בישראל למעלה מחצי מיליון עולים מאירופה, מרביתם ניצולי השואה או ילדיהם.[3]

שארית הפליטה

יתומים ניצולי השואה במחנה העולים בעתלית
ערך מורחב – שארית הפליטה

במלחמת העולם השנייה נרצחה רוב יהדות אירופה. מתוך מעל 9 מיליוני יהודים שחיו באירופה ערב השואה, נרצחו כ-6 מיליונים. מתוך הנותרים, חלקם הספיקו לעזוב את ארצם וחלק נוסף שרד התופת. אותם נותרים ששרדו נקראו (בעיתונות בת הזמן ובספרות המחקר): "שארית הפליטה". אחרים מהנותרים הסתתרו בזהות בדויה או במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות, או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם, וחלקם ניצלו באופן מקרי או בזכות יוזמה ואומץ. במחקר ההיסטורי, משמש המונח "שארית הפליטה" לכלל היהודים שנמצאו באירופה וצפון אפריקה ב-4–5 השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.[4]

חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה, חזרו לארצותיהם, אולם לרבים אחרים לא היה לאן לחזור ואלה שחזרו - לא תמיד התקבלו בברכה (בפולין למשל, התבצעו מספר פוגרומים ביהודים גם לאחר השואה, עם חזרתם). רובם החלו לחפש את יקיריהם במקומות בהם רוכזו היהודים או את ילדיהם שנתנו למסתור ולרוב לא מצאום. רבים היו הפליטים היהודים שנדדו ברחבי אירופה. חלקם הבריחו את הגבולות ממזרח למערב אירופה באמצעות ארגון "הבריחה" או דרך מבריחי גבולות אחרים. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים שכונו "מחנות העקורים" וארגון הג'וינט ניסה לדאוג לצרכיהם כפתרון זמני.

בעייתי במיוחד היה גורלם של הילדים היהודים לאחר המלחמה, רובם שרידים יחידים למשפחותיהם. קמו קיבוצי נוער ובתי ילדים יהודיים במזרח ומרכז אירופה, אך הם נתקלו בקשיים כספיים ובאנטישמיות ורק מקצת הילדים הניצולים נקלטו בהם. ארגונים ציוניים החלו לאתר ולפדות ילדים שהוסתרו אצל נוכרים ובמנזרים.

שאלת גורלם של הניצולים לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה, הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן. בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל (חלקם העפילו וגורשו לקפריסין), 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים היגרו לקנדה ולמדינות שונות במרכז ובמערב אירופה ובשאר העולם.

התמודדות נפשית

התמודדות נפשית של הניצולים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: חוסר במקורות.

ניצולי השואה סבלו משנות המלחמה ולאחריה באופנים רבים ושונים, גופנית ונפשית.

היו הבדלים ניכרים בעצמת הפגיעה הטראומטית בקרב ניצולים שונים. לכל אחד ואחת מהם היו סגנונות התמודדות אישיים שונים עם אירועי מלחמת העולם השנייה, בעזרתם או בלעדם התמודדו עם המתרחש, וגם בהמשך חייהם אחריה. השואה לא ביטלה את ההבדלים האישיותיים של הניצולים, וההתמודדות איתה לא הייתה זהה. תהליך החלמתם של הניצולים היה קשה בכל אתר או מדינה שבהם החליטו לגור.

למרבית הניצולים הייתה פגיעה טראומטית חזקה במצבם הגופני והנפשי, שבחלקה נמשכה כל ימי חייהם. היא התבטאה בין היתר בזעזוע נפשי גדול שעברו, בתחושה שהיו ב"פלנטה אחרת" ושאין באפשרותם לשתף אחרים בכך, שלא הצליחו לעבד תהליכי אבלות על יקיריהם שנרצחו מכיוון שהיו עסוקים באותו זמן בהישרדות, וגם בתחושה שהם זכו בחייהם על חשבון אחרים (שאלה אופיינית ששאלו את עצמם: "למה דווקא אני שרדתי ואחרים לא?"). תקופה נוראה זו חרתה בחלק מהניצולים צלקות גופניות, נפשיות, שאופיינו לאחר מכן על ידי חוקרים בשם תסמונת מחנות הריכוז.

למרות זאת, רבים מהניצולים גילו כוחות התמודדות טובים בהמשך חייהם, שיקמו את חייהם, עברו למקום חדש, הקימו משפחה ופיתחו קריירות מצליחות.

חנה קמינר ערכה באמצע שנות ה-80 מחקר בהנחייתו של פרופ' לביא, שבמהלכו בדקה חלומות של שלוש קבוצות נבדקים: הראשונה כללה ניצולי שואה שלמרות החוויה הקשה שחוו נותרו ללא כל צלקת נפשית, השנייה כללה ניצולי שואה שלקו בקשיים תפקודיים בעבודה ובחיי המשפחה, והשלישית - קבוצת ביקורת של ישראלים ללא כל טראומה נפשית. הנבדקים שהו חמישה לילות במעבדה, והחוקרים רשמו את דיווחי החלומות שלהם אחרי יקיצות משנת חלום. קמינר מצאה שניצולי שואה שהצליחו להתגבר על הטראומה הדחיקו את החלומות: רק 30% מהם זכרו את החלומות שלהם, בעוד שקבוצת הישראלים שלא עברו אירוע טראומטי זכרו 85% מהחלומות והניצולים שחוו קשיי הסתגלות זכרו 60% מהחלומות. ברוב המקרים הקיצו החולמים מהקבוצה הראשונה משנת החלום וטענו שלא חלמו כלל. גם כשחלמו, רוב החלומות היו ללא עלילה וללא אמוציות. "החלומות שלהם היו מאוד 'ערומים' מבחינת התוכן", אומר פרופ' לביא. "העלינו את ההשערה שההדחקה של החלומות שירתה את ההסתגלות של אותם ניצולי שואה, כדי למנוע את האפשרות שתכנים שקשורים במצבים נוראיים ובלתי אפשריים יצופו. הם הדחיקו את החלומות שלהם, למרות ששנת החלום שלהם הייתה תקינה. הם פשוט לא זכרו את החלומות". הממצאים האלה העמידו בסתירה את הגישה הטיפולית המקובלת בנפגעי טראומה, שלפיה כדי לשלוט בטראומה יש להציף אותה מחדש אל פני השטח ולדון בה. בעקבות הממצאים פורסם מאמר בכתב העת הרפואי 'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין', שגרס שאצל חלק מניצולי הטראומה העיסוק החוזר באירוע הטראומטי גורם נזק יותר מתועלת, ושבחלקם יש לטפל דווקא באמצעות הדחקה של האירוע.

בשנת 1979 הוקמה עמותת אלה לטיפול נפשי בניצולי שואה. משנת 1987 בתחום פועלת עמותת "עמך" אשר מסייעת לניצולי שואה ובני משפחותיהם להתמודד עם בעיותיהם הנפשיות והחברתיות.

הדור השני לשואה

ערך מורחב – הדור השני לשואה

הדור השני לשואה, או הדור השני, הוא השם שבו מכונים בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה, שנולדו לאחר השואה. אף שבני הדור השני לשואה לא חוו ישירות את מוראות השואה, הרי השפעת הטראומה שעברו הוריהם ניכרת בהם במידה זו או אחרת, וזוכה להתייחסות בישראל.

הדור השני לשואה העלה מספר שאלות מחקריות ראשוניות בפסיכולוגיה, בין הבולטות שבהן: האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בעת הטראומה, וכן מה ביטוייה הנפשיים של העברה זו של תחושת הטראומה לדור שני. דפוס תקשורת אותו זיהו הפסיכולוגים כמאפיין תקשורת בין הורים שחוו טראומה לבין ילדיהם כונה בשם "קשר השתיקה". אותו קשר שתיקה הוא ההסכמה שבשתיקה, במשפחות של ניצולי השואה, שלא לשוחח על הטראומה של ההורה ולנתקה מחיי היום-יום במשפחה. הצורך בקשר השתיקה נובע לא רק מהצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר הטראומה, אלא אף מאמונתם כי תאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד.

במחקרים שונים נמצא כי טראומת השואה עשויה לעבור אף לדור השלישי.[5]

הניצולים בישראל

בחברה הישראלית

ערכים מורחבים – השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית, זיכרון השואה בישראל

לפי הרשות לזכויות ניצולי השואה חיו בישראל בערב יום השואה של של 2022 כ-161,400 ניצולי שואה, כשגילם הממוצע הוא 85.5. כ-31,500 שורדים חצו את גיל 90, ולמעלה מ-1,000 עברו את גיל 100.

כמחצית או יותר מהלוחמים במלחמת העצמאות בכוחות ההגנה ובצה"ל היו ניצולי השואה, שגויסו תחת השם גח"ל. חלק גדול מהם נהרג בקרבות. ההיסטוריונית חנה יבלונקה מעריכה כי "כמחצית מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה", "ובהתאם לכך היה שיעורם בקרב הנופלים".[6][7].

נכון ל-2022 מתוך שורדי השואה החיים בישראל ומוכרים בידי הרשות לזכויות ניצולי שואה, 63% מהם ממוצא אירופאי, ומתוכם הקבוצה הגדולה ביותר הם ילידי ברית המועצות שמהווים כ-37% מניצולים אירופאים. כ-18% מכלל שורדי השואה בישראל הם יהודי מרוקו ואלג'יריה, כ-12% מהשורדים ילידי אירופה הם ילידי רומניה וכ-5% ילידי פולין.

במחקר שנעשה על ידי ג'ני ברודסקי ופרופ' סרג'ו דלה-פרגולה על ניצולי השואה בישראל, הם העריכו כי בשנת 2003 חיו בישראל 326,900 ניצולי שואה מאירופה, 102,700 ניצולים מאגן הים התיכון, וכן 14,600 ניצולים שנולדו בשנת 1945. בנוסף קיימים בישראל 118,000 ניצולי השואה שעלו מברית המועצות.[8].

על פי חנה יבלונקה, התבצע במדינת ישראל תהליך יוצא דופן, שהפך את ניצולי השואה מקבוצת מהגרים תלושה – לדור המייסדים, ומקבוצה דחויה בציבוריות הישראלית לקבוצה מבוקשת ונצרכת, בעלת תפקיד בעיצוב דמותה התרבותית של מדינת ישראל. ניצולי השואה מכונים בלשונה "הגירה מצולקת", ואולם בשל כישוריהם, השכלתם ומקצועם היוו "גל הגירה שכל קולט מתאווה לשכמותו".

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניצולי השואה היו קבוצה דחויה ומושתקת בציבוריות הישראלית. אומנם החל משנות החמישים התבצעה חדירה והתבססות מאסיבית של קבוצות הניצולים השונות אל כל תחום אפשרי בחברה הישראלית, הן ברמה הציבורית והן ברמה הפרטית, אולם הם עדיין נחשבו בישראל ליהודים הגלותיים ושפופי הקומה שהלכו אל מותם "כצאן לטבח", למול האתוס של הצבר הלוחם זקוף הקומה, והדגש בזיכרון השואה הושם על זכרם של מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שהלכו בדרך ההתנגדות. גם מרבית הניצולים העדיפו לשתוק ולא לספר על מה שעבר עליהם. הם אצרו את הידע והתחושות בלבם, חלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר, אם מתוך ניסיון להשתקם ואם כשנוכחו להיווכח שגילוייהם לא עניינו את הרבים, לא בישראל ולא בארצות אחרות, וכי אלה ממילא לא ישנו את מהלך הדברים בחברה.

רק בשנות השישים, בייחוד עם פתיחת משפט אייכמן, החלו הדברים להשתנות. לפי יבלונקה, משפט אייכמן "היה שיאו הדרמטי של תהליך הלגיטימציה שהחברה הישראלית נתנה לכל קבוצות הניצולים ולסיפורם של הניצולים כפרטים" ו"הניצולים הפכו לגשר חי בין הכאן לשם".[3]

שלט בשכונת גאולים ברמת השרון

יישובים ושכונות בישראל הוקמו על ידי ניצולי השואה או למענם. הדוגמה הבולטת ביותר הוא קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי שהוקם על ידי ניצולי שואה. דוגמה נוספת היא קיבוץ נצר סרני שהוקם על ידי ניצולי השואה ממחנה בוכנוואלד. בחלק מהמקרים בא שם היישוב או השכונה לרמז על מקורם של התושבים. דוגמה לכך הם המושב אודים ושכונת גאולים ברמת השרון.

התמיכה הכלכלית בניצולי השואה

ערך מורחב – הרשות לזכויות ניצולי השואה

ב-1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית.

במסגרת ההסכם, התחייבה גרמניה לפצות את ניצולי השואה בגין נזקי בריאות שנגרמו להם (תשלום רנטות) והתחייבה להעביר לישראל סכום של כ-3 מיליארד מרק מערב גרמני כפיצוי על הוצאות קליטת ניצולי השואה בישראל וכפיצוי על הרכוש האבוד. ישראל, מצידה, הסכימה שניצולי השואה שהם אזרחי ישראל ביום 1.10.1953 לא יהיו זכאים לתבוע את גרמניה בגין נזקי בריאות.

על מנת לפצות ולטפל בניצולי השואה, בשמם ויתרה ישראל על זכאותם לפיצויים מגרמניה, נחקקו שני חוקים: ב-1954 נחקק חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד-1954 וב-1957 נחקק חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957.

לצורך ביצוע החוקים הוקמה במשרד האוצר הלשכה לשיקום נכים (הפועלת כיום בשמה החדש הרשות לזכויות ניצולי השואה).

בבחירות לכנסת הרביעית ב-1959, ובבחירות לכנסת החמישית ב-1961, התמודדה "רשימת הנכים ונפגעי השואה" - בראשות מרדכי הופמן כרשימה בלתי מפלגתית של נכים ונפגעי רדיפות הנאצים. הרשימה טענה נגד הסחבת ביישום חוק נכי רדיפות הנאצים, ולמען הבטחת פיצויים ותשלומים לקרבנות השואה. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה.

ב-2007 פורסם דו"ח מבקר המדינה, שמצא ליקויים רבים בטיפול בישראל בניצולי השואה. הדו"ח קבע כי רבים מהם אינם זכאים לתגמולים מהמדינה, והצביע על כך שהיעדר הגדרה אחידה למושג "ניצול השואה" מנע מתן טיפול וסיוע לחלקם.

בעקבות דו"ח מבקר המדינה מ-2007 הוקמה ב-2008 ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר.

הוועדה המליצה בין השאר על הגדלת הקצבה של הניצולים המקבלים אותה ממדינת ישראל ביחס לזו המשולמת לחלק מן הניצולים על ידי ממשלת גרמניה. הוועדה גם מתחה ביקורת חריפה על עבודת הלשכה לשיקום נכים, וקבעה כי היא מכבידה על הניצולים ללא צורך.

בישראל פועלים הוסטלים לניצולי השואה, שבחלקם נתגלתה הזנחה,[9] בביקורת שערך משרד הבריאות בשנת 2011. הפרטת ההוסטלים נתונה במחלוקת ציבורית. מדו"ח שפורסם ב-2014[10] עולה שכרבע מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני, וכ-66% חיים מהכנסה של עד שליש מהשכר הממוצע במשק.[11]

מאז פרסום דו"ח מבקר המדינה משנת 2007 ודו"ח ועדת החקירה הממלכתית משנת 2008, החלה המדינה במגמה להרחיב את מעגל הזכאים להטבות ולזכויות, ולהגדיל הסיוע שניתן באופן משמעותי באמצעות הגדלת הקצבאות בשיעור ניכר, קביעת הטבות ומענקים חדשים, הרחבת הזכאות לטיפול רפואי וצעדי סיוע נוספים.

במסגרת מגמה הרחבת מעגל הזכאים, הוכרו ניצולי שואה שעלו לאחר 1.10.1953 (2007), אלמנים ואלמנות של ניצולי שואה (2014), יוצאי מדינות מרוקו, עיראק ואלג'יר (2015), וכן ניצולי שואה שמקבלים רנטה ממדינת חוץ (2018) - כזכאים לזכויות ברשות. על פי נתוני הרשות, מספר הזכאים להטבות ולסיוע עומד כיום (2018) על כ־220,000 איש.

שיעורי הקצבאות התעדכנו וגדלו עם השנים.

נכון לנובמבר 2018, ניצולי שואה ולוחמי מלחמת העולם השנייה עשויים להיות זכאים להשלמת כל הכנסותיהם לסכום של עד 10,600 ש"ח לחודש, ולמענקים נוספים, או למענק רבעוני - אם הם מקבלים רנטות וקצבאות ממדינה אחרת (כגון הרנטה מגרמניה), וכן לטיפול רפואי, טיפול נפשי, סיוע בסיעוד, פטור מתשלום עבור תרופות מרשם הכלולות בסל הבריאות ולשורה של הטבות וסיוע נוסף מטעם הרשות לזכויות ניצולי השואה.

סך הסיוע והתמיכה הכלכלית שמחלקת מדינת ישראל לניצולים, באמצעות הרשות לזכויות ניצולי השואה, עומד על כ-5 מיליארד ש"ח לשנה.

בהתאם להחלטת ממשלה מס' 3661 מיום 11.3.18 מובילה הרשות פרויקט נרחב למיצוי זכויותיהם הכלכליות של ניצולי השואה. הפרויקט נועד למצות את הזכויות של כ־220,000 מקבלי ההטבות והסיוע ברשות וכן של כ־100,000 אזרחי ישראל אשר עשויים להיות זכאים לקבלת הטבות מהרשות. במסגרת הפרויקט נערכות מאות אלפי פניות יזומות ועשרות אלפי ביקורים בכתובות שבהן נמצאים הניצולים והאזרחים אשר אותו כבעלי זכאות אפשרית, לשם בירור זכאויות ומימושן.

ביולי 2019, המשרד לשוויון חברתי פרסם כי ממשלת גרמניה הכירה בעוד 20 ערים ברומניה שבהם פעלו גטאות פתוחים. ההכרה משמעותית עבור ניצולי שואה שגרו בערים אלה וכעת זכאים לתמיכה כלכלית בתחומים השונים לדוגמה: פנסיה סוציאלית מממשלת גרמניה, קבלת רנטה או קצבה חודשית מהרשות לזכויות ניצולי שואה בישראל, מענק חד פעמי מטעם קרן "ילדות אבודה" ועוד.[12]

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

הקליטה בחברה הישראלית

  • עדה שיין, שלמה בר גיל, וישבתם בטח : ניצולי השואה בהתיישבות העובדת, 1955-1945, ירושלים : הוצאת יד ושם, תש"ע 2010.
  • נעימה ברזל, עד כלות ומנגד: המפגש בין מנהיגי מרד הגטאות לבין החברה הישראלית, ירושלים: הספרייה הציונית, תשנ"ח.[13]
  • בלה גוטרמן, חנה יבלונקה, אבנר שלו (עורכים), אנחנו פה - ניצולי השואה במדינת ישראל, ירושלים : הוצאת יד ושם, 2008
  • עירית עין טל-כהן, הפיצויים מגרמניה והשלכותיהם על תחושות הקורבנות של ניצולי השואה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז 2007.

יצירה שלהם ועליהם

תודעה עצמית ובריאות הנפש

  • אריה קיזל, נרטיב ניצולי השואה בישראל: תסביך השיח המשוסע, מעגלי נפש: רבעון לפסיכולוגיה, טיפול, טיפוח רגשי וחינוך יצירתי, 6, ספטמבר 2011, עמ' 54–60.
  • י. דגני, "התקווה לאורך חייהם של ניצולי שואה", בתוך: מחקרים נרטיביים בחקר השואה, 1997.
  • הלל קליין, "החיפוש אחר זהות ומשמעות בקרב ניצולי השואה", בתוך: העולם אחרי השואה, 1993.
  • מיכה נוימן, השפעות נפשיות של השואה, בתוך: הנ"ל, אבנר אליצור, שמואל טיאנו, חנן מוניץ (עורכים), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, תל אביב: הוצאת פפירוס, 1995, עמ' 215–220.
  • עינת דוד, תחושת קוהרנטיות ובריאות בקרב ניצולי שואה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2010.

חקיקה

  • אורי ארזי (עורך), זכויות ניצולי השואה בישראל, עמותת "אביב לניצולי השואה", ירושלים : מרכז הארגונים של ניצולי השואה -הוועדה להסברה וקשרי חוץ, 2010.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניצולי השואה

הערות שוליים

  1. ^ יניב פוריה, לא ניצולי שואה, שורדי שואה, באתר nrg‏, 2 במאי 2011
  2. ^ יש המעדיפים את הביטוי "שורדי שואה" על פני הביטוי "ניצולי שואה", וזאת מכמה טעמים: האקטיביות המשתמעת מהמונח "שרידה",[1] העובדה כי הביטוי "ניצול" מתייחס לאירוע שכבר הסתיים בעוד שההתמודדות עם השואה והשלכותיה לא הסתיימו עם הניצחון על הנאצים (ראו להלן), וכן הטענה כי לא נכון יהיה לומר "ניצול" על מי שחווה על גופו את השואה.
  3. ^ 3.0 3.1 חנה יבלונקה, ניצולי השואה בישראל – סיכומים ראשונים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  4. ^ ראו: שארית הפליטה, באתר יד ושם.
  5. ^ דן אבן, מחקר: טראומת השואה ממשיכה גם לדור השלישי, באתר הארץ, 15 באפריל 2012
  6. ^ ראו: חנה יבלונקה, ניצולי השואה במלחמת העצמאות, אוניברסיטת בן-גוריון ויד ושם.
  7. ^ יוסי מלמן, גם להם מגיע אגף הנצחה, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2007
  8. ^ Jenny Brodsky and Sergio DellaPergola, Health Problems and Socioeconomic Neediness Among Jewish Shoah Survivors in Israel, Myers – JDC – Brookdale Institute and The A. Harman Institute of Contemporary Jewry, The Hebrew University of Jerusalem, April 20th 2005
  9. ^ ליאת שלזינגר, ניצולים באפלה, באתר nrg‏, 29 בינואר 2011
  10. ^ דליה מזורי, ניצולי השואה ב-2014: 50 אלף חיים מתחת לקו העוני, באתר nrg‏, 23 באפריל 2014
  11. ^ נתונים כלליים - שכר ממוצע, באתר המוסד לביטוח לאומי
  12. ^ ידין ירון, זכויות חדשות לקבלת פיצויים מגרמניה לניצולי שואה באתר Lawguide - מדריך מידע משפטי בישראל. ‏24 ביולי 2019
  13. ^ ביקורת: יהודית תידור באומל, ‏המורדים שבתוכנו, קתדרה 94, דצמבר 1999, עמ' 181-177.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34223569ניצולי השואה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ניצולי_השואה&oldid=2104850"