פורטל:היישוב/הידעת?/קטעי הידעת? - 1

קטעי "הידעת?" נוספים

לקט קטעי "הידעת?"

1	יצחק שדה בשנת 1942, בעת שצבאות הגנרל הנאצי ארווין רומל התקדמו אל ארץ ישראל, תכננו ראשי היישוב לרכז את התושבים היהודים במובלעת מבוצרת בין חיפה ועמק יזרעאל, על מנת להלחם באויב עד לאיש האחרון. תוכנית זו, שהגה יצחק שדה, כונתה "מצדה על הכרמל", או בשמה האחר "תוכנית הצפון". לאחר תבוסתו של רומל נגנזה התוכנית. תקופת התקדמותו של רומל ידועה בקורות היישוב כמאתיים ימי חרדה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
2	בבוקר יום ראשון אחד בשנת 1948, כאשר יצא הנציב העליון הבריטי מכנסיית סנט אנדרוז, הבחין לפתע בעמדה של ההגנה על כיפת טחנת הרוח במשכנות שאננים. הוא ציווה לפוצץ את המבנה, אבל נתקל בהתנגדות אנשיו, שגילו כי את הטחנה הקים האציל האנגלי משה מונטיפיורי. הפשרה שהושגה הייתה פיצוץ הכיפה בלבד, כפי שתיעדו צלמי המושבה האמריקנית בירושלים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
3	היהודים פורצי החומות בחרו לשכונותיהם החדשות שמות "מתוחכמים" המתובלים בראשי תבות, גימטריות ופסוקים. כך היא למשל שכונת "זיכרון טוביה", ששמה לקוח מהפסוק "זכר רב טובך יביעו" בתהילים, ומרמז על מקימה יוסף ריבלין שהייתה זו השכונה ה-11 (טב) שבנה; דוגמה נוספת היא "שבת אחים", ששמה לקוח מהפסוק המפורסם בתהילים וגם מרמזת על העדות שהסתופפו בה: שפניולים, בבלים, תימנים, אורפלים, חלבים, יוונים ומערביים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
4	הנציב העליון הבריטי השני בארץ ישראל, בין השנים 1928-1925, היה הלורד הרברט פלומר, קשיש אנגלי וגיבור מלחמה, שכיהן בתפקיד לאחר הרברט סמואל היהודי-ציוני. באחד הימים אמר לו המופתי חאג' אמין אל חוסייני כי אם יתקעו היהודים בשופר בכותל המערבי בתשעה באב "הוא לא יהיה אחראי למה שיקרה". פלומר הזקן נופף במקלו וצרח: "אתה לא תהיה אחראי? יופי, כי אני אהיה אחראי!" בתקופת כהונתו סייע רבות ליהודים. על שמו נקראת כיכר פלומר הצמודה לגן הפעמון בירושלים בהצטלבות הרחובות ז'בוטינסקי וקרן היסוד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
5	אמבולנס צבאי ליגה V היה ארגון שנוסד בתקופת מלחמת העולם השנייה בארץ ישראל ומטרתו הייתה לסייע לברית המועצות במלחמתה בגרמניה הנאצית. שיא פעילות הארגון היה רכישתם של שלושה אמבולנסים שנמסרו לצבא האדום. האמבולנסים נסעו דרך עבר הירדן, עיראק ואיראן, וב-28 באפריל 1943 הגיעו לטהראן ונמסרו לידי אנשי השגרירות הרוסית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
6	שם משפחתו המקורי של ראש ממשלת ישראל השביעי יצחק שמיר, היה יזרניצקי. את שם המשפחה המעוברת אימץ שמיר לאחר שהשתמש בשם זה כמפקד הלח"י. שמיר התחפש לרב בעת שהבולשת הבריטית ניהלה אחריו מצוד. הוא גידל זקן ופאות, לבש קפוטה וחבש כובע סמט וכינה את עצמו "הרבי שמיר". גם כינויו המחתרתי "מיכאל" היה עברות משמו של מנהיג המחתרת האירית, מייקל קולינס, שעל שמו בחר להיקרא.	עריכה \| תבנית \| שיחה
7	מלאי תהפוכות היו חייו של יעקב ישראל דה האן. בצעירותו עזב את הדת ונשא אישה נוצריה. כעבור שנים חזר בתשובה ועלה לארץ ישראל מתוך השקפה ציונית. כעבור מספר שנים התחרד, שינה את גישתו לציונות, הפך להיות למעשה הסמן הקיצוני בעדה החרדית האנטי-ציונית, ונרצח בשל כך.	עריכה \| תבנית \| שיחה
8	אברהם שטרן חיילים אלמונים, שירו של אברהם שטרן (יאיר), מפקד הלח"י, ידוע כהמנונו של ארגון זה. עד לשנת 1939, שבה פרש "יאיר" מהאצ"ל, היה זה המנונו של האצ"ל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
9	מושב נהלל שתוכנן על ידי ריכרד קאופמן האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן, שפעל בתקופת היישוב, אחראי לחלק נכבד מהמבנים המפורסמים בתקופתו כגון בית ראש הממשלה, לתכנונם של למעלה ממאה ישובים בישראל ביניהם נהלל וכפר יהושע ואף לבסיס של תוכנית המתאר של תל אביב. למרבה האירוניה דווקא לעצמו לא תיכנן קאופמן בית, ואף לא קנה אחד, אלא גר כל חייו בדירות שכורות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
10	משה דיין בפעולת הכוחות האנגלים וכוחות צרפת החופשית כנגד כוחות צרפת של וישי בסוריה ובלבנון, השתתף גם צעיר יהודי בשם משה דיין, אשר איבד בפעולה את עינו, לאחר שכדור פגע במשקפת בה צפה והחדיר אותה לתוך עינו. דיין היה לאחר מכן לרמטכ"ל צה"ל, והרטייה על העין הפגועה הייתה ל"סמלו המסחרי".	עריכה \| תבנית \| שיחה
11	שני סמלי המטבח שקיבלו ראשונים את כניעת ראש העיר ירושלים בפני הבריטים ב-9 בדצמבר 1917 עם כיבושה של ירושלים על ידי הבריטים מידי האימפריה העות'מאנית ב-9 בדצמבר 1917 נכנע ראש העיר בפני הכובשים ארבע פעמים. שלוש הפעמים הראשונות התרחשו במקום בו תוקם לימים כיכר אלנבי. תחילה בפני שני סמלי מטבח שתעו בדרכם והגיעו למקום במקרה, אחר כך מול קצין בכיר יותר ולבסוף בפני מפקד הדיוויזיה. הבריטים ניאותו לקבל את הכניעה רק בפעם הרביעית, כשזו נערכה בפני הגנרל אדמונד אלנבי, הפעם בשער יפו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
12	מונח ה"צבר" הישראלי נטבע על ידי אורי קיסרי ב-18 באפריל 1931 במאמר "אנחנו עלי-הצבר!" ובו טען נגד קיפוח ילידי הארץ כנגד המהגרים החדשים. הפופולריות של מונח זה בתרבות הישראלית התגלגלה גם לבקבוק ליקר הסברה הישראלי, אשר עוצב בדמות האמפורה היוונית, ברוח תנועת "הכנענים".	עריכה \| תבנית \| שיחה
13	בתקופת מלחמת העולם השנייה הפסיקו הבריטים את ייצור הגלויות בארץ ישראל מחשש שיוכנס מיקרופילם בין שכבות הנייר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
14	קודם שנכנס הלורד הרברט סמואל לתפקידו כנציב העליון הראשון הוצגה לפניו "קבלה" האומרת: "נתקבלה מאת הגנרל סיר לואי בולס ארץ ישראל אחת". סמואל הוסיף את ראשי התיבות טל"ח, וחתם את שמו. שנים לאחר מכן, כאשר הוצעה הקבלה למכירה פומבית, זעם סמואל ואמר שהקבלה הייתה בדיחה, וערכה אינו עולה על דולר אחד. דבר זה לא מנע ממוכר הקבלה להשיג 5000 דולר תמורתה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
15	נהוג להתייחס לכ' בניסן ה'תרס"ט (11 באפריל 1909), היום בו הוגרלו המגרשים ונחנכה רשמית שכונת אחוזת בית, כיום הולדתה של העיר תל אביב. אך שכונות יהודיות שקמו סביב יפו והתאחדו לעיר תל אביב קדמו בהרבה לאחוזת בית. נווה צדק לדוגמה, נוסדה כבר ב-1887.	עריכה \| תבנית \| שיחה
16	מבט אל סמטה פלונית 7, הבניין האחרון ברחוב, הבנוי בסגנון אקלקטי. שמן של סמטה פלונית וסמטה אלמונית, היוצאות מרחוב המלך ג'ורג', נקבע על ידי מאיר דיזנגוף בשנת 1922. מייסדן, התורם היהודי מאיר גצל שפירא רצה לקרוא לסמטאות על שמו ועל שם אשתו, סוניה. אולם, דיזנגוף, ראש העיר דאז, התנגד לכך ששפירא יקבע לבדו את שמותיהם של הרחובות. המחלוקת בדבר שמן של הסמטאות התפתחה למריבה עזה בין שפירא לדיזנגוף, וראש העיר הודיע כי הסמטאות יקראו פלונית ואלמונית, כך שלא ישאר זכר למייסדן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
17	לאחר שנפטר ראש העירייה הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף, בשנת 1936, בחרה מועצת העירייה את משה שלוש כיורשו. שלטונות המנדט סירבו לאשר את הבחירה, וקבעו כי ישראל רוקח יהיה ראש העיר הבא. רוקח הסכים לקבל את התפקיד, למרות הפגיעה בהליך הדמוקרטי. מאז זכור שלוש כ"ראש העיר ליום אחד".	עריכה \| תבנית \| שיחה
18	ביריד המזרח שהתקיים בשנת 1934 ביקרו כ-600,000 מבקרים, זאת בשעה שהיישוב העברי מנה פחות ממאתים אלף תושבים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
19	כאשר הוחלט להחליף את שמה של אחוזת בית, נשקלו מספר הצעות, בהם נוה יפו, יפו החדשה, יפהפייה, הרצליה, עבריה, אביבה ו-שאננה. באספה הכללית של חברי אחוזת בית שנערכה ב-21 במאי 1910 התקבלה הצעתו של מנחם שינקין לקרוא לשכונה תל אביב, על שם תרגומו של נחום סוקולוב לספרו של הרצל אלטנוילנד. שם זה מושאל מספר יחזקאל, ומשמעותו תל חורבות שנבנה מחדש. זהו גם שמו של ישוב בבבל העתיקה בו ביקר הנביא יחזקאל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
20	בשנות ה-30 וה-40 התיישבו עולים יהודים רבים שהגיעו מגרמניה בצפון תל אביב ובעיקר סביב רחוב בן יהודה. הם הקימו עסקים ומוסדות רבים שאיפיינו את התרבות הגרמנית עד כדי כך שבאותם ימים זכה הרחוב לכינוי "בן יהודה שטראסה" ("שטראסה" (Straße) פירושו רחוב בגרמנית).	עריכה \| תבנית \| שיחה
21	כיכר לונדון בתל אביב שנחנכה בשנת 1942 נקראה בשם זה כמחווה ואות כבוד לעמידת העם הבריטי ותושבי לונדון בהפצצות הכבדות מצד גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה (הבליץ). כששופצה בשנות האלפיים, הוקדשה הכיכר להנצחת מאבק ההעפלה בבריטים, כך שהכיכר מערבת גם מוטיבים של הוקרה וגם של מאבק בבריטים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
22	שדרות יהודית בשכונה, על שם אשתו המנוחה של משה מונטיפיורי פרדס מונטפיורי היה הפרדס הראשון בארץ ישראל שניטע וטופל בידי יהודים. בשנת 1842 הרב יהודה הלוי מרגוזה, הרב של יפו, רכש חלקה על גדות נחל איילון מצפון מזרח ליפו, בה נטע פרדס. בשנת 1855 נרכש הפרדס על ידי משה מונטיפיורי. בשנת 1922 נעקר הפרדס ובשטחו הוקמה שכונת מונטיפיורי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
23	נמל תל אביב שימש כנמל פעיל במשך פחות משלושים שנים, ובכך אפשר שהוא שובר שיאים. הנמל נחנך בשנת 1938, לאחר שנמל יפו נחסם לפעילות יהודית במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. הנמל הושבת בתקופת מלחמת העולם השנייה, ונסגר (יחד עם נמל יפו) כשנפתח נמל אשדוד בשנת 1965. יחוד נוסף הוא שהמעגנה נחפרה בשטח החוף ולא נבנתה בים, כמקובל. כיום הוא משמש כמרכז לשימושי מסחר, בילוי ותיירות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
24	קולנוע עדן בנווה צדק הוא בית הקולנוע הקבוע הראשון בארץ ישראל. הוא נפתח בשנת 1914 כראינוע ופעל עד 1974. זמן קצר לאחר פתיחתו פרצה מלחמת העולם הראשונה, והשלטונות העות'מאנים החרימו את מקרנת הסרטים מפני שחשדו שהיא משמשת כמשדר אלחוטי שמעביר מידע לצבא הבריטי. פעילותו חודשה רק לאחר שהבריטים כבשו את תל אביב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
25	שידורי הרדיו בארץ ישראל התחילו עם שידורו הראשון של קול ירושלים, ממשרדי התחנה ברמאללה. ב-30 במרץ 1936 בשעה 16:17 הגיע לרמאללה הנציב העליון, ארתור גרנפל ווקופ. הנציב חיבר את המשדר לזרם החשמל, והמנהל הכללי של הדואר בארץ ישראל, ויליאם הדסון, פתח את השידורים בהכריזו "It is Jerusalem Calling". לאחר מכן נשמעה קריאה דומה בערבית מפי השדרן קעבאני, ולאחריו קרא קריין עברי בשם עבאדי, "הלו! הלו! ירושלים מדברת!".	עריכה \| תבנית \| שיחה
26	גרשום קומרוב היה בן למשפחת פרדסנים שחפץ לעסוק בעיתונאות. בשנת 1939 קנה מאביעזר גולן ודוד קרסיק עיתון אותו התחילו להוציא לאור ללא שם משום שלא קיבלו רישיון משלטונות המנדט הבריטי. בעזרת אחיו שהיה קצין מחוז השיג קומרוב רישיון וקרא לעיתון "ידיעות אחרונות". כמה חודשים לאחר מכן, כשתפוצת העיתון לא עלתה על כ-2000 עותקים ביום, פשט קומרוב את הרגל והציע אותו לאלכסנדר מוזס - בעל בית הדפוס בו הודפס העיתון - בעד החוב שחב לו. מוזס העביר את השליטה בעיתון לאביו יהודה וההמשך ידוע - העיתון כיום, הוא בין הנפוצים בישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
27	כופר היישוב הייתה מגבית לצורכי ביטחון היישוב. את רעיון המגבית יזם הוועד הלאומי ב-1938 עקב הצורך לממן את ההוצאות הכבדות שהוטלו על הנהגת היישוב וארגון ההגנה בימי מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. הקרן פעלה על ידי הטלת מסים על היהודים ביישוב ואיסוף תרומות. המס העקיף הוטל על נסיעות בתחבורה ציבורית, צורכי עישון, בתי תענוגות וכדומה. דרך נוספת למימון הקרן הייתה הטבעת מטבע פח בערך של חצי מיל. המטבע שימש את היישוב כהילך חוקי למרות שלא היה כזה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
28	ברית שלום הייתה תנועה שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, וביקשה ליצור דו-קיום בין יהודים לערבים, באמצעות ויתור על הזכות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור. תנועה זו דגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית תחת המשטר של המנדט הבריטי, שבו יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא. בין חבריה ותומכיה של התנועה היו ארתור רופין, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, גרשם שלום, יהודה לייב מאגנס ואחרים, אולם התנועה לא זכתה לתמיכה רחבה בציבור היהודי, שרצה במדינה יהודית עצמאית, או בציבור הערבי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
29	ברית הבריונים הייתה תנועה לאומית רוויזיוניסטית שפעלה בארץ ישראל בשנות ה-30. התנועה התנגדה לשלטון הבריטי, ודגלה בשיבת העם היהודי לארצו, אפילו בכוח הזרוע. מקימי התנועה היו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, המשורר אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין. הייתה זו למעשה התנועה הראשונה בארץ ישראל שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים, ויש הרואים בפעולותיה את זרע המאבק המזוין בבריטים, שהתבטא מאוחר יותר במחתרות האצ"ל והלח"י. בעקבות רצח חיים ארלוזורוב נעצר אחימאיר על ידי הבריטים, ונטען כנגדו כי מאמריו הסיתו לרצח. אירוע זה הביא לסופה של התנועה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
30	גדר הצפון הוקמה בשנת 1938 באמצעות גדר תיל שנרכשה מאיטליה הפאשיסטית, שצברה עודפים לאחר המלחמה באתיופיה. בשנת 1942 פורקה הגדר על מנת להשתמש בתיל במלחמה במדבר המערבי, בה נלחמו הבריטים גם כנגד האיטלקים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
31	בתקופת מלחמת העולם השנייה, היה דוד הכהן איש הקשר בין ארגון "ההגנה" למודיעין הבריטי. שיתוף פעולה זה נעשה על פי הסכם שנחתם בלונדון ב־1940 בין הסוכנות היהודית לבין המודיעין הבריטי. בביתו של דוד הכהן בחיפה הותקנה תחנת רדיו חשאית שכונתה רדיו לבאנט צרפת החופשית ושידרה שידורי תעמולה לכוחות צבא וישי בסוריה ובלבנון, שקדמה לפלישה לסוריה וללבנון ב-8 ביוני 1941. התחנה הופעלה על ידי אנשי "ההגנה" והשידורים נעשו על ידי קצינים צרפתיים מכוחות "צרפת החופשית" של הגנרל דה גול.	עריכה \| תבנית \| שיחה
32	במלחמת העולם הראשונה הטיף משה שרת לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גרוש יהודים מהארץ, ואף התנדב לצבא הטורקי בו שירת כקצין זוטר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
33	הסופר, זוכה פרס נובל לספרות, ש"י עגנון שימש גם מזכירו של בית משפט השלום העברי, מערכת שיפוטית להתדיינות בעניינים אזרחיים בין בעלי דין יהודיים בתקופת היישוב. בית המשפט נוסד ביפו בשנת 1909, ובראשו עמד ארתור רופין. רוב השופטים שכיהנו בבית לא היו משפטנים, והם פסקו לפי דרכי 'השכל הישר' והמחשבה הפשוטה. הצדדים הסמיכו את בית המשפט לדון בעניינם לפי דיני הבוררות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
34	השוטר העברי דוד תדהר היה חלוץ הספרות הבלשית העברית. בשנת 1932, לאחר שפרש מהמשטרה, החל, בשיתוף פעולה עם העיתונאי שלמה בן ישראל, להוציא חוברות בשם "הבלש", שגיבורן היה בלש בשם דוד תדהר, תמונת תדהר הופיעה בשערן, וסיפוריהן סופרו על רקע ארץ ישראל, נופיה ואנשיה. החוברות התפרסמו 28 שבועות ברציפות והיו ללהיט ביישוב. פרסומן הופסק עקב הטירדה שנגרמה לתדהר מלחץ הקוראים שצרו על ביתו ומשרדו כדי לראות את הבלש המפורסם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
35	פעמיים ביקר הצפלין בשמי ארץ ישראל. ב-26 במרץ 1929 הגיע מצפון, עבר את חיפה, השליך חבילה ובה מכתבים על גג בתל אביב והמשיך לירושלים. ב-11 באפריל 1931 הגיע מדרום, לאחר ששט בשמי קהיר, הגיע לסיור קצר בשמי ירושלים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
36	לוחמים צ'רקסים - צפון ארץ-ישראל, 1900 ראשוני אגודת השומר אימצו את הלבוש הלאומי הגאורגי, הצ'וחה, שהיה בשימוש בקרב רבים מתושבי הקווקז ובכללם הצ'רקסים שנקראת בפיהם בשם צ'רקסקיה. הלבוש אומץ בשלמותו, כולל כובע פרווה בנוסח רוסי. השימוש בצ'וחה היה נהוג גם בקרב יהודי גאורגיה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
37	הגנרל אוולין יו בארקר, מפקד הכוחות הבריטים בארץ ישראל, הוציא בשנת 1946 פקודה אנטישמית לפיה יש לפגוע ביהודים, "בצורה שהיא השנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם". כתוצאה מכך ניסה האצ"ל להתנקש בחייו מספר פעמים. באחד הניסיונות נשלח עזר ויצמן ששהה בלונדון ב-1948 "לדפוק את הגנרל הבריטי בארקר", אך הסקוטלנד יארד גילה את המזימה, ויעץ לוויצמן "חזור הביתה לפלסטין", עצה שוויצמן נאלץ לקבל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
38	לאחר פיצוץ מלון המלך דוד החלו הבריטים לבצר את משרדי הממשלה ולבתר את העיר מטעמי ביטחון. הבריטים פינו בעלי חנויות ועסקים יהודים ממגרש הרוסים ומרחוב יפו הסמוך, והקימו באזור מתחם צבאי מבוצר ומגודר. המתחם נקרא בפי תושבי ירושלים היהודים בלעג בשם "בווינגרד", על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ולזכר ביצורי העיר סטלינגרד שעמדה בגבורה בקרבות מלחמת העולם השנייה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
39	המאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל בסוף שנת 1944, במטרה לאלץ את האצ"ל לחדול מביצוע פעולות כנגד הבריטים, ובמסגרתו אף נתפסו אנשי אצ"ל והוסגרו לידי הבריטים כונה "הסזון". מקור הביטוי הוא בצרפתית. saison - "עונה", המילה משמשת בהקשר זה כקיצור לביטוי "la saison de chasse" "עונת הציד".	עריכה \| תבנית \| שיחה
40	המכביה השנייה ב-1935 התקיימה על רקע תחזיות קודרות לעתיד יהודי אירופה, ומגבלות על העלייה. עולים רבים הגיעו במסווה של ספורטאים, ונשארו בארץ, וכך עקפו את מגבלות העלייה של הבריטים. מסיבה זו רצו המארגנים לקיים את "המכבייה" השלישית כבר ב-1938, על מנת לנסות ולהציל יהודים נוספים בצורה זו, אך המאורעות שהיו בארץ והתנגדות הבריטים שחששו מתגובת הערבים מנעו את קיומה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
41	המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר מאת סמי גרונמן הוצג לראשונה כמחזה בתיאטרון האהל ב-1943. משה הלוי, שביים את ההצגה, אמר כי תכנן להוסיף לה שירים וריקודים, אך דבר זה הביא לבהלה בקרב אנשי תיאטרון "האהל", שחששו ששילוב של פזמונים וריקודים עם ימי התנ"ך יביא אסון על התיאטרון. רק ב-1964 הוסיף נתן אלתרמן פזמונים למחזה, והפך אותו לגרסה המקובלת והאהובה עד ימינו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
42	בשנת 1946, בתקופת המאבק נגד הבריטים, ימי השבת השחורה והעוצר על תל אביב, הופיעה שושנה דמארי בתיאטרון לי לה לו בשירו של נתן אלתרמן "כלניות", שיר שהפך ללהיט ביישוב. באותה התקופה כינו אנשי היישוב את חיילי דיביזיית הצנחנים הבריטית בשם "כלניות", בשל הצבע האדום של כומתותיהם. הבריטים חשדו כי השיר מכוון נגדם, ובאחד הערבים אף סגרו את התיאטרון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
43	נמל תל אביב מספר שנים אחר כך יום אחד הוזעק ראש אגף ה"רכש" בהגנה לנמל תל אביב, על ידי הידיעה המרעישה: ספינה עגנה בנמל, ובה 325 ארגזים ובהם תותחים. אנשי הרכש המופתעים חזרו והדגישו כי לא ידוע להם על שום משלוח שכזה שאמור להגיע, אולם כמות כזו של תותחים אינה דבר של מה-בכך, והוחלט לפרוק את הספינה. מי יודע, אולי נדיב אלמוני כל שהוא החליט להרים תרומה למאבק? לאחר שנפרקו הארגזים, נפתח הארגז הראשון, ובתוכו לא ניצב תותח, כי אם פסנתר. אנשי הרכש אשר כבר היו מנוסים בכלי נשק המוברחים בתוך מכונות כביסה, מטחנות בשר ושאר כלים כבדים פירקו את הפסנתר כדי למצוא את חלקי התותח, אולם גם לאחר שפירקו מספר פסנתרים - העלו חרס בידם. לבסוף, התברר מקור הבלבול: על גבי המשלוחים שהגיעו באותה עת לארץ לא היה מצוין כדורים, רובים ותותחים, אלא מסמרים, צינורות ופסנתרים. אלא שהפעם היו אלה פסנתרים אמיתיים, ועובדי הנמל העירניים טעו לחשוב שמדובר בשם צופן.	עריכה \| תבנית \| שיחה
44	מייקל קולינס ישראלים נוהגים בעת הטלת מטבע להכריז "עץ או פלי", למרות שעל מרבית מטבעות מדינת ישראל אין זכר לעץ, או ל"פלי" המסתורי. מקור המנהג הוא במטבעות המיל שהוטבעו על ידי שלטונות המנדט הבריטי, אשר בצדו האחד תמונת עץ, ובצדו השני צמד המילים "פלשתינה (א"י)".	עריכה \| תבנית \| שיחה
45	הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל שכיהן מ-1939 עד מותו כראשון לציון והרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל, הוא סבו של הסאטיריקן והעיתונאי מאיר עוזיאל. בנוסף, בירושלים קרוי בית ספר על שמו "ממ"ד לדוגמה לבנים ע"ש הרב עוזיאל".	עריכה \| תבנית \| שיחה
46	אחת מהאהודות שבסופרות הילדים בתקופת היישוב הייתה ימימה אבידר טשרנוביץ. ימימה הנציחה את משפחתה בספריה. בנותיה מנישואיה לאיש ההגנה יוסף אבידר, רמה ודנה, כיכבו בספריה, כמו גם אחיינה, "מוקי השובב" הוא מוקי צור, ההיסטוריון ואיש התק"מ.	עריכה \| תבנית \| שיחה
47	תנועת הכנענים שהיוותה זרם אידאולוגי ואומנותי חשוב בתקופת היישוב, החלה את דרכה בשם "הועד לגיבוש הנוער העברי". המשורר אברהם שלונסקי כינה את חברי התנועה "כנענים" מתוך אירוניה, אך כינוי זה אומץ על ידי חברי התנועה, והיה לכינויה המוכר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
48	בפרשת הסרג'נטים שהתרחשה ב-1947, חטפו אנשי האצ"ל שני סרג'נטים בריטיים ומאוחר יותר אף הוציאו אותם להורג בתלייה, כתגובה להוצאה להורג של שלושה מחבריהם. בשנת 1981, יותר משלושים שנה לאחר האירוע, התברר שאחד התלויים בפרשה, קליפורד מרטין, היה יהודי על פי ההלכה. אמו, פרננדה, הייתה בת למשפחה יהודית שמוצאה מקהיר. ההנחה המקובלת שאנשי המחתרת לא ידעו עובדה זו, ועל פי הדוקטרינה של מפקד הארגון, מנחם בגין, שהדגיש בתקופת הסזון: "לא נרים יד איש באחיו!", סביר להניח שמרטין לא היה מוצא להורג.	עריכה \| תבנית \| שיחה
49	"ליל הרכבות" הוא כינויו של מבצע משולב של יחידות הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, במסגרתו חובלו מסילות הברזל ברחבי ארץ ישראל בליל ה-1 בנובמבר 1945. המבצע סימל את הקמת תנועת המרי העברי שאיחדה את ארגוני המחתרת השונים למלחמה בבריטים. על צוות האצ"ל והלח"י שפעל כנגד תחנת הרכבת בלוד פיקד איתן לבני, אביה של חברת הכנסת ציפי לבני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
50	דוד רזיאל ואברהם שטרן חיברו ביחד את הספר "האקדח - מדריך לשימוש והפעלה נכונים של האקדח". הספר חובר תחת השם הבדוי "ד. ראש" המהווה את ראשי התיבות של שני כותביו, מפקדי מחתרות האצ"ל והלח"י.	עריכה \| תבנית \| שיחה
51	בשנת 1942 פרסמו מוסדות היישוב צו גיוס כללי לפלמ"ח או לצבא הבריטי, לכל הגברים בלי ילדים, מגיל 17 עד גיל 45. בצו נכלל סעיף הפוטר את תלמידי בית הספר הלומדים לבגרויות מגיוס. הסעיף יצר תחושת הפליה בקרב חברי הנוער העובד שחויבו לעזוב את מקומות עבודתם ולהתגייס, בעוד חבריהם בני אותו גיל נשארו ללמוד. בשנת 1943, כתבה קבוצת תלמידים, חברי תנועות הנוער הצופים והמחנות העולים כרוז הקורא לנוער לפעול בניגוד להחלטת המוסדות, לעזוב את לימודיהם ולהתגייס. הכרוז קרא גם למוסדות היישוב להסיר את הסעיף המפלה מצו הגיוס. הכרוז נודע בשם "מכתב השמיניות".	עריכה \| תבנית \| שיחה
52	תיאטרון הקומקום היה הניסיון הראשון להקים בארץ ישראל תיאטרון סאטירי. התיאטרון הוקם בשנת 1927 על ידי הסופר אביגדור המאירי. התיאטרון לא זכה להאריך ימים, אולם בתקופת פעולתו הקצרה פעל בו כפסנתרן המלחין בן ה-17 משה וילנסקי שזו הייתה תחילת הקריירה שלו, ששיאה בקבלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
53	בזמן מלחמת האזרחים בספרד רצו אחדים מבני היישוב להתנדב ללחום כנגד הפאשיזם לצד הרפובליקנים. הציונים לא אסרו על אנשיהם להצטרף ללוחמים, אך בזמן בו השתולל המרד הערבי הגדול, והמאבק הציוני על הקמת המדינה ועל העלייה היה בשיאו, נראה כי הסולידריות הבינלאומית שסימלה ההצטרפות לבריגדות הבינלאומיות, אינה בסדר העדיפות של אנשי היישוב העברי, וודאי לא של הנהגתו. ידועה התשובה שנתן יעקב חזן מראשי השומר הצעיר לאיש קיבוץ כפר מנחם, דוד קרון אשר ביקש את רשותו להתנדב ללחימה בקרבות: "חניתה לפני מדריד".	עריכה \| תבנית \| שיחה
54	רשת מסילות הברזל בארץ ישראל נתוותה עוד לפני קום המדינה - תרמו לכך בעיקר העות'מאנים והבריטים, אך גם לאמריקאים היה יד בדבר. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה חנו כוחות של הצבא האמריקאי בבסיסים שונים בארץ ישראל. בשנת 1943, על מנת לקשר בין הבסיסים, הונחה מסילת ברזל באורך 13 ק"מ מתחנת הרכבת תעופה שממזרח לשדה התעופה בלוד עד תל ליטוינסקי (כיום תל השומר). המסילה שימשה גם את צה"ל לצורך פינוי פצועים בימי מלחמת העצמאות. היא פורקה בשנות ה-50, ולא נותר ממנה זכר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
55	תחנת הרכבת חיפה מזרח היא תחנת הרכבת היחידה בעולם שממנה יצאו רכבות לשלוש יבשות - בתקופת המנדט הבריטי יצאו מהתחנה רכבות למצרים (אפריקה), לסוריה ולבנון (אסיה) ולקונסטנטינופול (אירופה). כיום התחנה משמשת כמוזיאון רכבת ישראל והיא אינה משמשת עוד כתחנת נוסעים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
56	עם חנוכת מסילת הרכבת יפו-ירושלים בשנת 1892 התעוררה ביישוב היהודי השאלה איזה שם עברי יינתן לכלי הרכב הנע על מסילת ברזל. יחיאל מיכל פינס הציע לאליעזר בן-יהודה שם עברי ל"סוס הפלדה" – כמשקל המילה המקראית "גמלת" (שפירושה הוא שיירת גמלים) הציע פינס את המילה "עגלת" (כלומר, שיירת עגלות). בן יהודה קיבל את המשקל שהוצע, אך העדיף שורש אחר; כך טבע את המילה החדשה "רכבת" (שיירת רכב).	עריכה \| תבנית \| שיחה
57	המג'לה, קובץ החקיקה האזרחית הטורקי העות'מאני המבוסס על המשפט המוסלמי, המשיכה לחול באופן חלקי גם לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים, ואף לאחר קום מדינת ישראל. המג'לה בוטלה בישראל רק בשנת 1984, בעוד שטורקיה ביטלה את המג'לה כבר בשנת 1926, והחליפה אותה בקוד האזרחי השווייצרי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
58	ראשיתה של האגודה למען החייל בוועד למען החייל היהודי שנוסד לטובת חיילי הבריגדה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי יוסף ברץ. עם הקמת המדינה שונה שמו של הוועד ל"הוועד למען החייל".	עריכה \| תבנית \| שיחה
59	אליעזר ליבנה שימש כעורך העיתון "אשנב" שהחל לצאת בשנת 1940 וביטא את עמדת האקטיביסטים בהגנה. בשנת 1947 פרסם העיתון מודעת אבל בה כרך את שמם של עולי הגרדום, אנשי האצ"ל: דב גרונר, דב רוזנבוים, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, שנתלו ב-16 באפריל 1947, עם שמם של חללי ההגנה: אהרון דוב, פנחס וייס, מנחם סאמט ומשה לרר, שנהרגו בפעילות במסגרת תנועת ההעפלה. המודעה כללה את המשפט: "יזכור עם ישראל את בניו שנרצחו בידי מלכות הרשעה על סף המולדת, והועלו לגרדום בכלא עכו". אמירה זו גזרה גזירה שווה בין עולי הגרדום ובין חללי "ההגנה", מעשה שנחשב לבלתי נסבל בקרב הנהגת "ההגנה", וגרמה לסגירתו של "אשנב".	עריכה \| תבנית \| שיחה
60	המועצה הכללית לתעופה העברית בארץ ישראל הייתה גוף שהוקם בשנת 1945 לתיאום כל הגורמים העוסקים בתעופה ביישוב. למראית עין היה גוף זה אזרחי לכל דבר, אך למעשה הוקם על מנת להביא לשליטה של ההגנה בשטח חשוב זה. עם מקימי המועצה נמנה חיים בוגר (בוגרשוב), שהיה מנהל הגימנסיה העברית הרצליה, והתקרב לנושאי התעופה על ידי תלמידו דב הוז, מחלוצי התעופה העברית בארץ ישראל, שנהרג בתאונת דרכים מספר שנים קודם לכן. בוגר התבטא כי "השלטון באוויר אינו ניתן רק לבעלי כוח ואגרוף, ולא לעמים בני מיליונים בלבד. האוויר ניתן לשלטון המוח וההשכלה, ודרושה לכך גם ההעזה, ובשתי התכונות הללו נתברך עם ישראל"	עריכה \| תבנית \| שיחה
61	דב הוז היה מחלוצי התעופה העברית, מקים חברת אווירון וממייסדי ארגון ההגנה. בדצמבר 1940 נהרג דב הוז יחד עם אשתו רבקה, בתו תרצה, גיסתו צביה ושותפו לרעיון ולחברה יצחק בן יעקב בתאונת דרכים שזיעזעה את היישוב. קיבוץ דורות שעלה על הקרקע בנגב בחנוכה 1941 נקרא על שם ההרוגים בתאונה דוב, ורבקה ותרצה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
62	כותב התסריט אביגדור המאירי סרט האנימציה הראשון בארץ הופק בשנת 1931 על ידי הצייר ואיש הבוהמה ברוך אגדתי. "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" תיאר במשך 10 דקות את עלילותיו של צעיר ממוצא תימני בעיר תל אביב. את האיורים סיפק אריה נבון, ואילו את התסריט כתב המשורר אביגדור המאירי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
63	מצוקת הדיור בתקופת היישוב, הביאה לכך שלמבני מגורים שיועדו לזוג, צורף לעיתים גם שותף שלישי. שותף זה כונה הפרימוס על שם סוג של כירה ניידת שהיה פופולרי באותה התקופה. אין לדעת אם הכינוי נוצר אם משום שהדייר היווה מטרד כמו רעש הפרימוס, או משום שבנוכחותו נוצרה יחידה של שלושה, כמו הפרימוס בעל שלוש הרגליים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
64	-	הוספה
65	בין סמכויות הנציב העליון הייתה הסמכות למנות את המופתי של ירושלים, סמכות שהייתה שמורה בימי האימפריה העות'מאנית לסולטאן הטורקי. הנציב העליון הראשון היה היהודי הרברט סמואל, וכך אירע שיהודי קיבל סמכות למנות לתפקיד מוסלמי רם מעלה. סמואל שגה, כאשר מינה לתפקיד את חאג' אמין אל חוסייני, מינוי שהיה הרה אסון הן לממשל הבריטי והן ליישוב במשך כל ימי המנדט.	עריכה \| תבנית \| שיחה
66	בשנת 1940 הועלתה על במת "האופרה הארצישראלית העממית" האופרה העברית הראשונה, "דן השומר". את האופרה הלחין מרק לברי, שאף ניצח על התזמורת, את הליברית כתבו ש. שלום ומקס ברוד, את הכוריאוגרפיה יצרה גרטרוד קראוס, והתפאורות עוצבו על ידי יוחנן סימון. האופרה הראשונה עוררה רגשות לאומיים בקרב אנשי היישוב, ולאחר חמישים הצגות הוענק למחבריה פרס מטעם הקרן הקיימת לישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
67	"עלייה ג'" הייתה תוכנית של אנשי ברית הצה"ר להעלאת עשרת אלפים בית"רים מאירופה לארץ ישראל בבת אחת, באופן בלתי ליגאלי. התוכנית נהגתה בחודש מרץ 1939, אך בסמוך לאחר מכן הדרדר המצב באירופה, צבאותיו של היטלר פלשו לפראג והתוכנית נגנזה. במועד שיועד למימוש התוכנית, 1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
68	ועדת פיל, שהוקמה לחקור את מאורעות 1936, קבעה את מושבה באולם הגדול של מלון פאלאס בירושלים. עדויות שונות, ביניהן זו של הנציב העליון ומזכירו, נמסרו שם בדלתיים סגורות. ראשי היישוב שרצו לדעת מה נאמר בישיבות ביקשו את עזרת מהנדס המלון, קטינקא, לצותת להם. לבקשת קטינקא, מהנדס החשמל של המלון התקין מיקרופונים בתוך בתי נורות החשמל שמעל שולחן הישיבות. מכשיר קליטה חבוי רשם על גבי סלילים את תוכן הדיונים, והם הועברו מדי יום לנציגי המוסדות הלאומיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
69	על אף שבניין ימק"א ירושלים שנחנך בשנת 1933 נחשב לבניין ימק"א היפה בעולם בשעת בנייתו, ולאחד הבניינים היפים בירושלים, היו ביישוב שסברו כי הפעילות בבניין מהווה סכנה. בכרוז שפורסם הזהירו אלמונים "אזהרה גלויה... וכן הננו פונים בקריאה אל הנער העברי לא לבקר בקלובים זרים, בייחוד בקלוב 'הצעירים הנוצרים' אשר מטרתו לצוד ברשתו את מבחר בנינו..."	עריכה \| תבנית \| שיחה
70	בזמן מאורעות תרפ"ט, ועקב החשש לחיי יהודים, טילפן בשבת הרב אברהם יצחק הכהן קוק אל סגן הנציב העליון, המומר הארי לוק, ואל מול עמדתו המהססת של לוק דרש ממנו הרב לעצור את מעשי הרצח ולירות ברוצחים בשם המצפון האנושי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
71	בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות כדי לתת מענה נוסף, מלבד המושבות שקמו אז, לפרנסת העולים. התוצאה של קריאתו זו הייתה יישוב יהודי קטן בן כ-30 משפחות יהודיות בעזה. במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה, אולם שבו אליה לאחר המלחמה. במאורעות תרפ"ט התכנסה הקהילה בבית מלון בעיר, והתגוננה מפני הפורעים, עד שחולצה על ידי הבריטים. היה זה סופו של היישוב העברי בעיר עזה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
72	קצין הבולשת הבריטי תומאס ג'יימס וילקין היה בין האחראים לרציחתו של אברהם שטרן, ונחשב לאויבם המושבע של אנשי המחתרות. ידיעתו את התרבות והשפה העברית, שהפכה אותו לאחד מהמסוכנים שבאנשי הבולשת, נבעה בין היתר מכך שהיה חברה לחיים של שושנה בורוכוב, בתו של המנהיג הציוני דב בר בורוכוב. אנשי הלח"י החליטו להוציא את וילקין להורג, וב-29 בספטמבר 1944 הצליחו האורבים (יעקב בנאי (מזל) ושותפו) לירות בווילקין בלב ירושלים ולהורגו. סיפור אהבתם הטראגית של וילקין ושושנה בורוכוב תואר, כשישים שנה לאחר האירועים, על ידי הסופר רם אורן בספרו "ימים אדומים".	עריכה \| תבנית \| שיחה
73	את רוחו של היישוב בשנות המאבק ביטא היטב טורו של נתן אלתרמן המכונה הטור השביעי שפורסם בעיתון דבר. לטור זה קדם טור בשם "סקיצות תל אביביות" שפורסם במשך ארבעה חודשים מיולי 1934 עליו חתם אלתרמן בשם העט "אלוף נון". לאחר מכן כתב אלתרמן במשך שמונה שנים טור בשם "רגעים" בעיתון הארץ, עליו חתם בכינוי "אגב". רק בשנת 1943 החל לפרסם בעיתון "דבר" את "הטור השביעי" עליו חתם בשמו המלא.	עריכה \| תבנית \| שיחה
74	בשנת 1923 ייסד פנחס רוטנברג את חברת החשמל לארץ ישראל. את המימון הראשוני, בסך 1000 לירות שטרלינג, לעריכת המדידות הראשונות של ספיקת הירדן ולהכנת השרטוטים הראשונית של תוכנית המפעל ההידרו-חשמלי, קיבל רוטנברג מברל כצנלסון מכספי קפא"י - "קרן פועלי ארץ ישראל" שהוקמה על ידי פועלי ציון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
75	המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל נוסדה בשנת 1919, שנתיים לאחר המהפכה הרוסית, בתור "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" - מפ"ס, והשתתפה בוועידת היסוד של ההסתדרות בשנת 1920. בשנת 1922 שינתה את שמה לפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי. בחירת השפה היידית לא הייתה מקרית - היא נבעה משלילת הציונות, שתחיית הלשון העברית הייתה אחד מעיקריה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
76	ישנה מחלוקת לגבי זהות היישוב הראשון של חומה ומגדל. למרות שמקובל למנות את כפר חיטים, שעלה על הקרקע ב-7 בדצמבר 1936 כיישוב "חומה ומגדל" הראשון, ישנם מקורות המציינים את תל עמל, הוא ניר דוד, שעלה על הקרקע שלושה ימים לאחר מכן, כראשון. טענתם כנראה מסתמכת על כך, שכפר חיטים לא היה יישוב חומה ומגדל קלאסי, שכן מקימיו לא הקימו אותו בפועל אלא עלו למבצר קיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
77	כאשר הוצגה בפני חיים ויצמן תמונתם של יצחק שדה החובק משני צידיו את משה דיין ויגאל אלון, בעת עליית חניתה על הקרקע, במרץ 1938, כתב נשיא ההסתדרות הציונית מאחורי התמונה, בשפה הצרפתית את המילים הנבואיות "המטה הכללי".	עריכה \| תבנית \| שיחה
78	גבולה הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית היה נתון במחלוקת בין בריטניה ובין צרפת, ועד 1924 לא הוסכם על התוואי הסופי. כל עוד נערכו המדידות, וועדות הגבול ישבו על המדוכה, ניסו הצדדים לקבוע עובדות בשטח. כך, בשנת 1921 ערכו הצרפתים בלבנון מפקד אוכלוסין, שכלל גם יישובים שמצויים כיום בתוך גבולות מדינת ישראל, כשבעת הכפרים המתואלים בגליל, וכן מטולה וכפר גלעדי שתושביהן זכו לקבלת אזרחות צרפתית כתוצאה מהשתתפותם במפקד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
79	ילדי טהראן הוא כינוי לקבוצה של 716 ילדים, ניצולי השואה מפולין שהגיעו עם צבא אנדרס לארץ ישראל בשנת 1943. הקבוצה התקבלה בקבלת פנים המונית, ובואם היה ליום חג ביישוב. על ילדי טהראן המפורסמים נמנים אלופי צה"ל חיים ארז ואביגדור בן גל, גיבור ישראל עמנואל לנדאו, המחזאי בן-ציון תומר, והשדר אלכס גלעדי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
80	בשנת 1943 הגיע לארץ ישראל צבא אנדרס, בפיקודו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס. בין החיילים היהודים בצבא אנדרס היה גם מנחם בגין. בהגיעו ארצה קיבל בגין חופשה מצבא אנדרס ונתמנה למפקד ארגון האצ"ל, שנותר ללא מפקד לאחר נפילתו בקרב בעיראק של מפקדו דוד רזיאל. הפולנים קראו לבגין לחזור לשירות. חבריו באצ"ל קראו לו לערוק, אך הוא סירב וחזר לשירות. רק לאחר ששוחרר כדין, לאחר מאמצים והשתדלויות, חזר בגין לשמש מפקד האצ"ל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
81	אמין אל חוסייני עם היטלר מבצע אטלס היה מבצע שאותו יזם המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, בשיתוף פעולה עם אדולף היטלר להצנחת אנשי קומנדו גרמנים שיתסיסו מחדש את המרד הערבי הגדול, יפעלו כנגד היהודים וירעילו את בארות המים של תל אביב. ב-6 באוקטובר 1944 צנחו ליד יריחו שלושה גרמנים ושני ערבים, כשעמם נשק, מפות, כסף רב ורעל. חלקם נתפסו מייד, והנותרים לא הצליחו לבצע כל פעולה של ממש. את אווירת אותם הימים, והחשש ביישוב מפני מרגלים וצנחנים גרמנים ביטאה סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ אבידר בספרה "שמונה בעקבות אחד" שיצא ב-1945, בו חושפת חבורת ילדים מרגל גרמני. בגירסתו המוסרטת של אותו הסרט, שצולמה בשנות ה-60, הפך המרגל הגרמני למרגל בשירות מדינות ערב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
82	יהודים רבים מבני היישוב נלכדו באירופה שתחת הכיבוש הנאצי, עם פתיחת מלחמת העולם השנייה. במקביל, היו הטמפלרים, בני כת דתית גרמנית שגרו בארץ ישראל, כלואים במחנות מעצר. לחץ של אנשי הסוכנות היהודית מצד אחד, ושל גרמנים שקרוביהם היו נתונים במעצר בארץ ישראל מן הצד השני, הביא לעסקת חילופין יוצאת דופן, בזמן בו התאמצו הגרמנים להשמיד את כל היהודים שנפלו תחת שלטונם. בין יולי 1944 למרץ 1945 הוחלפו 551 יהודים מהמחנות בברגן-בלזן וברוונסבריק תמורת 455 טמפלרים שנשלחו לגרמניה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
83	גוטהילף וגנר היה תעשיין גרמני, איש כת הטמפלרים, ותומך בתנועה הנאצית. לאחר מלחמת העולם השנייה, משהסתבר כי הבריטים יאפשרו לטמפלרים להשאר בארץ, הוחלט בדרגים הגבוהים של ההגנה על רציחתו, כדי לסמן לטמפלרים שנותרו בארץ, כי עם קום המדינה העברית לא יהיה בה מקום לגרמנים תומכי הנאצים. הפלמ"ח קיבל את הפקודה לבצע את הפעולה, וביום 22 במרץ 1946 נרצח וגנר בתל אביב. זהותם של מבצעי ההתנקשות נשמרה בסוד, הנוגעים בדבר גזרו על עצמם שתיקה במשך שנים, וזהותם ועובדות האירוע לא נחשפו אלא לאחר קום מדינת ישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
84	-	הוספה
85	ההעפלה הייתה לרוב בדרך הים, או בדרך היבשה, תוך כדי מעבר בסוריה או בלבנון. פרק מיוחד בתולדות ההעפלה רשם מבצע מייקלברג, במסגרתו הועלו בשנת 1947 כמאה וחמישים צעירים מעיראק בדרך האוויר, והונחתו ביבנאל. בין העולים הייתה צעירה בשם שושנה אלמוזלינו, שלימים נקראה שושנה ארבלי אלמוזלינו, ושימשה כשרה בממשלת ישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
86	שירו הידוע של נתן אלתרמן, משירי הטור השביעי, "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", המוכר בשורות הפתיחה - "עננים על ראשנו, הרוח איתן, המלאכה נעשתה, חי שמיים!", נכתב בעקבות אירוע אמיתי, בו לאחר הורדת המעפילים מן הספינה "חנה סנש" שעלתה על שרטון ליד חופי נהריה, בליל ה-14 בדצמבר 1945, פתח רב החובל האיטלקי של הספינה, אנסלדו, בנאום פרו-ציוני אשר סחף את הנוכחים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
87	-	הוספה
88	עד לשנת 1927 היה ההילך החוקי בארץ ישראל הלירה המצרית. רק בשנה זו הונהגה הלירה הארץ ישראלית, שהייתה שוות ערך ללירה שטרלינג הבריטית וצמודה אליה. גם לאחר קום מדינת ישראל המשיכה הלירה הארץ ישראלית, המחולקת לאלף מיל, להיות ההילך החוקי, עד שהוחלפה בידי הלירה הישראלית, המחולקת לאלף פרוטות בשנת 1952.	עריכה \| תבנית \| שיחה
89	על אף שארץ ישראל לא הייתה זירת קרבות פעילה, וצבאות מדינות הציר מעולם לא הגיעו לאדמתה, סבל היישוב בשנת 1940 מהפצצות של חיל האוויר האיטלקי. חיפה ותל אביב הופצצו מספר פעמים, נגרם הרס רב למבנים ולרכוש, רבים נפצעו, ומאות נהרגו. זכורה לרעה הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב מה-9 בספטמבר 1940, בה נהרגו 112 אנשים. בכיכר מיכאל'ס, הנמצאת בסמוך למוקד ההפצצה, מוצבת יד זיכרון להרוגים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
90	חיל העם היה חיל עממי לא חמוש שהוקם על ידי "ההגנה" עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא נועד לאנשים שגילם מעל ל-36 שנה, וכלל אימונים ללא נשק מסוג תרגילי סדר ושדאות. בשיאו מנה החיל 3,500 משתתפים. שלטונות המנדט לא ראו בעין יפה את קיומו של גוף המבצע אימונים המוניים ופומביים, שיש בהם כדי לעורר את זעם הערבים. באפריל 1940 הוציאו שלטונות המנדט צו האוסר על אימונים בתרגילי סדר צבאיים. חיל העם ירד למחתרת ומספר אנשיו הצטמצם בצורה ניכרת. לאחר שנתיים פוזר החיל ושרידיו צורפו לארגון ההגנה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
91	משמר העם הייתה קבוצה קטנה שהוקמה בחיפה בשנת 1942 על ידי אדמונד (אדק) קרוליק, לשעבר קצין פרשים בצבא הפולני. הרעיון היה גיבוש קבוצת אנשים מבוגרים ובעלי ניסיון צבאי, לשם פעילות פרטיזנית במקרה של כיבוש ארץ ישראל על ידי הגרמנים. לאחר שהוסר איום הכיבוש על ידי צבא רומל הפך המשמר לחלק ממנגנון ההגנה. יחידות בעלות שמות דומים פעלו בירושלים הנצורה ובצפת במלחמת העצמאות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
92	מפעל עלית הוקם ברמת גן ב-1933 על ידי יהודי בשם אליהו פרומצ'נקו, שהיה בעל מפעל לממתקים בלטביה. במשך שנים הייתה רמת גן מזוהה עם ריח השוקולד, שהונצח בשירו של יהונתן גפן "ריח של שוקולד". המותג המזוהה ביותר עם המפעל עד ימינו, שוקולד פרה, החל את דרכו ב-1934 בשם "שמנונית", ורק בשנות ה-50 הפך ל"שוקולד פרה", על שם הפרה שעל עטיפתו.	עריכה \| תבנית \| שיחה
93	ב-1926 הקים ישראל ליבר את מפעל "ליבר" ליצור שוקולד, קפה וממתקים. "ליבר" היה בין המותגים המובילים בתחומו בשנות היישוב, וססמתו "על כל לשון - ליבר תמיד ראשון". על אף החדשנות שגילה המפעל, כאשר היה הראשון בארץ לשווק את שוקולד ה"מקופלת" ומסטיק בזוקה, התמזג המפעל בשנת 1970 עם "עלית", והשריד האחרון שנותר לבית-החרושת הם וופלים שמייצרת עלית תחת המותג "ליבר".	עריכה \| תבנית \| שיחה
94	בשנת 1936 הקים שמעון זידלר, בן למשפחת ויסוצקי, את מפעל התה, תה ויסוצקי. את החברה ייסד קלונימוס זאב ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, במוסקבה בשנת 1849, והיו לה סניפים רבים, ביניהם סניף בלונדון שנוהל על ידי אחד העם. עוד בימי היישוב הפכה החברה לחברת התה המובילה בארץ ישראל.	עריכה \| תבנית \| שיחה
95	מפעל אתא, שהוקם בשנת 1934 באזור בו נמצאת כיום קריית אתא, היה הספק הגדול ביותר של בגדים לצבא הבריטי במזרח התיכון בזמן מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה הייתה ארץ ישראל מרכז חשוב לצבא הבריטי שהוצב להגן על המעבר להודו דרך תעלת סואץ, ובתנאים בהם הייתה התעבורה הימית נתונה למתקפות צוללות, קיבל הצבא הבריטי במזרח התיכון את רוב אספקת הביגוד והמזון ממפעלים מקומיים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
96	עם היווסדה, בשנת 1936, קיבלו אנשי משטרת היישובים העבריים את ה"קולפאק", כובע הפרווה בסגנון הטורקי, בו הונצחו, למשל, הנוטרים ברקע התמונה המפורסמת מהעלייה לחניתה, בה נראה יצחק שדה המחבק את משה דיין ויגאל אלון. לאחר שהתרחבה משטרת היישובים, והתבססה, הוחלף הקולפאק, שנראה מיושן, בכובע אוסטרלי רחב שוליים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
97	ההתנדבות למשטרת היישובים העבריים והשירות כנוטר נחשבו כשירות לאומי רב ערך. רבים ממפקדיו העתידיים של צה"ל שירתו זמן מה בחיל הנוטרים, וביניהם אישים שעלו לאחר מכן לגדולה, ושימשו בתפקידים בכירים במדינת ישראל כמשה דיין, יגאל אלון ואריאל שרון.	עריכה \| תבנית \| שיחה
98	לאחר מלחמת העולם הראשונה רכשו מספר צעירים מבני היישוב משאיות מעודפי הצבא הבריטי. בארגזי המשאיות התקינו ספסלי ישיבה, שהסבו אותן לאוטובוסים מאולתרים להסעת נוסעים בתשלום. הדרכים באותה תקופה היו משובשות, והנסיעה הייתה מסוכנת בשל ריבוי כנופיות ערביות שהתנכלו לנוסעים בדרכים. חלוצי האוטובוסים החליטו להתאגד לשיתוף פעולה שיסייע להם להתמודד במאורגן עם הקשיים. בתחילה התאגדו מפעילי האוטובוסים בקבוצות קטנות, אך בשנת 1933 התאחדו ארבע מהקבוצות ("המהיר", "הגה", "קדימה" ו"התאחדות הנהגים") לקואופרטיב "אגד", שהינו כיום מפעיל התחבורה הציבורית הגדול בארץ, והשני בגודלו בעולם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
99	בימי המנדט הבריטי הציעו מפעילי רכבת העמק חבילות תיור שכללו אירוח מפואר, נסיעה ברכבת, שיט בספינה על פני הכנרת, וניוד בעזרת מטוסיה של "חברת התעופה האימפריאלית" (גלגולה הראשון של חברת "בריטיש איירווייז") שנחתו בעזרת כני נחיתה מיוחדים על מי האגם הצפוני.	עריכה \| תבנית \| שיחה
100	חברת צים הוקמה בשנת 1945 על ידי הסוכנות היהודית, ההסתדרות וארגון בשם החבל הימי לישראל, וזאת מתוך ראיית מנהיגי היישוב כי למדינה שתוקם יהיה צורך בחברת ספנות לאומית. מכיוון שבמהלך מלחמת העולם השנייה ירדו למצולות כשני שלישים מאוניות הסוחר בעולם, הצליחה החברה החדשה לרכוש אונייה רק בשנת 1947 - ה"קדה", אונייה בעלת היסטוריה ארוכה, שופצה ושמה שונה ל "קֶדְמַהּ".	עריכה \| תבנית \| שיחה