אגיפטולוגיה

אגיפטולוגיה (מיוונית: Αιγυπτιολογία) הוא המדע העוסק בחקר מצרים העתיקה – תולדותיה, לשונה, ממצאיה הארכאולוגיים, האמנות שלה, דתה, משפטה, חיי החברה שלה וכלכלתה – למן ראשיתה ועד הכיבוש הערבי בשנת 641. המילה אגיפטולוגיה מורכבת משמה הלועזי של מצרים ומהמילה היוונית לוגיה, שמשמעותה: תורה, לימוד.

ראשית המחקר

כבר במאה ה-16 ניסה החוקר האיטלקי פייריו ולירינו לפענח את סימני כתב חרטומים אשר הופיעו על גבי מצבות זיכרון ומבנים שהיו מפוזרים על פני השטח במצרים. ניסיון נוסף נעשה במאה ה-17 על ידי אתנסיוס קירכר, כאשר ניסה לתרגם את הכתובות על האובליסקים המצריים שהוצבו ברומא (אחד מהם הוצב בפיאצה דל פופולו). אולם החוקר ותלמידיו ייחסו לסימנים הוראות מיסיטיות אשר מנעה מהם את הצלחת הפיענוח. בשנת 1797 העלה הדני גיאורג צואיגה את ההשערה שההירוגליפים הם סימני כתב, וכי קיבוצי הסימנים הסגורים במסגרת (הקרויים כרטושים) הם שמות פרטיים.

בעת מסעו של נפוליאון בונפרטה למצרים בשנת 1798 שהתקיים במסגרת המאבק הצרפתי הבריטי על מצרים, הוא לקח איתו משלחת גדולה של אנשי מדע צרפתיים. תוצאות עבודתם של המדענים התפרסמו בשנים 1809‏-1829 ב-24 כרכים שנקראו "תיאור מצרים" (Description de l'Égypt) ספרים אלה נתנו מידע רב על מצרים. גולת הכותרת של המחקר הייתה מציאתה בשנת 1799 של אבן עם כתובות. האבן נתגלתה בעיר הנמל המצרית רוזטה אבן גרניט שחורה ולימים נקראה "אבן רוזטה". על האבן היו חקוקים טקסטים מתקופת תלמי החמישי בשתי שפות יוונית, ומצרית ובשלושה סוגי כתב: כתב יווני, כתב דמוטי, וכתב הירוגליפי. בשנת 1801 עברה האסטלה לידי האנגלים. השוודי אקרבלאד והאנגלי תומאס יאנג הוכיחו שהסימנים בכתובת ההירוגליפית והדמוטית מציינים הגאים, עבודתם שימשה בסיס להמשך המחקר ופענוח הכתב ההירוגליפי על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון אשר פרסם את מחקרו בשנת 1822. פענוח הכתב אפשר תרגום טקסטים הירוגליפיים נוספים ושיחזור ההיסטוריה המדינית והתרבותית של מצרים. שמפוליון נחשב לאבי מדע האגיפטולוגיה.

בשנת 1828 יצא שמפוליון יחד עם האיטלקי איפוליטי רוזליני (Ippolito Rosellini) למסע נוסף לחקר מצרים. במקביל לעבודתם נעשו מחקרים נוספים על מצרים. לאחר מותו של שמפוליון פרסם אחיו בשנת 1836 ספר "דקדוק מצרי", ובשנת 1841 "מילון מצרי". בשנת 1842 שיגר מלך פרוסיה את החוקר הגרמני קארל ריכרד לפסיוס להמשיך את עבודתם של שמפוליון ורוזליני. החומר שהוא אסף התפרסם בשנים 1851‏-1859 בשנים עשר כרכים "מונומנטים ממצרים ואתיופיה" (Denkmäler aus Aegypten und Aethiopien). ספרים אלה משמשים עד היום כמקור מחקר, במיוחד משום שרבים מהאתרים שלפסיוס תיעד נהרסו במהלך השנים.

המחקר במחצית השנייה של המאה ה-19

המחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקופת פריחה למדע האגיפטולוגיה. האגיפטולוג והמילונאי אדולף ארמן פרסם בשנת 1878 את עבודתו המוכיחה שהסימנים בכתב החרטומים הם אך ורק עיצורים, וכי הסימנים שנחשבו עד כה כתנועות הם עיצורים רפים. כן הוכיח שהמצרית העתיקה קרובה לשפות שמיות אף על פי שאינה שפה שמית ממש. ארמן יזם הוצאת מילון אקדמי של מצרית עתיקה. בכתיבת המילון השתתפו חוקרים רבים בני ארצות שונות. המילון נתפרסם בין השנים 1925–1931.

במקביל לחקר הבלשנות התפתחה גם הארכאולוגיה המצרית. השלב הראשון היה איסוף ורישום שיטתי של השרידים שנמצאו על פני השטח. בחלקם עסקו סוכנים של מוזיאונים באירופה בפתיחתם ושדידתם של קברים ללא כל רישום מדויק של הממצאים. לאחר מכן, בהשפעת החפירות שנעשו במסופוטמיה, התחילו חלק מהחופרים לבצע רישום מסוים של הממצאים. הצרפתי אמיל אמלינו גילה באבידוס כ-3,000 כדי אבן שלמים מתקופת השושלות הראשונה – השלישית, הוא בחר בכדים היפים ביותר למען מוזיאון הלובר בפריז ואת היתר ניפץ כדי שלא יגיעו למוזיאונים אחרים.

בשנת 1851 הצליח אוגוסט מארייט לשכנע את עבאס הראשון, מושל מצרים, להקים מחלקת עתיקות. מרייט עמד בראש המחלקה. בימיו הועבר המוזיאון המצרי מבניין קטן למבנה מתאים יותר באזור בולק. כל החופרים במצרים נדרשו לקבל היתר חפירה ולתת חלק מהממצאים למוזיאון. מחליפו של מרייט בתפקיד היה גסטון מספרו, שהיה בלשן והתמחה בכתב החרטומים. הוא ניהל מאבק בשודדי העתיקות, והקים ברחבי מצרים רשת של מפקחי עתיקות.

השינוי המהותי בשיטות החפירה במצרים חל רק עם בואו למצרים של הארכאולוג והאגיפטולוג האנגלי פלינדרס פיטרי, שנחשב אבי הארכאולוגיה המדעית המודרנית. פיטרי הגיע בשנת 1880 כדי למדוד את הפירמידה הגדולה של גיזה. בשנת 1884 חזר למצרים כדי לבצע חפירות מטעם החברה לחקר מצרים. הוא הוכיח את חשיבות הממצאים הקטנים שעד אז לא ייחסו להם כל ערך. בעזרת ממצאים אלה קבע את התפתחותן של תרבויות קדומות. פיטרי חינך שני דורות של ארכאולוגים על ידי שיתופם בחפירותיו. ארכאולוגים אלה בעיקרם אנגלים ואמריקאים קידמו את שיטות הארכאולוגיה וטכניקת החפירות. פיטרי חפר וסקר למעלה מ-60 אתרים במצרים.

המוסדות לחקר מצרים

ההתעניינות הרבה בעתיקות מצרים הביאה להקמת מכוני מחקר בארצות אירופה אשר מימנו משלחות ארכאולוגיות למצרים. הראשונה הייתה החברה לחקר מצרים אשר מימנה את חפירותיו הראשונות של פיטרי במצרים. בסוף המאה ה-19 נוסד בקהיר המכון הצרפתי לארכאולוגיה מזרחית (Institut Français d’Archéologie Orientale ) אשר מימן חפירות ארכאולוגים צרפתים בעיקר בתי קברות. ב-1898 הוקמה החברה הגרמנית האורינטלית (Deutsche Orient-Gesellschaft) אשר מימנה את חפירותיו של היהודי הגרמני לודוויג בורכהרד (Ludwig Borchardt). בורכהרד גילה את הפרוטומה המפורסמת של נפרטיטי הנמצאת היום במוזיאון המצרי בברלין. על פי ההסכם עם מחלקת העתיקות המצרית הועברו חלק מהממצאים לידיה, ולאחר שגילתה שהגרמנים מצאו את הפרוטומה והעבירו אותה לגרמניה, היא דרשה את החזרתה. לטענת מחלקת העתיקות כיסו הגרמנים את הפרוטומה בבוץ לפני חלוקת הממצאים וכך מנעו במרמה את העברתה למחלקת העתיקות המצרית. הגרמנים סירבו להחזירה וכתוצאה מכך החברה והמוזיאון בברלין לא קיבלו יותר רישיונות חפירה במצרים.

בשנת 1905 הקים פיטרי את בית הספר הבריטי לארכאולוגיה במצרים. חברה זו שפיטרי היה מנהלה מימנה את כל יתרת חפירותיו במצרים עד שעבר לארץ ישראל בשנת 1926. המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו אשר נוסד בשנת 1919 התחיל לעסוק בחקירת מונומנטים גדולים והכתובות עליהם.

בשנת 1922 התגלה קברו של תות ענח' אמון על ידי הארכאולוג האנגלי הווארד קרטר. חפירותיו מומנו על ידי לורד קרנארבון.

בשנות ה-30 גברה הלאומנות במצרים, תנאי עבודתן של המשלחות המצרים נעשו קשים, הן התקשו בקבלת רישיונות חפירה והפסיקו את חפירותיהן. כתוצאה מכך עברו משלחות רבות לחפור בארץ ישראל. מוזיאון רוקפלר בירושלים נבנה מכספי תרומה שהוצעה בתחילה לממשלת מצרים, ולאחר שהתרומה נדחתה היא ניתנה לממשלת המנדט הבריטי.

אגיפטולוגיה וחקר ארץ ישראל

המחקר האגיפטולוגי השפיע רבות על המחקר הארכאולוגי בארץ ישראל. הקשר בין ארץ ישראל ומצרים העתיקה היה קיים עוד מתקופות הפרהיסטורייות. קשר זה בא לידי ביטוי בממצאים שנמצאו באתרים המצרים בארץ ישראל. ממצאים אלה עזרו בקביעת התיארוך היחסי והמוחלט של אתרי ארץ ישראל.

מידע רב ערך נוסף הביאו הממצאים במצרים אשר הזכירו מקומות ויישובים בארץ ישראל, כדוגמת מכתבי אל-עמארנה שהתגלו ב-1887, מכתבים שנכתבו אל ומ-מלך מצרים בימי אמנחותפ השלישי ובנו אח'נאתון ומהווים את המקור העיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. דוגמה בולטת אחרת היא אסטלת ישראל אשר נמצאה על ידי פלינדרס פיטרי באזור לוקסור במצרים העליונה. אסטלה זו מזכירה לראשונה את השם ישראל בטקסט שמקורו אינו במקרא. הפפירוס שנודע בשם מגילת ון אמון ומתוארך למאה ה-11 לפני הספירה מלמד על המצב בערי החוף של לבנון וארץ ישראל באותה תקופה ועל הת'כר שהיו מגויי הים.