חוק העתיקות
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| תאריך חקיקה | 10 בפברואר 1978 |
| תאריך חקיקה עברי | ג' באדר א' תשל"ח |
| גוף מחוקק | הכנסת התשיעית |
| חוברת פרסום | ספר החוקים 885, עמ' 76 |
| הצעת חוק | ממשלתית |
| משרד ממונה | משרד התרבות והספורט |
| מספר תיקונים | 4 |
| נוסח מלא | הנוסח המלא |
חוק העתיקות, תשל"ח-1978 הוא חוק במדינת ישראל הקובע מסגרת משפטית לחשיפה, טיפול ושימור ממצאים ארכאולוגיים המתגלים בתחומי ישראל ונותן כלים בידי רשויות המדינה לאכוף את הוראותיו. החוק מגדיר עתיקה בישראל, קובע את הבעלות עליה, התנאים להענקת רישיון לביצוע חפירה לחיפוש אחר עתיקות ודרכי ביצועה, רישיון ותנאים למסחר עתיקות, הגדרת אספני עתיקות והתנאים לניהול אוסף, הכרזה על אתרי עתיקות ודרכי ההתנהגות המותרים בהם, הפקעת קרקע לצורך חשיפה ושמירה על עתיקות. החוק קובע כי פגיעה בעתיקה או באתר עתיקות, או השחתתן בכל צורה, וכן הפרת הוראות אחרות של החוק הן עבירות פליליות שבצידן עונש מאסר.
רשות העתיקות, הפועלת מכוח חוק רשות העתיקות, התשמ"ט-1989, היא הממונה על אכיפת חוק העתיקות, כולל מניעת עבירות לפי חוק העתיקות.
רקע
עד לחיקוקו של חוק העתיקות המסגרת המשפטית לטיפול בעתיקות בישראל נקבעה על פי שני חוקים מנדטוריים: פקודת העתיקות, 1929, ופקודת העתיקות (חצרים), 1935. אף שהוכנסו לחוקים אלה שינויים רבים במרוצת השנים, בשנת 1976 החליטה ממשלת ישראל להציע לכנסת לחוקק חוק מודרני שיגדיר את הטיפול בנושא זה. בתחילת שנת 1978 התקבל החוק בכנסת[1].
הגדרות החוק
במוקדו של החוק נמצאת הגדרת עתיקה[2], המוגדרת כדלקמן:
"עתיקה" -
- נכס, בין תלוש ובין מחובר, שנעשה בידי אדם לפני שנת 1700 לספירה הכללית, לרבות דבר שהוסף לו לאחר מכן והוא חלק בלתי נפרד ממנו;
- נכס, כאמור בפיסקה (1), שנעשה בידי אדם החל בשנת 1700 לספירה הכללית, והוא בעל ערך היסטורי והשר הכריז שהוא עתיקה;
- שרידים זואולוגיים ובוטניים מלפני שנת 1300 לספירה הכללית.
הגדרה זו, המחילה את הגנת חוק העתיקות על ממצאים מעשי אדם ובתנאי שנוצרו לפני שנת 1700, ספגה ביקורת כיוון שהיא מותירה נכסי תרבות חשובים הקיימים בישראל, ואשר נוצרו במאות ה-18 וה-19, ללא הגנה מספקת[3][4]. במצב חוקי זה, עיקר ההגנה של נכסים שנוצרו לאחר שנת 1700 נעשית בדרך של הכרזתם כאתר ראוי לשימור ביוזמת ראש הרשות המקומית על פי חוק התכנון והבנייה. בעבר, שרידי נכסים שנוצרו בטבע (שרידים זואולוגיים ובוטניים) היו מוגנים על פי פקודת העתיקות רק אם נוצרו לפני שנת 600 לספירה, אולם עם החלת חוק העתיקות בשנת 1978 הורחבה ההגנה גם על שרידים שנוצרו עד לשנת 1300.
החוק מרחיב את ההגדרה המקובלת בחקיקה בישראל למושג "מקרקעין" ומחילם אף על ים ונהר ובכך מנסה למנוע טענות לפיהן אין החוק חל על ממצאי חפירות ארכאולוגיות תת-מימיות.
מלחמה בשודדי עתיקות
החוק אוסר על כל חפירה או שימוש באמצעים אחרים כגון גלאי מתכות לחיפוש עתיקות בכל תחומי ישראל. כל עתיקה שנמצאה לאחר אישור החוק חייבת בדיווח ושייכת למדינה, כל עוד היא לא ויתרה עליה. לכאורה פיקוח הדוק זה היה אמור לצמצם את האפשרות לסחר בלתי חוקי בעתיקות ואת המוטיבציה לבצע שוד עתיקות, למעשה מספר העתיקות בחנויות שאינן רשומות, רק עלה משנות ה-70. רבים מסוחרי העתיקות השתמשו בפירצה בחוק המאפשרת להם לטעון שהעתיקות שברשותם נמצאו לפני החלת החוק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
חוק העתיקות, התשל"ח-1978, באתר ויקיטקסט
היסטוריית החקיקה של חוק העתיקות, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- אתר רשות העתיקות
הערות שוליים
- ^ חוק העתיקות, תשל"ו-1976. הצעות חוק 1250;כ"ג בסיון, תשל"ו,314.
- ^ סעיף 1 לחוק
- ^ גדעון אבני, האם יש להחיל את חוק העתיקות על נכסי תרבות שנעשו למן שנת 1700? באקדמיה, נובמבר 2001, עמ' 18.
- ^ יש לציין כי בהגדרת "עתיקה" בהצעת החוק משנת 1976 נקבע "שנעשה בידי אדם לפני שנת 1800 לספירה הכללית". הגדרה זו, כאמור, לא התקבלה.
36685433חוק העתיקות