אגדות החורבן

אגדות החורבן הן אגדות שמכונסות בעיקר בתלמוד הבבלי בפרק חמישי של מסכת גיטין, בתלמוד ירושלמי במסכת תענית בפרק רביעי הלכה ה', במדרש רבה על איכה ובאבות דרבי נתן. האגדות עוסקות בעיקר בחורבן בית המקדש השני (70 לספירה) ומה שקדם לו, בהרוגי ביתר לאחר מרד בר כוכבא (135 לספירה), ובסיפורים אישיים קשים. לעיתים מתייחסים במונח 'אגדות החורבן' רק לאגדות שבמסכת גיטין.

אגדות חורבן בית ראשון מסופרות בעיקר בספר ירמיהו, בספר מלכים ובספר דברי הימים ורמזי סיפורים נמצאים במגילת איכה, אך גם במדרשים ובתלמוד מובאים סיפורים על חורבן בית ראשון.

אגדות החורבן הן מן הדברים המותרים בלימוד ביום תשעה באב, אשר בו לומדים רק בעניינים הקשורים לחורבן ואבלות.

הרקע והמיקום בתלמוד

האגדות מובאות בעיקר במסכת גיטין, מדף נ"ה ע"ב עד דף נ"ח ע"א. המשנה במקום עוסקת ב"דין סיקריקון" – התְנאים שלפיהם מותר לקנות קרקעות מגויים שלקחו אותן מבעליהן ככופר נפש, ואין חיוב להחזירן לבעליהן הקודמים. מדובר בתקופה שלאחר המרד הגדול וחורבן בית שני, והתלמוד מספר על מקרי השוד האלו. אגב העיסוק בנושא "דין סיקריקון" הנזכר, התלמוד פותח בדברי האגדה על החורבן:

"אמר רבן יוחנן: מאי דכתיב 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה'? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר."

תרגום: על מה כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה ליבו יפול ברעה"? על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך ועל יתד של עגלה חרבה ביתר.

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה עמוד ב'

מכאן, מספר התלמוד את המעשים שהביאו לחורבן ירושלים – המעשה בקמצא ובר קמצא, את המעשה בתרנגול והתרנגולת שהביא לחורבנו של הר המלך, וכן המעשה ביתד העֲגלה שהביא לחורבן העיר ביתר במרד בר כוכבא.

לאחר סיום האגדות, בדף נ"ח ע"א, חוזר התלמוד לעסוק בסוגיית "הלוקח מן הסיקריקון".

מלבד במסכת גיטין, ישנן אגדות נוספות או גרסאות אחרות לאותן אגדות, בתלמוד במסכת סנהדרין בפרק חלק ובמסכת מועד קטן בפרק אלו מגלחין, בתלמוד ירושלמי במסכת תענית בפרק רביעי הלכה ה', ובמקורות מדרשיים שונים, ובהם: איכה רבה, מדרש תנחומא, ילקוט שמעוני, אבות דרבי נתן ועוד.

סיפור חורבן ירושלים

קמצא ובר קמצא

ערך מורחב – קמצא ובר קמצא

הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא המעשה בקמצא ובר קמצא, שבו הוזמן בטעות לסעודה חגיגית שונאו של בעל הסעודה (בר קמצא) במקום אוהבו (קמצא); משהתבררה הטעות, גורש בר קמצא בבושת פנים ולא הועילו לו כל תחנוניו. משראה כך, שחכמים ישבו בסעודה ולא מיחו, העליל לקיסר שמרדו בו היהודים, והוכיח זאת באמצעות יצירת רושם שקרי שהכהנים מסרבים להקריב בבית המקדש קרבן שנשלח בידי הקיסר.

נירון

עקב סיפורו של בר קמצא שלח הקיסר את נירון להילחם בירושלים. כשהגיע נירון לירושלים ירה חץ לארבע רוחות השמים ובכל הפעמים נפל החץ על ירושלים, ונירון הבין שזה רמז משמים שברצון ה' להחריב את ירושלים. נירון ביקש מילד שיגיד לו פסוק אקראי מלימודיו, הילד אמר: ”וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל”, כלומר שאחרי שאדום (כינוי לרומי) יחריבו את בית המקדש, ה' ינקם בהם. נירון אמר שאם כך אינו מסכים להיות שליחו של ה' להחריב את המקדש ואחר כך להיענש על כך, ולכן ערק והתגייר. הגמרא מציינת שמצאצאיו יצא רבי מאיר.

בריוני ירושלים

אחרי שנירון ערק, שלח הקיסר את אספסיאנוס, שערך מצור על ירושלים במשך שלוש שנים. הבריונים ששלטו בעיר רצו להילחם ברומאים ואילו הרבנים התנגדו לכך וחפצו לעשות שלום. באותה תקופה היו בירושלים שלושה עשירים שיכלו לפרנס את העיר למשך עשרים ואחת שנה, אך בשביל לאלץ את הרבנים להסכים למלחמה, שרפו הבריונים את מחסני התבואה. מיד התחיל רעב בירושלים שעלה בנפשות.

ממדי הרעב מתוארים בסיפור על מרתא – אישה עשירה ממשפחת הכהונה בייתוס. מרתא בת בייתוס יושבת בביתה בירושלים ושולחת אחד ממשרתיה לקנות לה סולת בשוק שיכין לה לחם כפי שהיא מכירה. המשרת חוזר אליה ובפיו בשורה שאזלה הסולת, אך ישנו קמח חיטים נקי. היא שולחת אותו שוב. הוא שב ומבשר שאף הקמח הנקי אזל, אך ישנו קמח זול יותר. עד שהוא מגיע לשוק – אף הוא אוזל אך ישנו קמח שעורים. מרתא שולחת אותו שוב, אך גם קמח השעורים אוזל. נואשת למצוא מזון, מרתא יוצאת בעצמה אל השוק למצוא דבר מה לאכול. אך בהליכתה היא דורכת על גללי בהמה. מרוב גועל היא מתה.

רבן יוחנן בן זכאי קרא לאבא סיקרא, ראש הבריונים שהיה גם אחיינו, ושאלו עד מתי יהרגו יהודים ברעב. לבסוף סיכמו השניים כי רבן יוחנן יתנהג כחולה ואבא סיקרא יניח נבלה על מיטתו כדי שיחשבו שמת. כך יוכלו תלמידיו לשאת אותו אל מחוץ לעיר, כביכול כדי לקברו. כשתלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע הגיעו לחומה, ביקשו הבריונים לדקור את רבן יוחנן בן זכאי כדי לוודא שהוא מת. התלמידים טענו שזה יבזה אותם בפני הרומאים. הבריונים הסכימו וביקשו לדחוף אותו כדי לוודא. שוב טענו התלמידים שיהא זה בזיון. כך הוציאו את רבן יוחנן בן זכאי מירושלים.

אספסיאנוס ורבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי ניגש למחנה רומי וקרא אל אספסיאנוס "שלום המלך!" אספסיאנוס פירש זאת כזלזול ואיים על רבן יוחנן במוות, אך רבן יוחנן הסביר שהוא עתיד להתמנות למלך, כיוון שכתוב בפסוק שבית המקדש ייכבש על ידי מלך. בינתיים הגיע שליח מרומא ובישר שאספסיאנוס מונה לקיסר. באותם רגעים, אספסיאנוס נעל נעל אחת אך לא הצליח לנעול את השנייה, וביקש את עצתו של רבן יוחנן. אמר לו רבן יוחנן ששמועה טובה מרחיבה את העצמות ולכן עליו למצוא אדם שנוא שלמראהו עצמותיו יתכווצו. העצה הועילה ואספסיאנוס התפעל מחכמתו.

לאחר מכן הודיע אספסיאנוס שעכשיו עליו לנסוע לרומא, ואם רוצה ממנו משהו שיבקש כעת. רבן יוחנן ביקש שלא יחריב ויהרוג את יבנה וחכמיה, שלא יהרוג את שושלת הנשיאים של רבן גמליאל ושירפא את רבי צדוק. אספסיאנוס הסכים ובכך המשיכה מסורת התורה אחרי החורבן. חולשתו של רבי צדוק נבעה מצומות במשך ארבעים שנה כדי שלא יחרב הבית. עקב תעניותיו הצטמק גופו עד שכל פעם שאכל היה המאכל בולט בגרונו. הרופאים של רומא ריפאו אותו על ידי השקייתו במים מעורבים בסובין, ואז במים מעורבים בסובין גסים וקמח, ואז במים מעורבים בקמח בלבד, עד שמעיו התרגלו לאכילה.

טיטוס והיתוש

אספסיאנוס שלח את טיטוס להחריב את ירושלים. טיטוס הכניס זונה לקודש הקודשים, פרס ספר תורה ובא עליה, ואז קרע את הפרוכת, ונעשה נס וירד ממנה דם. טיטוס עשה מהפרוכת שק לבזיזת כלי המקדש. בדרכו לרומא, סערה איימה להטביע את ספינתו, ובתגובה התריס טיטוס כי גבורת ה' רק במים. בת קול ענתה לו שיעלה ליבשה וילחם עם יתוש. כשעלה ליבשה, נכנס יתוש למוחו דרך האף, וניקר בו במשך שבע שנים. הגמרא מספרת על נסיונותיו להתמודד עם היתוש, ולאחר מכן על תיאורו וגודלו כשפתחו את ראשו של טיטוס לאחר מותו. טיטוס הותיר צוואה שישרפו את גופתו ויפזרוה בשבעת הימים, כדי שה' לא ימצא אותו להעמידו בדין.

הגמרא מספרת שאונקלוס אחיינו העלהו באוב ושאלו שלוש שאלות: מי חשוב בעולם הבא, האם להתגייר, ובמה נענש בעולם הבא. טיטוס ענה כי ישראל חשובים, קשה לקיים את מצוותיהם ולכן עדיף להתקיים מהם כאויבים, ועונשו שצוואתו מתקיימת שוב ושוב (שורפים אותו ומפזרים את אפרו בשבעת הימים). לאחר מכן העלה אונקלוס את בלעם ושאלו את אותן שאלות. בלעם ענה שישראל חשובים, שלא יתחבר אליהם, ושנידון בשכבת זרע רותחת. לאחר מכן העלה את אותו האיש ושאלו. ישו ענה שישראל חשובים, שידרוש את טובתם כי כל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו של ה', ושנידון בצואה רותחת כי ”כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.”

בסיום הקטע מביאה הגמרא ברייתא המסכמת את סיפורו של בר קמצא, שבשמיים מחשיבים בושה עד כדי כך, שבגלל בושתו של בר קמצא, סייע לו ה' להחריב את בית המקדש.

חורבן הר המלך

ערך מורחב – טור מלכא

התלמוד מספר על מנהג הבאת התרנגולים לחתונה של אנשי טור מלכא (המכונה במקורות אחרים הר המלך), שהיה יישוב גדול מאוד. גדוד רומאים גזל מאנשי המקום תרנגולים, שהיו אמורים לסמן מזל טוב לחתן וכלה, ואנשי טור מלכא הכו את הגדוד. גדוד החיילים שלח להודיע לקיסר כי אנשי המקום מרדו בו. הקיסר בתגובה עלה לעיר יחד עם כוחות גדולים כדי להכניע את המקום, אך הם נעצרו בידי גיבור מקומי בשם "בר דרומא", שהביס את הרומאים. הקיסר הניח את כתרו על הארץ ופנה לאלוהים באמירה: אדון העולם כולו, אם נוח לך, לא תמסור לאותו האדם [אותי], לו ולמלכותו ביד אדם אחד. באותה העת אמר בר דרומא כי אין לו צורך במלחמה בעזרתו של אלוהים. בר דרומא הלך באות העת לעשות את צרכיו, ובדיוק באותו זמן מכיש אותו נחש והוא נהרג. הקיסר שראה את הנס שנעשה לו מחליט לעזוב את העיר ולשוב לביתו. יהודי העיר שראו זאת החלו לחגוג באכילה ושתייה לאור הנרות. הקסיר שכבר הספיק להרחיק, כשראה את אור הנרות החשיב זאת כזלזול, בעקבות כך הוא שב לעיר, הרג בה והחריבה. בתלמוד מובא שבצבא שהחריב את העיר היו שלוש מאות אלף חיילים נושאי חרבות. כמו כן מובא בתלמוד שטור מלכא היה מקום כה גדול שבזמן שחיילי המלך הרגו בצד אחד של העיר, אנשים מצידה השני של העיר עדיין המשיכו בחגיגות בלא שידעו מה קורה בצדו האחר. המדרש מתאר גם את צדיקותם ורשעותם של אנשי כפר סכניא של מצרים.

חורבן ביתר

התלמוד מספר גם על חורבן ביתר: אנשי היישוב נהגו לנטוע ארזים וברושים בעת הולדת תינוקות, ולעשות מהם חופה בעת חתונתם. פעם אחת נשבר יצול המרכבה (שקא דריספק) של בת הקיסר שנסעה באזור, מלוויה כרתו ארז מארזי היישוב כדי לתקן את המרכבה, ואנשי המקום נפגעו ותקפו אותם. בשל כך הקיסר עלה עליהם והחריב את המקום. האגדות מציינות מִספרים מזעזעים של הרוגים, ולאחר מכן מספר התלמוד על ההרג הגדול שביצע נבוזראדן בחורבן בית ראשון.

הסיפורים על חורבן ירושלים התרחשו במרד הגדול ואילו הסיפורים על חורבן ביתר התרחשו במרד בר כוכבא, אף על פי שהתלמוד כורך את שניהם יחד.

סיפורים שונים

משם עובר התלמוד לסיפורים פרטיים, בעלי אופי מצמרר, על ילדים שהובלו בספינה לצורך זנות וקפצו אל הים – אל המוות, על אשה (מוכרת בפי הציבור כ"חנה") ושבעת בניה שנהרגו בשל סירובם להשתחוות לפסל בצו הקיסר. מעשה זה מסתיים בדבריה של האם אל הבן הצעיר, בזו הלשון:

"אמרה לו: בניי, לכו ואִמרו לאברהם אביכם: 'אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות!' אף היא עלתה לגג, ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: 'אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה'."

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז עמוד ב'

עוד מסופר על התפילין הרבות שנשארו מהריגת אנשי ביתר, על ילדים שנשבו, על פדיונו של רבי ישמעאל, על שבייתם של בנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול לעבדים והניסיון לזווגם זה לזה. מסופר גם על צפנת בת פניאל ביתו של הכהן הגדול שהייתה יפה מאוד והתעללו בה.

הנגר ושולייתו

אגדות החורבן במסכת גיטין מסתיימות במעשה על שוליה של נגר שנתן עינו באשת הנגר. כשביקש הנגר ללוות משולייתו כסף, הציע השוליה שהאדון ישלח אליו את אשתו והשוליה ישלח איתה את הכסף. כששאל הנגר לאחר שלושה ימים היכן אשתו, ענה השוליה כי שלח אותה מיד לדרכה אך שמע כי התעללו בה נערים בדרך. בכך ביקש לרמוז לו שזנתה מרצון, ושאין לו לחקור את המעשה כיוון שהנערים מפרסמים מעשיהם ללא בושה. ביקש הנגר את עצתו של השוליה, וזה ייעץ לו לגרש את האשה, והסכים להלוות לו כסף לתשלום כתובתה המרובה. לאחר שגרשה הנגר, נשאה השוליה. כשלא היה יכול הנגר לשלם את חובו, הציע השוליה כי תמורת החוב יבוא לעבוד בביתו כמשרת.

"והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין (של חורבן ירושלים)."

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ח עמוד א'

בתו של נקדימון בן גוריון

במסכת כתובות מסופר שרבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים וראה ריבה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערבים. כשראתה אותו, כיסתה את שערה וביקשה שיפרנסה. רבן יוחנן בן זכאי שאלה מי היא, אמרה לו: בתו של נקדימון בן גוריון. שאלה רבן יוחנן בן זכאי לאן הלכו ממונם של אביה ושל חמיה. ענתה לו שאביה לא נתן כסף לצדקה, ולכן הפסיד את כל ממונו, וגם את ממונו של חמיה שנשמר איתו. רבן יוחנן בן זכאי בכה ואמר:

"אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום – מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה."

— תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ו עמוד ב'

רבי אלעזר בר צדוק סיפר שראה אותה בעכו מלקטת שעורים מבין גוויות סוסים ואמר עליה: ”'אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ.' אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.” רש"י מפרש: ”אם לא תתני לב, כנסת ישראל, לשמור את התורה, צאי לך וגו' – סופך לצאת בעקבי הצאן ולרעות את גדיותיך.”

פירוש האגדות

מהר"ל מפראג, בספריו "חידושי אגדות" ו"נצח ישראל", מסביר באופן יסודי ועמוק את האגדות. לדבריו, חלק מן האגדות לא אירעו במציאות ולא באו אלא לרמוז על פרטים עמוקים בקשר שבין כנסת ישראל לקב"ה ולארץ ישראל, ובחטאי הדור^{[דרושה הבהרה]}.

ראו גם

• זכריה בן יהוידע
• אלה אזכרה
• עשרת הרוגי מלכות
• מרתא בת ביתוס
• יוסף משיתא

לקריאה נוספת

• רונית שושני, "סיפור שוליית הנגר בבבלי גיטין נח ע"א", סידרא, כא (תשס"ו), עמ' 87–98.
• ענת טרן, אגדות החורבן: מסורות החורבן בספרות התלמודית (ספריית הילל בן־חיים), הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997, 168 עמודים
• טל אילן ורד נעם, בין יוספוס לחז"ל, כרך א' – האגדות האבודות של ימי הבית שני; כרך ב' – אגדות החורבן, יד בן צבי, תשע"ז

קישורים חיצוניים

חלק מאגדות החורבן מתורגמות לעברית, באתר ויקיטקסט

גיטין נ"ה ב', באתר ויקיטקסט

מדרש רבה על איכה, באתר ויקיטקסט

• שיחות על חורבן, באתר יישראל היום, ד"ר גיל פרג
• אגדות החורבן, באתר ישיבת שעלבים, הרב יואל עמיטל
• תשעה קוראים באב, ספרו של ד"ר גיל פרג שזיכרון החורבן עולה בו – באתר ידיעות ספרים
• סדרת שיעורים על אגדות החורבן על פי המהר"ל – באתר מכינת "בני דוד"
• צבי שוורץ, בין שתי אגדות, באתר דעת, מתוך: אמונת עתיך, עלון מס' 42, תמוז-אב תשס"א
• בני קלמזון, על מה אבדה הארץ – מבוא (אורכב 13.03.2012 בארכיון Wayback Machine), באתר ישיבת עתניאל

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36477371אגדות החורבן