פליסיאן דה סוסי
| לידה | 1807 |
|---|---|
| פטירה | 1880 (בגיל 73 בערך) |
| ענף מדעי | ארכאולוגיה |
| תרומות עיקריות | |
| חפירות בבעל בק ובירושלים, זיהוי קברי המלכים בירושלים עם מלכים מקראיים שונים | |
לואי פליסיאן ז'וזף קניאר דֶה-סוֹסִי (Louis Félicien Joseph Caignart de Saulcy; 19 במרץ 1807 - 4 בנובמבר 1880), ארכאולוג צרפתי בן המאה ה-19 הידוע בזכות חפירותיו בבעל בק ובירושלים, הנחשב לאחד מאבות הארכאולוגיה המקראית. דה סוסי היה מאבות הארכאולוגיה, בן זמנו ועמיתו של פרוספר מרימה, ידוע כיום בזכות חפירותיו באתרים שונים בירושלים, לרבות קברי המלכים, אך גם בזכות פרשנויות הנחשבות כיום ללא מדעיות שנתן לממצאיו, כגון זיהוי קברי המלכים בירושלים עם מלכים מקראיים שונים.
ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת
דה סוסי נולד בעיר ליל שבצרפת למשפחה אריסטוקרטית שמוצאה מגרנובל. הוא החל בלימודי מדעי הטבע ואנטומולוגיה בטרם פתח בקריירה צבאית שהייתה מסורת במשפחתו. כאשר הוצב, בשנת 1830 במחוז מרת ומוזל, החל את הקריירה שלו כארכאולוג בכך שחקר אתר רומי שהיה במקום. בשנת 1832 סיים את האקדמיה הצבאית במץ, ולאחר מכן החל ללמד הנדסה ומכניקה במץ.
דה סוסי גילה עניין בנומיסמטיקה ובשנת 1835 פרסם מחקר על המטבעות של בישופי מץ, שהוכרה כחשובה בתחומה, וביחד עם מחקרים נוספים בתחום הנומיסמטיקה שהובילו לצירופו, ב-1842 אל "Académie des Inscriptions et Belles-Lettres" מוסד אקדמי צרפתי שעסק בחקר העתיקות. ב-1840 מונה דה סוסי לאוצר מוזיאון הארטילריה בפריז.
מסעותיו המוקדמים
בשנת 1845 החליט דה סוסי לצאת למסע בארצות הים התיכון, בעקבות העניין שגילה בחקר העתיקות, הכתב העתיק והמטבעות העתיקים. הוא נסע לאיטליה, יוון, טורקיה ומצרים. בעקבות המסע פרסם מספר פרסומים העוסקים בכתב היתדות ובתרבות הפיניקים.
ב-1850 החליט לצאת למסע ארכאולוגי בלוויית בנו, שסיים את לימודיו במכללה. אל המסע הצטרפו מספר מלומדים נוספים, ביניהם אדואר דלסר שגילו עניין במסע ארכאולוגי אל אסיה הקטנה ארץ ישראל וסוריה. במסע זה החל בסדרת חפירות צפונית לירושלים באזור קברי המלכים, שם זיהה, בטעות את קברי דוד ושלמה. בינואר 1851 ביקר במצדה, וערך חפירות בכנסייה הביזנטית במקום, שם גילה פסיפס. דה סוסי הוא הראשון ששירטט מפה של מצדה והמחנות הרומים הסמוכים[1]. לאחר מכן עלה אל הגליל ואל לבנון. במאי הגיע לבעל בק וזיהה בטעות את המבנים שם כשייכים לתקופה הקדם רומית. לאחר מכן שב לאזור ים המלח וחיפש שם את שרידי חמש הערים המוזכרות במקרא. עם שובו לאירופה, ב-1853 פרסם את מסעו. עושר הפרטים המופיעים בספרו הותיר ספקנות רבה בלב הקוראים, שסירבו להאמין לממצאיו, עד כדי כך שהצלם אוגוסט זלצמן בילה שישה חודשים בארץ ישראל על מנת לצלם את השרידים שתיאר דה סוסי. היה זה יישום חדיש לזמנו של אמנות הצילום לצרכים ארכאולוגיים.
דה סוסי גילה עניין בפוליטיקה של זמנו, והיה ידידו של נפוליאון השלישי. משזה מונה לנשיא, ולאחר מכן לקיסר, בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת, מונה דה סוסי לסנאטור בשנת 1859, אך המשיך בעבודתו המדעית. הוא ניהל חפירות בצרפת בחיפוש אחר העיר הרומית אלסיה, ופרסם ספר על מסעותיו של יוליוס קיסר בגליה.
מסעותיו האחרונים
באוקטובר 1863 יצא למסע נוסף, שוב בלוויית משלחת מדעית, לחפירת קברי המלכים וזאת בברכת הסולטאן אבדילאזיז. הוא מצא סרקופג ועליו הכתובת בעברית "צדה מלכתה" ובארמית "צדן מלכתא". כיום סבורים שזהו כינויה של הלני המלכה, אך דה סוסי סבר כי מצא את ארונה של אשת צדקיהו מלך יהודה. לאחר שנמצאו במקום עצמות אדם, העלה עליו את חמת הקהילה היהודית, שפנתה אל אישים כמשה מונטיפיורי, בני משפחת רוטשילד, ואדולף כרמיה, והפעילה קשריה אצל הממשל, והוא נאלץ להפסיק את עבודתו, אך הצליח לשלוח את הארון וממצאים נוספים לצרפת. הממצאים מוצגים כיום במוזיאון הלובר[2].
דה סוסי ניסה את כוחו במציאת לוחות הברית בהר נבו, וחקר בשנת 1863 את שרידי ארמון משפחת בני טוביה בעראק אל-אמיר בירדן.
לאחר שובו המשיך בפרסומים הנוגעים לתרבויות המזרח התיכון, ביניהם ספר העוסק בהתנגדות היהודית לרומים בתקופת המרד הגדול, ספר על הורדוס וניתוח כרונולוגי של ספר עזרא וספר ירמיה. ב-1869 יצא למסע אחרון אל המזרח התיכון.
שנותיו האחרונות
עם שובו ממסעו האחרון, הייתה צרפת לאחר תהפוכות מלחמת פרוסיה צרפת והתמוטטות הקיסרות השנייה. סוסי ליווה את הקיסר נפוליאון לגלותו באנגליה, אך לאחר שישה חודשי מגורים בארמון קמדן בקנט שב לצרפת, אך מצא כי הוא על סף פשיטת רגל. הוא נאלץ למכור את ספריתו ואת אוסף המטבעות שלו. הוא המשיך במחקר ופרסם ספרים נוספים ביניהם מילון טופוגרפי לארץ ישראל, ומחקר על מטבעות ארץ ישראל. בנובמבר 1880 מת משבץ בפריז.
קישורים חיצוניים
 |
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, כרך ב', החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה והוצאת מסדה, ירושלים, 1970, עמ' 374
- ^ יוסף ריבלין, ירושלים, המגיד, 27 בינואר 1864