קלף (יהדות)
קלף הוא עור בהמה טהורה המשמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות - ראשי התיבות של סת"ם - ספרי תורה, תפילין, מזוזות. כמו כן מגילת אסתר יש לכתוב על קלף. על פי ההלכה כתבי קודש אלה חייבים להכתב על עור בהמה חיה ועוף[1] מעובד[2] בעפצים[3].
על פי התלמוד ישנם שלושה סוגי עורות: "גוויל" (אנ') הוא העור השלם, ועליו יש לכתוב ספרי תורה ושאר ספרי התנ"ך ובדיעבד אפשר לכתוב עליו מזוזות, בנוסף ניתן להפריד את הגוויל לשנים בעוביו, שכבה אחת היא הקלף המשמש לכתיבת תפילין ובדיעבד גם לכל הסת"ם, והשנייה דוכסוסטוס משמש לכתיבת מזוזות בלבד. בסביבה יבשה מתאימה עשויים כתבים כאלה להישמר אלפי שנים, כמו מגילות ים המלח.
כיום ספרי תורה, תפילין ומזוזות נכתבים על עור שעבר עיבוד במלח ובסיד בלבד, ואז שויף רוב צידו הפנימי ולפעמים אף מעט מצידו החיצוני, ולדעת רוב הפוסקים דין עור זה הוא קלף[4].
אטימולוגיה
- גוויל: הוא כל עובי העור שאינו מחולק.
- קלף: ככל הנראה מקור המילה קלף בא מ"קֶלֶף" או מ"קְלָף", כלומר החלק הקלוף או המקולף, שכן הקלף הוא החלק המקולף מהדוכסוסטוס או שהדוכסוסטוס קלוף ממנו.
- דוכסוסטוס: פירוש נפוץ למקור השם "דוכסוסטוס" הוא "מול הבשר" - הלחם של "דוכ", מול, מארמית עם "סוסטוס", בשר, מיוונית. פירוש אפשרי אחר הוא ביוונית בלבד: dyo – שנַיים, xestos – נקלף. ופירוש המילה "חלוקה לשנים".
אופני העיבוד
על פי המדרש, בעבר היו מעבדים עורות על ידי צואת כלבים[5], בתקופת הראשונים נחלקו אם מותר לעבד בצואת כלבים, סביב הטיעון שאין לעבד בדבר שאינו כשר לאכילה[6].
עיבוד בעפצים
על פי התלמוד יש לעבד את עור הבהמה לאחר ההפשטה בקמח שעורים, מלח ועפצים[7], ולאחר העיבוד מתקבל עור עבה המכונה "גוויל", ואפשר להפיק ממנו "קלף" ו"דוכסוסטוס" על ידי קילוף השכבה העליונה של העור (אפידרמיס) מן השכבה הבשרנית. לדעת השו"ע [8] החלק הנקלף נקרא "קלף" ושאר העור נקרא "דוכסוסטוס" ולדעת הרמב"ם[9] החלק הקלוף נקרא קלף ומה שנקלף ממנו נקרא דוכסוסטוס. צורת ההפרדה בין הקלף לדוכסוסטוס נשכחה במהלך הדורות בחלק מהמקומות שהשתמשו בעיבוד עפצים והיו משתמשים בגויל בלבד, אמנם כיום משתמשים ידוע צורת ההפרדה ויש המשתמשים גם בקלף ודוכסוסטוס המעובדים בעפצים[10].
המעבדים לפי שיטה זו כיום מוסיפים לפני העיבוד סיד וצואת יונים[11] כדי להסיר את השיער, לאחר מכן משרים את העור במי מלח למשך כשלושה ימים, ובמי קמח שעורים מלא למשך כעשרה ימים, ובמשרת עלי אוג הבורסקאים משמש כעפצים[12]. ישנה מחלוקת אם מותר לשייף מעט את הגוויל מצד הבשר, או שמא על ידי כך איננו נחשב גוויל[13].
עיבוד בסיד
החל מתקופת הגאונים, החלו להשתמש בסוג קלף אחיד לכל כתבי הקודש, קלף שעובד בסיד ומלח בלבד, ושיוף בצידו הפנימי[14], כדי להכשירו לכתיבה בצד זה. סוג זה נקרא בלשון הגאונים 'רק' או 'ריק'.
לדעת פירקוי בן באבוי הסיבה לכך החלה בתקופת האימפריה הרומית שאסרו על היהודים שימוש בכתבי הקודש, ובכך נשכח צורת העיבוד המובאת בתלמוד, לאחר התפשטות האסלאם השתמשו הסופרים בקלפים שקנו מהערבים, שהיו מעובדים רק במלח וסיד,
ובכל ספרים ראשונים הישנים שמימות משה ועד עכשיו לא נהגו לכתוב בריק זה אלא משנים מועטים מפני שמנהג שמד הוא שגזר אדום הרשעה שמד על ארץ ישראל שלא יקראו בתורה וגנזו כל ספרי תורה מפני שהיו שורפין אותן וכשבאו ישמעלים לא היו להם ספרי תורה ולא להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד מעבדים את העורות ובאיזה צד כותבין ספרי תורה, והיו לוקחין 'ריק' מן הגויים שעשו לכתוב בהם עבודה זרה, והיו כותבים ספרי תורה ומחזורין מפני שהוקל עליהם בדמו ובכתבו
— פרקוי בן באבוי, גנזי שכטר עמוד 560
רב שרירא גאון הביא את דעת רב משה גאון שהתיר סוג עיבוד זה, ואף ציין שרוב הציבור סומכים על היתר זה מפני "שאין מי שיודעים לעשות אותו גויל כתקנו" ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך". דברי רב משה גאון הובאו בעוד מקומות בספרות הגאונים. לדעת הרבה גאונים[15] והרמב"ם[16] עיבוד זה הוא פסול.
רבינו תם[17], התיר לכתחילה לכתוב בסוג עיבוד זה שלדבריו כשר בדיוק כמו העיבוד שנעשה בעפצים[18], כיוון שלדבריו אין חובה לעבד בעפצים דווקא, אלא רק צריך שיהיה העור מתוקן לכתיבה בצורה הראויה ביותר. הוא מסתמך על דברי התלמוד במסכת מנחות[19] שאין צורך דווקא בעיבוד עפצים. ”ונראה לי שהעור המעובד בעיבוד טוב כגון שלנו שהוא טוב ממלח וקמח ועפצים שהוא כשר ואין צריך עיפוץ...מכאן סמכתי להכשיר עיבוד שלנו וראייתי מהקומץ רבה”, מקור נוסף מוצא ר"ת מדברי התלמוד במסכת גיטין[20] שהעיבוד בעפצים גורם לקושי במחיקה, ולדברי ר"ת גם עיבוד בסיד גורם לקושי זה ולכן הוא מותר.
עיבוד זה הוא העיבוד המקובל כיום לכתיבת סת"ם, המעבדים בצורה זו מולחים את העור לאחר ההפשטה מצד הבשר למשך כמה ימים עד יבוש העור, לאחר מכן שורים אותו במים כדי שיתרכך שוב, לאחר השריה שורים במשרת סיד כמה ימים עד שהשערות יוכלו לרדת בקלות על ידי משיכה ביד, לאחר הורדת השערות, העור נשטף במים, מגרדים את שאריות הבשר והקרומים והשומנים היטב, לאחר מכן שורים אותו שוב בסיד מרוכז יותר למשך כמה ימים, לאחר ההשריה העור נשטף ונמתח על ידי סד מיוחד לכך, לאחר יבושו משייפים אותו לצד הבשר עד שיהיה ראוי לכתיבה.
הבדלים בין קלף (של ימינו) לגוויל
- צבעו של הגוויל תלוי בצורת עיבודו. רוב מעבדי העורות עושים שימוש באוג הבורסקאים, הגורם לגוויל להיצבע בגווני החום[21], ואילו צבעו של הקלף הוא בז' אפור או לבן.
- הגוויל כבד יותר מאשר הקלף, ודבר זה מתבטא בהולכה והגבהה של הספר תורה.
- קשה מאוד לתקן ספר תורה שנכתב בגוויל, ולאחר התיקונים נשארים סימנים לא אסתטיים[22]
- ישנם סוגי דיו שלא נמחקים מהגוויל גם אם שורים את הגוויל במים לכמה שבועות. מה שאין כן בקלף, שאם יירטב הקלף הדיו יתפשט וגם הקלף יתקלקל ויחזור להיות עור לא מעובד.
להלכה
לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, לכתחילה יש לכתוב ספר תורה ומגילת אסתר על הגוויל[23], מזוזות על דוכסוסטוס, ותפילין על קלף (ראו הרחבה בערך ספר תורה). בנוסף, לשיטת הרמב"ם יש לעבד את עור הבהמה בעפצים. וכן מותר לכתוב גם מזוזה על גוויל[24].
מאידך דעת הרמ"א, בעקבות דעת התוספות, שעדיף לכתוב על קלף המעובד בסיד, ואין לכתוב על גוויל. משום שהקלף נאה יותר, ומשקלו של הספר תורה פוחת[25]. וכן נוהגים האשכנזים.
בקרב יהודי המזרח (עיראק, סוריה, טורקיה, יוון, מרוקו, תוניס ותימן) נהגו כדעת השולחן ערוך וכתבו ספרי תורה על גווילים, וכך גם ספרי התורה של הר"ן והרב יצחק אבוהב[26]. כמו כן, הפוסקים מקרב יהדות המזרח סבורים שעדיף לכתוב גם כיום ספרי תורה על גוויל[27].
לגבי כתיבת ספר תורה על גוויל לבני אשכנז ישנם חילוקי דעות: לדעת הרב שלמה גאנצפריד, לא נוהגים לכתוב ספרי תורה על הגוויל. אולם אם נכתב, ספר התורה כשר[28].ישנה שמועה לפיה החזון איש סירב להתיר לכתוב ספרי תורה על גוויל[29]. מאידך לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי, כיום שישנה אפשרות לעבד את הגוויל שיהיה נאה וקל, ישנה עדיפות לכתוב ספר תורה על גוויל[30].
גלריה
-
קלף בינוני ופרוש של מזוזה
-
מגילת אסתר כתובה על קלף
-
תפילת פיטום הקטורת כתובה על קלף
-
קלף, קולמוס ודיו - משמשים את סופרי הסת"ם לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות
-
ספר תורה מתימן כתוב על גוויל
לקריאה נוספת
- מנחם הרן, מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים: עורות יהודיים ונכריים למיניהם ולתקופותיהם, תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 347–382.
- משה צארום, מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142[31]
- הרב אריה גמליאל, החיוב לכתוב ספר תורה גם בזמנינו על הגוויל ולא לכתוב על הקלף. זכור לאברהם (תש"ס-תשס"א) עמודים תרע"ו-תש"ב.
קישורים חיצוניים
- יהודה שרז עיבוד קלף בעפצים, הידור או עיקר הדין. אור ישראל תשרי תשע"ב
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ח עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ט עמוד א'.
- ^ לדעת השו"ע שקלף הוא החלק החיצוני של העור הקלפים שלנו קרוים קלף כיון ששויף הרבה מעובי העור מצד פנים, ולדעת הרמב"ם שקלף זה החלק הפנימי זה נקרא קלף כיוון שאילו היו חולקים את העור בחלקה הטבעית שלו (אם מעבדים אותו בעפצים) היה נפרד רק האפידרמיס מהעור ורוב עובי העור היה הקלף.
- ^ ראו ילקוט שמעוני, ספר שמות, פרק י"א, רמז קפ"ז- "כלבים כתיב בהן: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ולא עוד, אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות."; מסכת כלה ריש פרק ז,
- ^ דעת ראב"ן הירחי להתיר, לעומת חכמי אראגון שאסרו. ראו בשו"ת מנחת יצחק חלק ט אות ב'
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ט עמוד א'.
- ^ (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף ז')".
- ^ (משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א', הלכה ו')
- ^ ראו שיטת קילוף באתר "תפילין כהלכה".
- ^ ראו בהרחבה, משה צארום, כשרות הגויל בימינו מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142
- ^ על השימוש בו ראו זהר עמר, אוג הבורסקאים בעת העתיקה. ישראל עם וארץ (תש"ן-תשנ"ג) עמודים 191-198.
- ^ ראו הרב יעקב כהן, קובץ ויען שמואל חלק ז, הוצאת ישיבת כסא רחמים בני ברק תשס"ד עמודים קסב-קעד. ולעומתו משה צארום, כשרות הגוויל בימינו. מסורה ליוסף כרך ה' עמודים 124-142
- ^ כלומר לא חולקים אותו לשניים, אלא מגרדים את הגוויל מצד הבשר עד שנשאר הקלף בלבד.
- ^ מהם רב האיי גאון (אוצר הגאונים מסכת גיטין עמוד 92), תשובת הגאונים הרכבי סימן סג.
- ^ ראו תשובת הרמב"ם סימן קס"ב ורס"ו (מהדורת בלאו)
- ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"א עמוד א' ובהרחבה בספר מחזור ויטרי
- ^ ויש שמסבירים בדבריו שהעיבוד בסיד עדיף על העיבוד בעפצים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ל"א עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"א עמוד א'
- ^ ישנם שצבעו לאחר מכן את הגווילים בצבע אדום או צהוב. לחלופין על ידי צורת עיבוד שונה צבע הגוויל התקבל כלבן
- ^ וזה הסיבה גם למה צריך עיבוד בשטרי ראיה, כדי שיהיה 'כתב שאינו יכול להזדייף', ראו משנה, מסכת גיטין, פרק ב', משנה ד'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ב, סעיף א'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצ"א, סעיף א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב', הלכה ט'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפ"ח, סעיף ו'; משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק א', הלכה ט'
- ^ ספר שפתי כהן סימן רע"א סק"ט
- ^ אור תורה טבת תשנ"ו דף ש"ג
- ^ הרב בן ציון מוצפי כאן, הרב יצחק רצאבי ראו כאן. ועוד
- ^ כך גם דעת הרב דוד לאו
- ^ אשר חנניה, שו"ת שערי יושר, כרך ב' יורה דעה סימן יז. בשאלה שנשאל על ידי אשר יאקב בעל מפעל לעיבוד עורות לסת"ם. ישנם שערערו על שמועה זו- אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז
- ^ ראו אברהם צוויג, קנאת סופרים תרבה חכמה, ביתר עלית תשע"ז. המאמר מובא גם באתר זה
- ^ המאמר מובא גם באתר זה
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קלף |
31331251קלף (יהדות)