פורטל:גוף האדם/הידעת?/קטעי הידעת

עריכהלקט קטעי "הידעת?"

1	שרירי הראש והצוואר שריר המלעס מסוגל להפיק את הכוח הגדול ביותר בגוף האדם, ובספר השיאים של גינס (1992) מתועדת נשיכה בעוצמה של 442 קילוגרם-כוח למשך שתי שניות. כוח שריר תלוי בשטח החתך שלו והמלעס אינו גדול, אך הוא פועל באופן דומה למפצח אגוזים, כלומר כוח קטן שמושקע בין הקצוות שלו בחיבור לגולגולת וללסת התחתונה מתורגם למומנט גדול, ולכן גם לכוח גדול יותר שפועל על השיניים הטוחנות בסמוך לנקודת הציר במפרק הלסת. עקרון פעולתם של עגורן ושל מגבה מכני הוא דומה. יתר שרירי השלד, וגם הגדולים בהם בירך ובעכוז, נאחזים קרוב לציר ביחס לקצה האיבר ולכן לא ניתן להפיק מהם כוח כה גדול.	עריכה \| תבנית \| שיחה
2	כפפת PVC חד-פעמית אם כף ידך העטויה בכפפת לטקס תונח מתחת למים זורמים, תתפרש התחושה כרטיבות אף על פי שהיד תישאר יבשה. קולטנים תחושתיים בעור האדם מתמחים ברגישות למגע, ללחץ, לחום, לקור ואף לתנודות, וישנם כאלה האחראים לתחושת הכאב. למרות מספרם העצום של קולטנים אנושיים, לא מוכרים קולטנים ייחודיים לרטיבות או לרוח, ותחושות אלו מתפרשות, ככל הנראה, על ידי המוח על סמך למידה קודמת בלבד.	עריכה \| תבנית \| שיחה
3	תאי הדופן בקיבה מפרישים בכל יום כשני ליטרים של חומצת מימן כלורי. בעת הפרשת החומצה היא בעלת pH של 0.8, לאחר עירבוב החומצה עם תוכן הקיבה וחומרים אחרים המופרשים לקיבה מגיעה רמת החומציות שלה ל־2-3 שעדיין נחשבת לחומציות של חומצה חזקה. חומציות הקיבה הכרחית לפעילותו של האנזים פפסין המפרק חלבונים ליחידות קטנות יותר. תאי הקיבה מפרישים גם ריר המדפן את הקיבה בשכבה בעלת רמת חומציות נמוכה יותר, כך שהפפסין לא מפרק את דופן הקיבה.	עריכה \| תבנית \| שיחה
4	תאי דם אדומים תאי דם אדומים מעבירים חמצן לתאי הגוף השונים באמצעות חלבון הקרוי המוגלובין. אצל יונקים, החמצן, שמשמש לייצור אנרגיה בתהליך הזרחון החמצוני במיטוכונדריה של התא, אינו נצרך על ידי תאי הדם האדומים עצמם, משום שבהתבגרותם הם מאבדים את גרעין התא ואת המיטוכונדריה ומייצרים אנרגיה על ידי תסיסה של גלוקוז ויצירת חומצה לקטית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
5	מערכת העיכול בגוף האדם המזון שוהה במערכת העיכול בגוף האדם בין 16 ל־35 שעות עד לפליטתו. בקיבה הוא יכול לשהות בין 30 דקות ל־10 שעות בהתאם לסוגו ואילו במעי הדק הוא שוהה בין 3 ל־6 שעות. שתי תחנות חשובות נוספות הן התריסריון שבתחילת המעי הדק, והמעי הגס שבו שוהה המזון בין 8 ל־24 שעות ומתגבש לפסולת בעזרת חיידקים. אורכה הכולל של מערכת העיכול בגוף האדם הוא כ־7.5 מטרים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
6	רצף DNA. DNA היא חומצת גרעין המהווה את החומר התורשתי בתאיהם של כל היצורים החיים. אורכו הכולל של כל ה-DNA המצוי בתא גוף אחד של האדם מגיע ל-1.8 מטרים. ה-DNA בתא מלופף סביב חלבונים הקרויים היסטונים, אשר מאפשרים דחיסה צפופה ויעילה ביותר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
7	צלחת אגר עם מושבות חיידקים מספר התאים המרכיבים את גופו של אדם בוגר הינו כ-10¹⁴. מספר החיידקים השוכנים דרך קבע בגוף האדם (על-גבי העור ובתוך האיברים הפנימיים) גדול פי 10, כלומר, 10¹⁵. הדבר אפשרי היות שתאי החיידקים (תאים פרוקריוטיים חסרי גרעין) קטנים בהרבה מתאי הגוף (תאים איקריוטיים בעלי גרעין): בממוצע גדול נפחו של תא איקריוטי פי 1,000 מזה של תא פרוקריוטי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
8	-	הוספה
9	בילירובין בילירובין הוא צבען אורגני המוכר לנו באופן אינטימי. כתוצר פירוק של תאי דם אדומים, עובר הבילירובין דרך הכבד אל התריסריון כחלק ממיצי המרה. חיידקים משנים את הרכבו במערכת העיכול, צבעו משתנה, והוא מקנה לצואה צבע חום אופייני. חלק ממנו נספג בחזרה ממערכת העיכול לגוף ומופרש בשתן כשהוא צובע אותו צהוב. מחלות כבד שונות פוגעות בהפרשתו, כך שהוא מצטבר ברקמות הגוף ונותן לעור וללובן העין את הצבע האופייני לצהבת.	עריכה \| תבנית \| שיחה
10	-	הוספה
11	קנה הנשימה מתפצל לשני סמפונות המתפצלים בשנית ובשלישית, שוב ושוב, כעשרים ואף עשרים וחמש פעמים עד שהם מסתיימים בנאדיות הריאה. הגדילה המעריכית במספרם מסתכמת בכשלוש מאות מיליון נאדיות ששטח הפנים המשותף שלהן, בו נעשה חילוף גזים עם האוויר, משתווה בגודלו למגרש טניס.	עריכה \| תבנית \| שיחה
12	גוף האדם כולל מספר איברים בעלי תפקיד לא ברור, ביניהם נמנים התוספתן, עצם העוקץ (עצם הזנב), שרירים היכולים להניע את האוזן ושריד לעפעף שלישי בעין. גם התנהגויות כמו למשל עור ברווז בעת דחק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
13	שיער, ציפורניים והשכבה החיצונית של העור מורכבים בעיקר מהחלבון קרטין שיש בו כמות גדולה של חומצת האמינו ציסטאין, המכילה קבוצה פונקציונלית בעלת אטום גופרית. בין אטומי גופרית ממולקולות ציסטאין שונות נוצרים קשרים קוולנטיים, ועל כן מידת הסלסול של השיער נקבעת בהתאם לכמות הקרטין ובהתאם לצורת פיזורו בשערה. עיצוב שיער שהוא בעצם פירוק של הקשרים בעזרת חומרים כימיים, וחיבורם מחדש בצורה שונה על ידי תסרוקת, מחזיק מעמד לזמן מוגבל בלבד, משום שהשיער ממשיך לצמוח על פי תכונותיו המקוריות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
14	מספר איברים ואזורים בגוף אינם מעוצבבים על ידי סיבי עצב תחושתיים ולכן לא ניתן לחוש כל כאב המגיע מהם. כאלו הם הסחוס במפרקים, נאדיות הריאה ומרבית הכבד. אך מפתיע מכל לגלות שגם המוח עצמו אינו מעוצבב ולכן אפילו חיתוך במוח החי לא יעורר כאב. מאידך, ניתן למצוא אזורים עשירים בעצבוב תחושתי ורגישים לכאב בסמוך לאחרונים, כגון הסמפונות וקרום הריאה, קרום הכבד וצינורות המרה, וכלי הדם במוח וקרומי המוח האחראים לחלק גדול מכאבי הראש.	עריכה \| תבנית \| שיחה
15	במשק המים של גוף האדם נכללים לא רק מי שתייה, אלא גם מים שמיוצרים בתוך הגוף מחמצן ומימן. כ-200 מיליליטר מים, תוצר מטבולי של חמצון פחמימות במהלך הנשימה התאית, מתווספים בדרך זו לגוף מדי יום. אולם לא ניתן להסתפק במים המסונתזים על ידי הגוף, משום שיותר מ-700 מיליליטר מים אובדים באופן בלתי נשלט דרך הריאות בנשימה ודרך העור בפעפוע. מים נוספים יוצאים מהגוף כזיעה, כחלק מהצואה ובשתן, ולכן צריכת מים באמצעות שתיית נוזלים ואכילת מזון היא חיונית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
16	אם אתרע מזלכם ונקלעתם לרפסודה כניצולי ספינה טובעת, זכרו ששתיית מי ים לשם התגברות על הצמא, לא רק שלא תועיל, אלא אף תזרז את התייבשות גופכם. השתן המרוכז ביותר שיכולות כליות האדם להפיק הוא בן 1200 מיליאוסמולים לליטר, למי ים ריכוז מומסים כפול מזה. לכן, כדי להפטר מהמלחים העודפים מליטר מי ים שנשתה, צריך הגוף להפיק שני ליטרים של שתן ולהפריש אותם. המשוואה ליטר אחד נכנס ולכן שני ליטרים יוצאים, מאיצה את קצב איבוד הנוזלים ואת ההתייבשות.	עריכה \| תבנית \| שיחה
17	הציעו לפורטל:גוף האדם קטע הידעת? חדש! אפשר להתייעץ בדף השיחה הכללי אבל המקום הנכון להציע את הקטע הוא מיזם הידעת?	עריכה \| תבנית \| שיחה
18	מלבד מערכת השמיעה באוזן האדם ממוקמת גם מערכת שיווי המשקל. לבד ממקומן, יש לשתי מערכות אלה גם מאפיינים מבניים משותפים. יש בהן מבנים עדינים של עור ועצם שאוגרים אוויר (באחד מאברי שיווי המשקל יש גם תמיסה מימית ויש בהם עצבים רבים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
19	-	הוספה
20	יליד האנדים מעת שאדם מתחיל לשהות באוויר דליל בחמצן, גופו מסתגל בהדרגה לתנאים החדשים. במהלך ההתאקלמות גדל אוורור הריאות, גדלים תפוקת הלב וריכוז ההמוגלובין בדם ומשתפרת יכולת העברת החמצן מהאוויר לנימי הריאות. אולם התועלת מהתאקלמות, ארוכה ככל שתהיה, אינה משתווה ליכולתם של ילידים תושבי הרים גבוהים. שינויי התאקלמות בגופם מתחילים מלידתם ובמהלך התפתחותם ונראה שחלקם אף טבועים בגנוטיפ שלהם. כך למשל נפח ריאותיהם גדול יותר, קומתם נמוכה יותר, חלקו הימני של ליבם גדול יותר והעברת החמצן לתאי גופם יעילה יותר. במדידת יכולת העבודה של שריריהם בגובה של כ-5200 מטרים נמצא כי היא קרובה לנורמלית בעוד שזו של ילידי מקומות נמוכים שהתאקלמו במשך חודשיים עומדת על כ-70 אחוזים בלבד מיכולת נורמלית.	עריכה \| תבנית \| שיחה
21	מקלעת שרירית המעי של ארנב רכיביה של מערכת העצבים המעית נמצאים בין שכבות דפנות מערכת העיכול ושולטים על פעולות העיכול, כגון תנועה פריסטלטית והפרשת אנזימים. רמת המורכבות של מערכת העצבים המעית, מאפייני פעולתה ורכיביה הקנו למערכת את הכינוי "המוח השני". המערכת מורכבת מתאי עצב מביאים (תחושתיים), מתאי עצב מוציאים (תנועתיים) ומתאי עצב מקשרים. סוגי התאים ומספרם, כמאית ממספר תאי העצב במוח, מאפשרים למערכת לפעול גם במקרה וחיבורה למערכת העצבים המרכזית נותק. מאפיין מיוחד נוסף של המערכת, הם המוליכים העצביים שלה, הזהים לאלו הנמצאים במוח.	עריכה \| תבנית \| שיחה
22	פעולת שסתום חד כיווני בוריד פעולת הכיווץ של לב האדם מעלה את הלחץ בעורקים ודוחפת דם מהלב לרקמות הגוף. תנועה זו היא חד כיוונית - הלב דוחף דם לגוף אך לא שואב אותו בחזרה. חזרתו של הדם ללב נעשית בעזרת משאבת השרירים המונעת על ידי שרירי השלד. בתוך הורידים ממוקמים שסתומים חד כיווניים המאפשרים תנועת דם לכיוון הלב אך מונעים חזרה של הדם לגוף. הוורידים העמוקים משובצים בתוך שרירי השלד כך שכל הפעלה של השרירים, למשל במהלך הליכה, מכווצת את הוורידים וגורמת לדחיפת הדם לכיוון שמאפשרים השסתומים בוורידים, לכיוון הלב. במקביל למשאבת השרירים, כיווץ הסרעפת בזמן שאיפת אוויר, מעלה את הלחץ התוך בטני ומוריד את הלחץ בבית החזה, ובדרך זו יוצר הפרש לחצים המניע את הדם מעלה לכיוון הלב.	עריכה \| תבנית \| שיחה
23	-	הוספה
24	-	הוספה
25	תצלום מוח אנושי המוח הוא האיבר שאחראי על עיבוד קלט מהחושים, על ההכרה ועל ההתנהגות, אך בעת העתיקה הוא נחשב לא פעם למיותר. בעוד שבתהליך החניטה במצרים העתיקה הושמו האיברים הפנימיים של המת בכדים שנשאו דמויות של אלילים מצריים למשמרת עד לעולם הבא והלב הושאר במקומו, המוח גורד החוצה דרך הנחיריים באמצעות ווים והושלך. הפילוסוף היווני אריסטו סבר כי תפקידו של המוח הוא לצנן את הדם. לעומת זאת, במאה ה-20 נעשו ניסיונות דווקא לשמר את המוחות של מדענים דגולים, כמו אלברט איינשטיין, לצורך מחקר.	עריכה \| תבנית \| שיחה
26	אברוני מיטוכונדריון הטענה שחצי מהחומר התורשתי שלנו הורש לנו מאמנו וחציו מאבינו, אינה מדויקת. זאת משום שלא כל החומר התורשתי שבתאי גופנו נמצא בגרעיני התאים. חלק מהחומר התורשתי מצוי במיטוכונדריון, אברון הנשימה התאי, והוא מורש לנו מאמנו בלבד. המיטוכונדריון הוא התפתחות אבולוציונית של חיידק סימביונטי שסייע בנשימתם של התאים בעלי הגרעין ובמהלך האבולוציה נדד מרבית החומר התורשתי שלו אל גרעין התא. אולם, נדידה זו נפסקה כאשר חלה מוטציה בחומר התורשתי שבמיטוכונדריה שהפכה אותו לבעל קוד גנטי שונה מזה של שאר עולם החי.	עריכה \| תבנית \| שיחה
27	-	הוספה
28	-	הוספה
29	מבנה כללי של גליקוגן גליקוגן הוא פולימר של גלוקוז המשמש תאים לאצירת אנרגיה. גוף האדם כולל תאים המייצרים גליקוגן בתהליך המכונה גליקוגנזה, בעיקר בכבד ובתאי שריר. תאים אחרים, למשל תאים במוח, חסרים את היכולת לאצור גליקוגן ולכן הם תלויים באספקה שוטפת של מולקולות גלוקוז המובאות אליהם.	עריכה \| תבנית \| שיחה
30	גן החושים בחולון: טעם, שמיעה, ראייה, מישוש על פי אמירתו של אריסטו ולפי האמירה המקובלת יש חמישה חושים בגוף האדם. מעשית, קיימים בין תשעה ל-21 חושים שונים. בין החושים הנוספים נהוג למנות חושים הנותנים מידע על הגוף עצמו, כגון חוש שיווי המשקל, חוש הגוף במרחב, וחוש הגוף בתנועה. יש המונים גם את חוש הטמפרטורה וחוש הרעב כחושים.	עריכה \| תבנית \| שיחה
31	-	הוספה
32	דיאגרמת רגישות למדוכים השונים במערכת הראייה האופסין הוא חלבון שמגיב לאור. מדענים מכירים מעל אלף סוגי אופסינים. אחדים מהם מצויים ברשתית עין האדם. שלושה מתוכם מעורבים בראיית צבעים: פוטופסין לגלי אור ארוכים, ששיא רגישותו לאור אדום, פוטופסין לגלי אור בינוניים, ששיא רגישותו לאור ירוק ופוטופסין לגלי אור קצרים, ששיא רגישותו לאור כחול. לעכברים נורמליים יש רק שני פוטופסינים, והם מבדילים בין פחות צבעים מכפי שמבדיל האדם. אולם ניסויים הוכיחו, כי עכברים שהושתל להם גן לפוטופסין מסוג שלישי, כפי שיש לאדם, זיהו הרבה יותר צבעים מעכברים נורמליים. זאת למרות שדבר לא השתנה במערכת עיבוד מידע הצבע, באותם עכברים. האם אדם, שיש לו ארבעה סוגי פוטופסינים, במקום שלושה, יבדיל בין יותר צבעים מכפי שמבדיל אדם נורמלי? לאמהות ולבנות של בעלי עיוורון צבעים מסוג דוטרנומליה יש ארבעה פוטופסינים שונים ופעילים. ממדגם של 24 נשים כאלה, אחת הוכיחה יכולת זיהוי צבעים טובה בהרבה מהנורמה, באופן מובהק.	עריכה \| תבנית \| שיחה
33	-	הוספה
34	-	הוספה
35	-	הוספה